בשבע 530: ישראל היום, המטרות של ארץ נהדרת ועוד...

בשבע , כ"ז בשבט תשע"ג

התקשורת בישראל היום / חני לוז

עד לכתיבת שורות אלו ביממה שאחרי, התכנית 'המקור' של רביב דרוקר בערוץ 10 לא עלתה לאינטרנט, וכנראה שלא במקרה.

זה היה 'תחקיר' של שעה שלמה על התנהלות המערכת של 'ישראל היום'. תמציתו של העניין: דור ההמשך של המפא"יניקים ממש סולד מכך שגונבים לו את השיטות. ומה שמקפיץ להם את הפיוזים עוד יותר – כשהצד שממול מצליח בגדול והורס את מגרש המשחקים שלהם. שדה התודעה, כידוע, שייך לשמאל. בתקציב של מאות מיליוני שקלים מכספי האגרה ועשרות מיליונים מכספי משרד הביטחון, ובמימון מסחרי על חשבון זיכיון מהציבור, הם קידמו ומקדמים אג'נדות על שמאל בלבד.

בא דרוקר ו'מוכיח' ש'ישראל היום' הוא מגמתי - שעורכי העיתון משנים כתבות, ידיעות וטורי מידע, והם גם פוסלים אותם. אוקיי, מה עוד חדש בעולם התקשורת? דעו לכם, הקוראים, גם בעיתון הזה העורכים עובדים.

בפתיח של דרוקר קבור הכלב: הוא תמה איך יכול להיות שעיתונאים כותבים מעצמם טקסטים של תמיכה בנתניהו ובמדיניותו? כפי שאמרנו, בשדה התודעה אמורים לשהות רק שונאי ביבי, רק מקדמי לבני-קדימה-אולמרט. אם מצדיקים את נתניהו, כנראה שיש קונספירציה מלמעלה. 

ועוד תהייה: מדוע מודל החינמון המודפס כל כך מפריע? האם החינמון הנקרא ערוץ 2, בניגוד לערוצים בתשלום, הוא בעל חברת חדשות חסרת ערך בגלל חינמיותו? ומדוע מותר לחדשות החינמון 2 לקדם שנאת ביבי, מתנחלים וחרדים, ולערוג לקדימה-אולמרט-לבני-לפיד?

בהמשך התכנית הובא האיש התם, יושב האוהלים, חיים רמון. בפאתוס צדקני דרש רמון שמבקר המדינה יבדוק את השחיתות הנוראה: כיצד הון של מיליארדר מצליח לתמוך בפוליטיקאי, בניגוד להגבלות על גובה התרומות. אבל רגע, מה עם נוני מוזס? את 'ידיעות אחרונות' דרוקר לא יבדוק, גם לפני שרפי גינת המקושר בחוזקה לאימפריית מוזס התמנה למנכ"ל ערוץ 10.

ושאלה לסיום: דרוקר תקף את 'ישראל היום' ואת עמדתו בעד החקיקה נגד תרומות ממשלות זרות, בעקבות השפעת כספי הקרן לישראל חדשה על הפוליטיקה בישראל. אותו דרוקר הקים עמותה לחופש המידע. בכהונתו כיו"ר, קיבלה העמותה כמיליון שקלים מהקרן לישראל חדשה. מצאתם גילוי נאות אצל דרוקר? ספרו לנו.

נשאר בארץ / עדי גרסיאל

אדר בפתח, וזו הזדמנות טובה לפשפש מעט בקרביה של תכנית ההומור והסאטירה הכי מצליחה בישראל, 'ארץ נהדרת', באדיבות מוסף 'הארץ'. 

בריאיון גלוי לב שפורסם שם בשבוע שעבר שטח מולי שגב, יוצר ובמאי התכנית, את משנתו. שגב, שהצביע למרצ על פי עדותו - לא שזה מפיל מישהו מהכיסא – מודה שהוא סימן מלכתחילה את נפתלי בנט כ"מתנחל קיצוני בתחפושת סחבק". הנה עוד כמה ציטוטים מאירי עיניים: 

"בימי עופרת יצוקה, למשל, היינו אולי היחידים שהתייחסו למספר ההרוגים בעזה... אנשים הכניסו אותנו לסלון שלהם כי אנחנו עושים בידור טוב, ואנחנו הרשינו לעצמנו להתנהג כמו אורחים לא מנומסים ולהביע דעות שירגיזו את המארחים".

"למה אני צריך לברוח עם הילדה שלי לחדר מתפורר כשיש אזעקה, כי כמה מטורפים מנהלים את המדינה? שיחות כאלה תופסות נתח משמעותי גם מהיום שלנו במערכת. אנשים שואלים את עצמם אם אנחנו כמו היהודים בגרמניה בשנות ה-30 שלא ברחו".

וזה אולי השיא: מי שתכניתו מוערכת בכמעט מיליון שקלים לפרק מרגיש מסכן. "אנחנו חלק מספינת התקשורת הטובעת, במדינה שבה חופש הביטוי הוא אולי זמני, ושאנשים שחושבים כמונו הולכים ומתמעטים. אנחנו בתחושה שכל תכנית היא האחרונה, שהכל נסגר עלינו... זו ההוויה שלנו, והיא אנדרדוגית לחלוטין".

למרות זעקות הקוזק הנגזל של שגב והעובדה שהביקורת על חד צדדיותה של התכנית נשמעה לא פעם - גם מעל דפי מדור זה - יש לשבח אותו על הכנות. זה הולך מצוין עם המאבק בין 'ישראל היום' לשאר העולם. כל צד חושף את האג'נדות הנסתרות של יריבו, והשקיפות הזאת עושה רק טוב לקוראים ולצופים.

תכנית החלוקה / ישראל מידד

יצא לי לקרוא טור של מבקר התקשורת הסקוטי אלכס מאסי בנוגע ליחס העיתונות כלפי שאלת עצמאותה של סקוטלנד. מצאתי שם כמה תובנות שיכולות לסייע לנו להבין איך פועלת התקשורת. 

מאסי, שכתב לעיתונים כמו הטלגרף והניו-יורק טיימס ושהיה מועמד לפרס אורוול המכובד לבלוגרים, טוען שהתקשורת דוחה את הסטטוס-קוו אך גם מתנגדת לשינוי. למשל, מקהלת הכתבים והמראיינים ישאלו: "אדוני השר, מדוע אינך נוקט בצעדים על מנת לתקן את...". הנחת היסוד היא שכמובן, יש לעשות משהו בכל נושא ונושא. חבל רק שלא כל כך מתעניינים אם השינוי יכול באמת לשפר את המצב, איך לבצע את השינוי ובוודאי כמה הוא יעלה.

אך זה רק החלק הראשון. החלק השני הוא כאשר התקשורת מאמצת את הקו שבעצם השר ועוזריו, תומכיו והארגונים המצדדים בשינוי פשוט אינם מסוגלים להתמודד עם האתגר. פתאום צצים חששות והשינוי נראה לפתע קצת מסוכן. ואני מוסיף, במיוחד בישראל, יהיו כאלה שמיד יגידו: "אבל מה יאמר נשיא זה או ראש ממשלה זו?". 

מאסי מסיים ומציין שהתקשורת מבקשת שינוי באופן אבסטרקטי, אבל ככל שהוא הופך לממשי, יופיעו בה קולות של התנגדות. הוא גם מצביע על התופעה שפוליטיקאים יכולים להיות מאוד ידידותיים עם התקשורת בזמן שהם באופוזיציה, אך היחסים בדרך כלל משתנים כאשר הם הופכים לשרים. אתמול הם היו אבירי האמת והצדק, היום הם נחשבים לציניקנים ומושחתים.

אינני מומחה לבריטניה, אבל אחרי ארבעה עשורים של התבוננות בתקשורת הישראלית ארשה לעצמי להעיד שכאן החלוקה אינה בין קואליציה לאופוזיציה. אצלנו, ובמיוחד אצל בעלי טורי פרשנות, מה שקובע הוא השקפת העולם של איש התקשורת. מי שכתב נגד הימין ב'על המשמר' או 'דבר' המנוחים, ימשיך לעשות כן גם ב'ידיעות' או 'הארץ'. זאת התובנה שלי.

ביקורת הנקרא

"אל תטעו: המו"מ הקואליציוני הוא על תיקים" (שלום ירושלמי, nrg)
מה היינו עושים בלי פרשן משופשף כמו ירושלמי

"קוף מחמוד" (כותרת ב'ידיעות' לתמונה שבה נראים נשיא אירן והקוף ששוגר לטענתו לחלל)
אי אפשר לנסח זאת טוב יותר

"ביקור אובמה משרת את צרכיו הפוליטיים של נתניהו" (חמי שלו, 'הארץ')
איזה עולם! אפילו על החוסיין הזה כבר אי אפשר לסמוך

חדשות בחדשות

  • 'דה מרקר' דיווח כי מועצת הכבלים צפויה לאשר בקרוב את עלייתו של ערוץ המורשת לאוויר. למכרז ניגשה רק קבוצה אחת, בראשות מנכ"ל רשות השידור לשעבר מוטי שקלאר.
  • יועז הנדל יגיש לצד כתב הכנסת של גל"צ ספי עובדיה תכנית אקטואליה שבועית בתחנה הצבאית תחת השם 'פעמיים הפוך'. ואילו העיתונאי הוותיק רון מיברג יכתוב טור בשבועון 'סופהשבוע'.
  • ענת קם, אשר מרצה מאסר של שלוש וחצי שנים לאחר שהורשעה בהחזקת מידע סודי, דורשת מעיתון 'הארץ' פיצויים של שני מיליון שקלים. במכתב של עורך דינה של קם נטען כי העיתון חשף את היותה המקור לכתבתו של אורי בלאו בנושא מדיניות החיסולים.