גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 530ראשיהפצה

מי האיש? - סיפור לשבת

07/02/13, 01:27
עודד מזרחי

הרב שלמה קאליש היה חתנו של בעל ה'חלקת יואב' על כללי הש"ס ותלמיד חכם גדול בפני עצמו. פעם הזדמן באישון ליל אל תחנת רכבת בעיר קילץ אשר במזרח פולין, שהיתה צומת מסועף של מסילות ברזל ארציות, ועמד להתאכסן שם במלון סמוך עד שתבוא הרכבת שהיה צריך לקחת. תוך כדי הילוכו ברציף ראה דמות שפופה של יהודי זקן, איש בעל צורה המחזיק בידו חבילה גדולה, כשהוא ממתין בתחנה, ועל פי מבוכת פניו ניתן היה להכיר בו שאינו מתמצא בסביבה. 

ניגש אליו הרב שלמה ושאל למחוז חפצו. השיב הזקן כי הוא מחכה לרכבת מסוימת, והרב שלמה הסביר לו שהרכבת המבוקשת כבר יצאה לדרכה ורכבת נוספת ליעדו תבוא רק מחר, והציע לו שיבוא לישון עמו באותו חדר באכסניה ששכר בקרבת מקום. 

סירב היהודי והסביר שגזר על עצמו לא להיות לטורח על הבריות. הרב שלמה ניסה להפציר בו: "מסוכן ליהודי שכמותו להישאר בדד לילה שלם פה בתחנה, הלא תכף יבואו לכאן הגויים השיכורים מן המסבאות ויתהוללו כמנהגם ואף עלולים להיטפל ליהודי זקן, ואז, גם אם ירצה לברוח מהמקום לא יוכל".

האיש קם והלך עמו. ראה הרב שלמה כי הזקן בקושי נושא את צרורו והדרך זרועה מכשולים ורפש ובעוד רגע רגליו תמעדנה, וביקש לקחת ממנו את שקו. הזקן סירב שוב מהטעם שלא להיות לטורח על הבריות. אמר הרב שלמה: "מן הסתם חושש מר להשתמש בתלמיד של אחר. הנה מצאתי לכך עצה: ישנה לי פה עכשיו פרק אחד או הלכה אחת וכך אהיה לתלמידו בדבר הזה, וממילא תחול עלינו אחר כך אזהרת חכמינו זיכרונם לברכה, שכל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד. כך אהיה לו נושא כלים בתכלית ההיתר".

ראה הזקן כי הרב שלמה מתכוון לטובה ולבו לשמיים ומילא אחר דבריו בשלמות, אמר לו דבר תורה קטן ואחר כך נתן בידו את צרורו.

כשהגיעו אל המלון ביקש הזקן להישאר בפרוזדור ולשבת על ספסל שניצב שם. הרב שלמה הציע לו להצטרף אליו בחדר המיוחד לו. התנצל הזקן: "חושש אני פן אשקע בשינה עמוקה ואפסיד את הרכבת".

"אל דאגה, ר' יהודי", השיב הרב שלמה, "זו אכסניה מיוחדת לעוברי דרכים ובעל המלון מעורר בתיאום מראש את הישנים בשעה שהם צריכים להזדרז אל הרכבת".

"ואם ישכח?" הקשה הזקן.

"הסר דאגה מלבך", השיב הרב שלמה בחיוך קל, "יש פה אנשים שהם בבחינת 'בכל מאודך', כלומר שממונם חביב עליהם יותר מגופם, ואם הם סומכים על בעל המלון שיקיצם בשעה המתאימה, נוכל גם אנחנו לסמוך עליו..."

הזקן נעתר לו גם הפעם והצטרף ללון בחדרו, אך עמד על כך שישלם בכסף מלא עבור האירוח. הרב שלמה ניסה לעמוד על המקח ולשדלו, אך ללא הועיל. 

הוא החל לספר לזקן על ענייני מסחרו והלה השיב לו בדבר עצה. אמר הרב שלמה: "מעתה מחויב אני לשלם לך עבור עצתך המסחרית, ותשלום זה שקול כנגד דמי האירוח והלינה".

הזקן הסכים וקיבל. 

ואז שאל הרב שלמה: "מהיכן מר?"

"מראדין", השיב הזקן.

"האם יאבה לגלות לי את שמו?"

"ישראל מאיר הכהן", השיב הזקן בפשטות.

כעת נתחוור לרב שלמה איזו זכות התגלגלה לידו. הלא הוא מארח כעת את החפץ חיים הקדוש ששמעו הולך מסוף העולם היהודי ועד סופו! כשהבין מי האיש העומד לפניו התמלא חרדת קודש ומיד פתח בשיחה ממושכת של חידושי תורה, שנמשכה שעות ארוכות אל תוך הלילה, עד שכמעט לא נותר לשניהם זמן לישון.

השכם בבוקר לפני פרידתם ביקש הרב שלמה מהחפץ חיים שיברכו. אמר לו החפץ חיים: "רואה אני בך שאתה אוהב ישראל אמיתי ויש לך לב מבין לעזור לאחרים, ובזכות זה תזכה לאריכות ימים".

וכך היה. הרב שלמה קאליש הפליג וחי שנים ארוכות, בדיוק כמניין שנותיו של החפץ חיים עצמו - תשעים וחמש. לאחר פטירתו יצא לזכרו הספר 'זיכרון שלמה' ובו הופיע סיפור זה.