בשבע 530: לא יותר משינוי קוסמטי

אם שינוי שיטת הממשל הוא בלתי נמנע, מוטב להסתפק בהעלאת אחוז החסימה. קידום מינויו של צ'אק הייגל לשר ההגנה משדר הסרה של האופציה הצבאית מול איראן מסדר היום. ללא מסע בחירות ציוני-דתי לרבנות הראשית, האינרציה שנוצרה בתוך המערכת תגרום לכך ששוב ייבחרו המועמדים החרדים.

. , כ"ז בשבט תשע"ג

בפוליטיקה הישראלית תמיכה בשינוי שיטת הממשל אינה כרוכה בסיכונים. היא רק מעניקה אצטלה של רפורמטורים גדולים לפוליטיקאים המקדמים את שינוי השיטה. כולנו רוצים לקוות כי בעיות שלא הצלחנו לפתור במשך 65 שנות קיומה של המדינה יבואו על פתרונן ברגע שנבצע טיפול שורש בשיטת הממשל. בתוכנו אנחנו יודעים שזה לא יקרה, אבל איך אמרו באוסלו - חייבים לנסות! היינו אמורים ללמוד מניסיונם של היפנים והאיטלקים, שבשנות התשעים ביצעו שינוי יסודי בשיטת הבחירות, אך בפועל כלום לא השתנה אצלם. 

לאחר שנכשל הניסיון לעבור לבחירה ישירה של ראש הממשלה, שרק החריפה את הבעיה ולכן בוטלה, לא כדאי לתור אחרי שיקוי פלא נוסף. שיטת ממשל אינה דבר שמחליפים כמו גרביים. נטל ההוכחה תמיד מוטל על מי שמציע את השינוי, היות ושינוי שיטת ממשל חדשות לבקרים יוצר זילות כלפי מוסדות השלטון, ובכך פוגע באותה משילות מפורסמת שאנשי הציבור משווקים לנו את חשיבותה. 

האזהרות הללו מושמעות כאן היות והכנסת ה-19 דווקא עשויה לחוקק שינוי בשיטת הממשל, לאחר שמכל קצווי הקשת הפוליטית נשמעת הדרישה לערוך שינויים. שינוי סדר העדיפויות הלאומי, עשיית צדק חברתי ושוויון בנטל תלויים באילוצים תקציביים, ועלולים לעורר התנגדות חריפה. לעומת זאת, שינוי שיטת הממשל כרוך בתהליך חקיקה בלבד והציבור אינו נדרש לשלם עליו (או כך לפחות נדמה לו).

מכיוון שקשה לחסום את הדרישה לשינוי שיטת הממשל, כדאי לתעל את הדחף הזה לאפיקים שלא יזעזעו את המערכת יתר על המידה ואף עשויים להיטיב עמה. העלאת אחוז החסימה ל-5 אחוזים אינה צעד מהפכני, אבל הצעד הזה בהחלט יפעל לצמצם את מספר המפלגות ויצנן את יצר הפלגנות וההרפתקנות שפגע בנו בבחירות האחרונות. 

מאידך, יש להימנע מהברקות נוסח ההצעה להכתיר כראש הממשלה את העומד בראש הרשימה הגדולה (שיטה שהיתה מכתירה את לבני ב-2009). שינוי כזה רק מעביר את חבלי הקמת הקואליציה אל התקופה של גיבוש הרשימות לקראת הבחירות, כאשר כל פלג מאיים בריצה נפרדת אם לא יזכה בפיצוי נדיב מהמפלגה החותרת לשלטון. קדימון לסכנה הזאת ראינו ב-1996, כאשר הליכוד הוריד את רפאל איתן ז"ל מהמרוץ. גם בבחירות הללו יש הטוענים שהליכוד שילם לישראל ביתנו יותר משוויה האמיתי בשוק.

נסיגה טקטית בלבד

תהליך השימוע של צ'אק הייגל, מועמדו של הנשיא אובמה לתפקיד שר ההגנה של ארה"ב, מעורר רגשות מעורבים. האופטימים שואבים עידוד מהעובדה שהשימוע בסנאט התרכז באמירותיו השנויות במחלוקת של המועמד לגבי המזרח התיכון והשדולה הפרו-ישראלית. תחת מטר השאלות נאלץ הייגל לגמגם ולבצע נסיגה כללית. הרגע המביש ביותר עבור המועמד הגיע כאשר נשאל על ידי הסנאטור לינדסי גראהם לגבי ההאשמה שהטיח ב-2006, על פיה הפחד שמטילה השדולה הישראלית גורמת לסנאט האמריקני לבצע מעשי איוולת. גראהם ביקש מהייגל לפרט ולו מעשה איוולת אחד שבוצע מפחד השדולה, או להצביע על סנאטור אחד שהשדולה הילכה עליו אימים. המועמד הנבוך השיב שאינו מסוגל להצביע על אף מקרה ועל שום סנאטור, והודה שמדובר באמירה מאוד לא מוצלחת שהוא מתחרט עליה. למרות שתורגל על יבש שלוש פעמים על ידי הממשל לקראת השימוע, הייגל ביצע מספר מעידות וחולץ על ידי סנאטורים ידידותיים שנידבו לו את הניסוח שהיה אמור לספק בשימוע. לדוגמה, הייגל דיבר על הכלת הגרעין האיראני (שמשמעותו השלמה עם איראן גרעינית), בניגוד לעמדתו הרשמית של הממשל שיש למנוע נשק גרעיני בידי איראן.

לצערי ניתן להפיק יותר תובנות פסימיות מפרשת השימוע של הייגל. גם לאחר שהוכח בשימוע שמדובר בלשון המעטה במועמד לא ראוי לתפקיד החשוב, הרוב הדמוקרטי בסנאט - כולל סנאטורים יהודים חשובים - ממשיך לתמוך במועמדותו. הנאמנות שלהם לאובמה חשובה יותר מאחריותם הציבורית. הם גם מבינים שהייגל, על אף מגרעותיו, משקף את הלכי הרוחות הרווחים כיום בציבור האמריקני - חרף אהדתו לישראל. דעת הקהל האמריקנית מתנגדת לכל מעורבות במזרח התיכון - לא באביב ערבי ולא בקיץ, בסתיו או בחורף ערבי. אם הצרפתים מבקשים להתערב במאלי - שיבושם להם, אבל שארצות הברית תישאר מחוץ לתמונה. 

למרות שכל האופציות על השולחן, ברור לאמריקנים וברור לאיראנים מהי האופציה המועדפת. סגן הנשיא ג'ו ביידן הכריז על עוד סבב של שיחות עם משטר האייתולות, הפעם בקזחסטן. לא מדובר בשיחות בסגנון אלו שערך ממשל בוש עם עיראק בטרם פרצה מלחמת המפרץ הראשונה. אז היה ברור שאם השיחות לא יובילו לנסיגה עיראקית מכוּוית, פניה של ארצות הברית למלחמה. במקרה הנוכחי מדובר בעוד סבב, לאחר שהסבב האחרון שהתקיים לפני שמונה חודשים היה כישלון מוחלט. השיחות תתנהלנה בשיתוף הרוסים, הסינים והאירופים. על סין ורוסיה מיותר להכביר במילים, והאירופים אך זה עתה מיתנו את הסנקציות שלהם כלפי מערכת הבנקאות האיראנית. גם הטורקים מביעים עניין בהצטרפות לשיחות. בינתיים הצנטריפוגות פועלות ואיראן הכניסה ציוד יותר מתוחכם לנתאנז על מנת להריץ את תכנית הגרעין. 

בקיצור, הייגל ביצע נסיגה טקטית בעמדותיו על מנת לזכות באישור הסנאט, אבל אם יאושר מינויו הוא יחזור מהר מאוד לזמירות הישנות, ברשות ובסמכות.

הפרשנות המקובלת היא שביקורו המתוכנן של אובמה בישראל בעוד חודש נועד להתניע את תהליך השלום. אבל ניתן להעניק לכך פרשנות נוספת: הביקור דומה לביקורו המפורסם של הנשיא קנדי בברלין המערבית לאחר שגרמניה המזרחית הקימה את החומה. זה היה פרס תנחומים לאחר שארה"ב לא נקפה אצבע להריסת החומה, שנותרה על תִלה עד לקריסת המשטר הקומוניסטי. כך נקבל דברי עידוד מאובמה בעוד ארה"ב מסתפקת בדיפלומטיה מול איראן עם תוצאות דומות לאלו שראינו בצפון קוריאה.

כן לקמפיין

בגיליון הקודם הביע עמנואל שילה אי נחת מהקמפיין המתנהל בעיתונות לקידום מועמדותו של הרב דוד סתיו לכהונת הרב הראשי (כפי שפורסם, הרב סתיו עצמו בינתיים ביקש מתומכיו החילונים להרפות ממנו). אודה שלמראה המודעות עם ההבלטה באדום אני נזכר במודעות של קדימה מבית היוצר של הפרסומאי ראובן אדלר, איש פורום החווה של שרון. ובכל זאת ההחלטה ללכת על קמפיין פומבי היא כורח המציאות, ודווקא בשל אחד הנימוקים שהעלה שילה לפני שבוע: "חלק מיוקרתו של בית המשפט העליון נובע מהעובדה שבחירת השופטים ונשיאי בית המשפט מתנהלת בוועדה סגורה". 

ממסד שלטון החוק מעוניין להפריד את בחירת השופטים מהפוליטיקה ולהשאיר את התהליך במחשכי ועדה סגורה, היות ובאמצעות נציגי בית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים הוא נהנה לכל הפחות מבלוק חוסם. כך גוברים סיכוייו להבטיח שרק מי שדוגל בגישת האקטיביזם השיפוטי ייכנס דרך שער העליון. לכל היותר נקבל הסכמה לדיל בנוסח קחו את נועם סולברג בתמורה לדפנה ברק-ארז. כחלק מהאסטרטגיה דואגים להסתיר מהציבור את עמדות המועמדים למינוי, ובכך לשמר את הפיקציה שמדובר באנשי מקצוע חפים מהשקפת עולם שמשפיעה על פסיקותיהם. 

גם בגוף הבוחר את הרבנות הראשית קיים מחסום דומה. בעקבות השליטה ארוכת השנים של ש"ס במשרד הדתות ובמועצות הדתיות, נוצרה אינרציה ממסדית הפועלת לטובת המועמדים החרדים. הדרך היחידה לפרוץ את המחסום הזה היא להעלות את הנושא על פני השטח ולהבליט את ההבדלים בין המועמד הדתי-לאומי לזה החרדי. כדי שנבחרי הציבור החברים בגוף הבוחר יבינו כי יש עניין לציבור בזהותו ובהשקפת עולמו של הרב הראשי, הנושא לא יכול להישאר בחדרים סגורים. 

כאשר הרב שלמה גורן זצ"ל התמודד על תפקיד הרב הראשי לישראל, היה עליו להתגבר על ההתנגדות לבחירתו מצד אלו שחששו מפסיקות נועזות מדי. למזלו של הרב גורן, הוא נהנה מהיחסים הטובים ששררו בימים ההם בין הציונות הדתית למפלגת העבודה שבשלטון. בלי התמיכה האיתנה של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, הרב גורן לא היה נבחר.

אך יש טעם לפגם בכך שהמסע מתנהל רק לטובת מועמד אחד מרבני הציונות הדתית. לכן יש להקפיא זמנית את המסע ולהכריע במהירות על מועמד ציוני-דתי מוסכם, ואז לשוב למסע הציבורי ובמלוא הכוח.