גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 531ראשיהפצהמהדורה דיגיטלית: בשבעאתנחתא

אישה עם עדשה - תרבות ופנאי (סרט)

אמנית שעובדת במכולת, אמה של נערה מתבגרת שנזכרת בנעוריה וכלה עיוורת שנכנסת לחופה - סרטי הבוגרות של מכללת אורות מצדיקים את הכותרת 'בעדשה נשית'
14/02/13, 02:48
אמציה האיתן

'בעדשה נשית' - סרטי בוגרות התמחות לתקשורת במכללת אורות ישראל

השם שפנינה פרנקל, מרכזת ההתמחות, נתנה לערב ההשקה של סרטי הגמר הוא 'בעדשה נשית'. אישית, אני לא תמיד מתחבר להגדרה 'נשית' של כל דבר שנעשה על ידי נשים. בין אם זו חביתת עין (אומלט נשי, כמובן), יצירת אמנות או אפילו ספר. בינינו, לא תמיד יש קשר ברור בין התוצאה לבין העובדה שהיוצר הוא איש או אפילו אישה. אבל יכול להיות שהפעם היא די קלעה למטרה. ואני מתייחס דווקא לעומק שבשם 'בעדשה נשית', שמתחבר לי לסיפור של הנסיכה על העדשה, המדגיש את הרגישות של הנשים לדברים שהם לעיתים קטנים כעדשה (ומי שאינו מכיר את הסיפור, שיבקש מאמו שתספר לו).

שלושת הסרטים שהופקו על ידי תלמידות ההתמחות לתקשורת במכללת אורות ישראל שופכים אור על נקודות לא גדולות במיוחד, במבט ראשון, אבל ענקיות ומשמעותיות במבט מעמיק יותר. גיבורת הסרט 'אוויר' מתמודדת עם השאיפה שלה לעסוק בציור ובאמנות, מול החיים שהביאו אותה לעבוד דווקא במכולת המשפחתית. אסתר יורק, הבמאית והתסריטאית, מצליחה להעביר דרך המשחק המשובח את הניגוד התוסס בתוך לבה של הציירת המתוסכלת. סצינה יפהפייה של ציור בקטשופ, ואפילו מפגש עם החוק בניסיון לתת פורקן לכישרון החבוי בה, לא מאפשרים לצופה להישאר אדיש. כמו בסרטי סטודנטים, לטעמי, המעבר המפתיע לקראת סופו של הסרט נעשה בצורה מהירה מדי, אבל הסרט מצליח לחבר אותנו היטב לשאיפות הכמוסות של הגיבורה.

בסרט 'הפסקת אש' עוברת הבמאית שלומית אסולין במעברים מהירים בין שאיפות העצמאות של נערה מתבגרת לבין הזיכרונות של אמה מאותה תקופה בדיוק בחייה שלה. כל זה מתרחש סביב מדורת ל"ג בעומר, וסביב האזכרה המשפחתית לסבא. זוהי דרמת נעורים מקורית שמדברת אל כל מי שסוחב בלבו את הזיכרונות של ההורים, שלעיתים מעט מכבידים על חייו.

הדובדבן שבקצפת לטעמי הוא 'כטוב בעיניך', סרט דוקומנטרי המלווה את שיר זילברברג בדרכה לחתונתה. שיר היא בחורה שאיבדה את מאור עיניה, והיא מתגברת באופן מעורר הערצה על מגבלות העיוורון ומקימה בית בישראל. שיראל טייב, הבימאית, מלווה את שיר ואת אמה החל מהאירוסין ועד לחתונה, והפתיחות של השתיים כלפי המצלמה מכניסה אותנו פנימה לעולמן המרתק.

לא אגזים אם אומר שברוב הסרט צפיתי דרך הדמעות שלא הצלחתי לעצור בעדן. הצילום של ריעות קורנברג נוגע בדיוק במקומות הנכונים ומתמקד בנקודה המדויקת. במקל הקצר שמחבר בין שיר וארוסה המתוק נעם דולב, בפטריות ששיר מפילה סביב המחבת תוך כדי ניסיון ללמוד לבשל, ובאצבעות המרפרפות על פני שמלת הכלה כדי לראות את השמלה שתלבש ביום החתונה. העריכה הנכונה (מיכל קורשיה) מכניסה אותנו בהדרגה לתוך חייה של שיר, ועוברת בחינניות בין המציאות הנרקמת לבין הראיונות הקצרים והמאוד קולעים.

נדמה לי שזהו סרט חובה לכל מי שמתמודד עם מגבלות כלשהן, ומי מאיתנו לא מתמודד עם מגבלות. סרט של קבלה וגבורה, ניסיון והתמודדות, יראת שמיים וביטחון, ולא פחות חשוב (חודש אדר, לא?) שמחה עצומה על כל מה שהעניק לנו בורא עולם.