חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 531ראשיהפצהמהדורה דיגיטלית: בשבעאתנחתא

הרב סטיב, הלוחם גאר

14/02/13, 02:48
רבקי גולדפינגר

יש בו, בסטיב גאר, שילוב יוצא דופן. גאר, מאמן קרב מגע ומדריך בבית ספר ללוחמה בטרור בגוש עציון, הוא אדם גבוה וגדול ממדים. לריאיון הוא מתייצב כשהוא נושא בידו רובה אם-16 ואקדח.
 
אך ברגע שהוא מתחיל לדבר, אי אפשר שלא להתפעל מהעדינות והאנושיות שהוא מקרין. בעיניים נוצצות הוא מספר על הבחורים, תלמידי החינוך המיוחד מחו"ל, שהוא מדריך בישיבת ההסדר הר עציון. בחיוך נעים הוא מתאר את עבודתו כמדריך תיירים בבית הספר ללוחמה בטרור, ומספר על תפקידו בכיתת הכוננות היישובית. בתוך כך הוא מציין את הנאתו הרבה מלימודיו לרבנות. וכך נשזרים להם יחדיו בדמותו עוצמה ועדינות, כוח ורוך, ספרא וסיפא. 


 צילום: דוד הוכברג

עם ציצית במועדונים

גאר (36) גדל במשפחה יהודית מסורתית ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. הוא מתאר ילדות מפנקת ונוחה בבית אמיד למדי. את לימודיו השלים בבית הספר היהודי-חילוני 'קינג דיוויד'. מגיל צעיר הוא זוכר את עצמו תמה על ההתנהלות הדתית בביתו. "כבר אז זה הרגיש לי לא נכון", הוא אומר. "היינו בית דרום אפריקאי-יהודי טיפוסי. בליל שבת היינו נוסעים ברכב לבית הכנסת. אחרי התפילה היינו חוזרים הביתה, אבא היה עושה קידוש והיינו אוכלים סעודת שבת משפחתית. אבל אז בשיא הטבעיות פתחנו טלוויזיה, נסענו לקניות או הלכתי לחוג טניס. זה לא הסתדר לי לקיים רק מה שנוח. זה הריח לי זיוף". 

באחת הפעמים, כשהיה בן 13, הביע את תחושותיו כשאמר לאביו בטרוניה שבעיניו ההתנהלות בבית היא רפורמית. האב שלל את הרעיון מכל וכל. "אבא אמר לי שאנחנו בשום אופן לא רפורמים. הוא כעס שבכלל חשבתי על זה. הוא הסביר שאנחנו גאים להיות יהודים מאמינים וזו הדרך שלנו לקיים את המצוות. האמת, כמעט כולם מסביבנו התנהלו בצורה כזו", מסביר גאר. 

למרות ספקותיו, העביר גאר את ילדותו בשובבות יחד עם חבריו לכיתה. "האמת, לא למדתי יותר מדי. הייתי עסוק בלעשות שטויות. היינו חבורה של חמישה חבר'ה שכל הזמן בדקו גבולות. תמיד כשההורים שלי חזרו מאסיפת הורים בבית הספר היו נשמעות מהבית שלנו צעקות", הוא אומר בחיוך. כשמלאו לו 15 החלו הספקות לנקר במוחו ביתר שאת. "אני זוכר שחשבתי לעצמי: 'או שהכל שטויות ואין משמעות לכלום בעולם, או שיש כאן משהו מעבר, משהו הרבה יותר גדול ומשמעותי'. חיפשתי בכל מיני מקומות תשובות לאותם הרהורים. התחלתי לנסות לברר את מהות האדם". 

גאר פנה לדודיו שגרו בסמיכות וניהלו אורח חיים דתי. הוא ביקש מהם מענה לספקותיו. "הם הקשיבו לי בסבלנות וחשפו אותי לכמה ספרי אמונה. נדהמתי לגלות שאני לא הראשון שמתחבט בשאלות הללו. גיליתי שאני לא לבד ושהיו לפניי כבר הרבה אנשים ששאלו את אותן שאלות מהותיות. הבנתי שכנראה יש בסיס לכל מה שהרגשתי".

כתלמיד כיתה י"א השתכנע להצטרף למחנה קיץ של בני עקיבא למשך חודש ימים. "למרות שלמדתי בבית ספר חילוני, הסכימו שאבוא. התחייבתי לשים כיפה על הראש ולא לעשן. וואו, איזה כיף היה. זה היה חודש מאוד חשוב בשבילי, כי לראשונה הכרתי מקרוב חבר'ה שהם 'דוסים' אמיתיים. להפתעתי הם היו אחלה אנשים, שאפשר לצחוק ולדבר איתם. הרגשתי שהם עם ערכים. הייתי יושב עם המדריכים ומשוחח איתם במשך שעות". 

את עולמו הרוחני בנה שלב אחרי שלב. המצווה הראשונה שקיבל על עצמו היתה מצוות ציצית. "הכל נבנה אצלי ממש לאט. מדובר בתהליך ארוך מאוד שעברתי. כל מצווה שלקחתי על עצמי, חקרתי קודם כל לעומק. מה היא מלמדת, מה המשמעות שלה, מה זה אומר לגביי. שמתי את הציצית מתחת לבגדים והרגשתי נהדר עם זה. לא משנה שבאותו זמן חוץ מהציצית המשכתי בחיי החילוניים כרגיל. עבדתי בשבת, יצאתי עם חברים למועדונים, אבל זו היתה הרגשה מאוד מיוחדת בשבילי". בהמשך החל לשמור שבת. "כל פעם קיבלתי על עצמי עוד משהו קטן. לא לעבוד בשבת, ללכת לבית הכנסת ברגל, לא לכבות ולהדליק אור... לקח המון זמן עד ששמרתי שבת כהלכתה". 

הוריו, שחשו בשינוי המתחולל בבנם, לא ראו זאת בעין יפה. "אבא ואמא ממש לא אהבו את מה שעבר עליי. הם התייחסו לזה כאל מרד נעורים. הם דיברו איתי על הדת היהודית על פי השקפתם, וניסו להסביר לי שאני לא צריך לקיים הכל". אחת מאותן שיחות הגיעה לטונים צורמים. "הם לא הבינו למה אני לא מסתפק במה שהם חינכו אותי. זו היתה שיחה קשה. הסברתי להם שהם יקרים לי מאוד ואני בשום פנים ואופן לא רוצה לפגוע בהם, אבל יש לי את החיים שלי ואת הצרכים שלי. מצאתי את העולם הרוחני כל כך עמוק ומסקרן, והרגשתי שזה עושה לי טוב. הבנתי שאני בשום אופן לא יכול לוותר על זה, ועם הזמן הם למדו להסתדר עם זה".

לאחר מספר חודשים ביקשה האם להכיר את חבריו החדשים של בנה. "אמא אמרה לי 'יש לך חברים דתיים שאתה מסתובב איתם. אנחנו רוצים להכיר אותם. למה אתה לא מזמין אותם אלינו אף פעם?'. הסברתי לה את הבעייתיות בנוגע לכשרות, ולאחר הכשרת המטבח החברים סוף סוף יכלו להגיע לשבת". גאר מתאר את אותה שבת כמרוממת במיוחד. "ישבנו בסעודת ליל שבת יחד עם ההורים שלי עד שלוש לפנות בוקר. החברים שרו ואמרו דברי תורה כמו בטיש. זה היה מדהים". הוריו של גאר התעניינו, הקשו, ביררו ושאלו את החברים שאלות ביהדות ואמונה. "היינו בסך הכל חבר'ה בני 18, אבל הם ענו להורים שלי תשובות מעמיקות ורציניות". לימים, מספר גאר, חזרה כל משפחתו בתשובה. "בסופו של דבר זה לא היה רק המסע שלי, אלא ברוך ה' של כולנו". 

חברותא עם בעל הראסטות

עם סיום השמינית היה ברור לגאר כי הגיעה העת לעלות לישראל, ופניו היו מועדות ללימודים בישיבת ההסדר הר עציון. "המחשבה על לימודים בישיבה בארץ הקודש ממש ריגשה אותי. בחדר שלי תליתי תמונות של הישיבה וספרתי את הימים עד לעלייה. היה לי ברור שהמקום שלי הוא בישראל. אבל כשהודעתי להורים שלי שאני אוטוטו מתכוון לעלות, הם הבהירו לי חד משמעית 'אין מצב. קודם תלמד מקצוע, תבנה את העתיד שלך ורק אחר כך תעלה לישראל'. הייתי מאוכזב מאוד".    

גאר החל בלימודי ראיית חשבון. "זה היה נראה לי באותם ימים כמסלול בטוח אל העושר", הוא מחייך. לאחר שלוש שנות לימוד אינטנסיביות, חש כי בחר במקצוע שעוסק יותר מדי בכסף ופחות מדי בבני אדם. "זה מאוד הפריע לי". הוא עשה הסבה ללימודי פסיכולוגיה תעשייתית. "הרגשתי שלא מתאים לי כל היום להתעסק בחשבונות ולא באנשים. זה לא הטבע שלי. החלטתי לסיים בכל זאת את הלימודים לתואר, אבל במסלול שהוא הכי אנושי שיש בתחום הזה. ככה הגעתי לפסיכולוגיה תעשייתית".   

בד בבד עם לימודיו, עבד גאר בעמותה שדאגה לחינוך יהודי לבני הנוער בבית הספר היהודי בעיר. "הייתי מוציא אותם לשבוע סמינריון ומדבר איתם בגובה העיניים על ערכים ויהדות. בגלל שגם אני באתי מבית ספר חילוני, הבנתי בדיוק מה עובר עליהם והכרתי את השפה שלהם מקרוב". במקביל עבר קורס לאבטחת אישים ומוסדות. "הקורס הזה היה מאוד רציני. המדריכים היו בוגרי סיירות מישראל והם לימדו אותנו לוחמה בטרור ברמה גבוהה. זה הצריך כושר גופני ומאמץ, ובדיעבד זו היתה הכנה מצוינת בשבילי לצבא", הוא צוחק.

בשבתות הוא שם לב בדאגה כי התפילה עם המבוגרים מרחיקה את הדור הצעיר, והחליט להקים מניין צעיר ורענן. "הצטרפו הרבה צעירים. בן דוד שלי היה החזן ואני הייתי אחראי לדבר תורה. בכל שבת ערכנו קידוש וזה משך הרבה חבר'ה". באחת השבתות הגיע לתפילה שון, חבר ילדות מבית הספר החילוני. הוא היה לבוש בסגנון זרוק, עם שיער מגודל וראסטות. לאחר התפילה ניגש לגאר וסיפר בגאווה כי מאז שהיו יחד במחנה בני עקיבא בקיץ של השביעית, הוא מקפיד על אוכל כשר ושמירת שבת. "שון הקשיב לדבר התורה שאמרתי ואמר בצחוק שהפכתי לרב. למרות החזות החיצונית הזרוקה שהיתה לו, הוא רצה ללמוד. היה לו צימאון לקדושה. הוא ביקש ממני ללמד אותו יהדות ואמונה. קבענו שניפגש עוד במהלך אותו שבוע ונלמד ביחד. לצערי, הייתי באותה תקופה עסוק מאוד וזה פשוט פרח לי מהראש". 

שבוע מאוחר יותר התבשר גאר כי חברו שון נפצע אנושות בתאונת דרכים. "בשבת הבאה הודיעו לי ששון שוכב מחוסר הכרה בבית החולים, מתנדנד בין חיים למוות. עזבתי מיד הכל וצעדתי אליו ברגל לבית החולים. אני לא אשכח את המחזה שנגלה לעיניי. שון שכב שם עם ראש מגולח, מוקף במלא מכשירים מצפצפים וצינורות מחוברים. ישבתי ליד המיטה שלו במשך שעות עם ספר תהילים ולא הפסקתי לבכות. הספר היה רטוב מדמעות. באותו יום הוא נפטר. זו היתה בשבילי תחושת החמצה איומה", אומר גאר וקולו נשנק. "יהודי שביקש ללמוד, הוא רצה את זה כל כך ולא הספיק".

בגיל 22, לאחר שהשלים את לימודיו, הודיע גאר להוריו כי הגיעה העת להגשים את חלומו ולעלות ארצה. "היו חברים שאמרו לי 'סטיב, עזוב את זה. אתה חולם חלומות. אתה לא תאהב את התרבות הישראלית. זה לא מה שאתה חושב. עדיף שתישאר כאן'. אבל לי היה ברור שישראל היא הבית של היהודים. הרי ביהדות הכל קשור לארץ ישראל. ברכה מעין שלוש, תפילת שמונה עשרה. אפילו את הברכה 'משיב הרוח ומוריד הגשם' אומרים בדרום אפריקה גם כשאנחנו בשיא חודשי הקיץ. הכל מכוון לארץ ישראל ולשם אני רוצה להגיע". 

טירון – אבל בעננים

גאר עלה ארצה בהתרגשות עצומה. "הסתובבתי בהַיי. הרגשתי שאני סוף סוף בבית". להפתעתו, כאשר ביקש להתחיל את לימודיו כפי שתכנן בישיבת ההסדר הר עציון, נתקל בסירוב. "הם ראו את הרקע שממנו באתי, בית לא דתי ובית ספר חילוני, וחששו שאני לא אתאים ללימודים הגבוהים בישיבה". אבל לא אחד כגאר יוותר על חלומו בקלות. לאחר תחנונים והתעקשות, הבינו בישיבה כי מדובר בבחור ששואף להתקדם ולעלות מבחינה רוחנית וניתן לו האישור המיוחל. לראשונה בחייו הפך גאר לתלמיד ישיבה מן המניין. השנה הראשונה בישיבה, הוא מעיד, היתה אתגר לא פשוט עבורו. "הלימודים בהתחלה לא היו קלים. אבל השקעתי בהם והתקדמתי. הרגשתי שאני במקום הנכון. הייתי מאושר". 

בהתרגשות הוא מספר על החיבור שנרקם בינו, תלמיד חדש בישיבה, לבין רבו ראש הישיבה הרב יהודה עמיטל זצ"ל. "אהבתי את השיחות האישיות עם הרב עמיטל. איזו דמות ואיזו ענווה. לחשוב מאיפה הוא הגיע, זה מדהים. אני לא אשכח את התפילות ביום הכיפורים בישיבה, איך הוא היה מתפלל, עומד ובוכה. אפשר לומר שההחלטה ללמוד בישיבה היתה אחת ההחלטות הכי טובות שהיו לי בחיים. לבן הקטן שלי קראתי יהודה על שם הרב", הוא מספר.

לאחר שנתיים בישיבה התגייס גאר לשירות צבאי בגדוד 13 בגולני. "כששמתי בפעם הראשונה את המדים עליי, הייתי בעננים. מי היה מאמין, אני חייל יהודי בארץ ישראל. זכיתי", הוא מתאר את תחושותיו מיום הגיוס. חדור מוטיבציה, השקיע גאר בשירות את כל מרצו. בסיום הטירונות זכה באות חייל פלוגתי מצטיין. לאחר שנה וחצי שב לישיבה. את רעייתו נטלי, ילידת קנדה ופסיכולוגית בהכשרתה, הכיר כשהיתה תלמידה במדרשת נשמת. חמישה שבועות יצאו עד שהתארסו. לאחר נישואיהם המשיך את לימודיו כאברך בישיבה. 

לאחר שנתיים נוספות של לימוד ומילוי מצברים בישיבה, הוצע לגאר לצאת לשליחות בסידני שבאוסטרליה מטעם בני עקיבא. "הרגשתי שאחרי ארבע שנים בישיבה הגיע הזמן לתת מעצמי לבני נוער יהודים שנמצאים איפה שאני הייתי". חמש שנים נמשכה השליחות. "אהבנו את העשייה שם. ניהלתי את סניף בני עקיבא המקומי ולימדתי בבית הספר היהודי עברית ויהדות. חיברתי את הצעירים לשורשים. הרגשתי שאני עושה דברים חשובים". בנם הבכור גבריאל נולד בסידני. "כל הזמן ידענו שעם כל היופי שהיה שם - הבית שלנו הוא בארץ ישראל. אחרי חמש שנים החלטנו לחזור הביתה". בישראל נולדו התאומים איתן וטליה והבן יהודה. 

גם בישראל המשיך גאר לעסוק בחינוך. הוא שימש כסגן מנהל בבית ספר Y.T.A, שהוקם בתוך ישיבת נתיב מאיר עבור בני נוער דתיים עולים מחו"ל אשר מתקשים להשתלב במסגרות הישראליות. "המטרה היא לסייע לאותם תלמידים נושרים להשתלב בהדרגה במסגרות הרגילות". באותה תקופה פגש את הרב  שלמה ריסקין, רבה של אפרת, עמו היה בקשר עוד מימי השליחות בסידני. "הרב ריסקין אמר לי 'סטיב, אתה רוצה להשפיע על הקהילה, לקרב צעירים לעולם התורה? אז בוא תלמד קודם לימודי הסמכה לרבנות'". גאר הצטרף בשמחה ללימודים בכולל ישיבת המבתר השוכנת בגוש עציון, וזוהי השנה הרביעית ללימודיו. "הרב ריסקין העניק לי את ההזדמנות ללמוד, ואני מכיר לו טובה על זה. אני לומד לעומק ונהנה מהאוצרות העצומים שיש לעם שלנו", הוא אומר בהתלהבות. 

התיירים מטקסס: "נהיה שגרירים של ישראל"

מדי בוקר עובד גאר בפרויקט חינוכי-תורני ייחודי, אותו הוא מנהל. תכנית 'דרכנו', המיועדת לבחורים בעלי צרכים מיוחדים מחו"ל, משלבת אותם בלימוד בבית המדרש של ישיבת הר עציון. "מדובר בתלמידים מהחינוך המיוחד מכל העולם. בעלי תסמונת דאון, נכות, אוטיזם ועוד". מה יש לאותם בחורים לחפש בישיבה? אני שואלת, וגאר מסביר כי "אותם בחורים השתלבו ביסודי ובתיכון בבתי ספר רגילים, וכשהחבר'ה מהכיתה הלכו לישיבות הם נתקעו בלי שום דבר. ישיבת הר עציון למעשה הרימה את הכפפה, והחליטה לתת לאותם בחורים מקסימים מענה מתאים. הם משתלבים מצוין בנוף של הישיבה ומרגישים בחורי ישיבה לכל דבר". 

התכנית בנויה סביב השעון. כל בחור, בהתאם לרמתו, משובץ בעבודה ברחבי הגוש למשך מספר שעות, ובהמשך היום נהנים הבחורים משיעורי תורה. "הם עובדים ביקב, בסופר באפרת, במטבח בנוה שמואל, בגן ילדים ובכל מקום שבו הם יכולים לתת מעצמם. כמובן שכל אחד לפי הרמה שלו. גם הלימודים בישיבה מותאמים לרמה שלהם. אני, לדוגמה, מעביר להם שיעור פעמיים בשבוע על מצוות מעשיות. כרגע אנחנו לומדים על ציצית". גאר מציין את חשיבות התכנית: "במקום לשבת בבית בחוסר מעש ולהרגיש נטל על הסביבה, אותם בחורים באים לארץ לשנה-שנתיים של עשייה, חוויה ולמידה, ואין ספק שזה מטעין אותם בכוחות פנימיים לעוד הרבה שנים".

וכאילו לא די בניהול התכנית לבחורים בעלי מוגבלויות ובלימודים אינטנסיביים להסמכה לרבנות, סטיב מקדיש מזמנו גם לעבודה בבית הספר ללוחמה בטרור 'קליבר 3' שבגוש עציון. "העבודה כאן היא בגדר הגשמת חלום בשבילי", הוא מציין. בבית הספר הוא מדריך יחידות מהצבא ומהמשטרה וחברות אבטחה פרטיות. אך ספינת הדגל מבחינתו היא תכנית סיור מיוחדת במטווח על שם חגי לב, המיועדת לתיירים מכל העולם.

סליחה על השאלה, אבל מה לתיירים ולמטווח?

"בהתחלה הם מגיעים בגלל החוויה. הם באים בשביל לראות את כלי הנשק של הישראלים מקרוב, ליהנות מהאקשן, לירות במטווחים. אבל בשבילי הסיורים האלה הם עשייה ציונית ממדרגה ראשונה", הוא מדגיש. "מאוד חשוב לי שהמבקרים ייצאו מכאן עם חשיבה חיובית על עם ישראל. אני מנסה להראות להם שאנחנו בישראל לא חבורת בריונים צמאי דם שמוּנעים משנאה, אלא בני אדם שחיים במדינה שלהם ומנסים להגן על המשפחות שלהם". 

במהלך הסיור מספר גאר לתיירים על רצח בני משפחת פוגל. "מה שהיה שם זו שנאה צרופה. משפחה נשחטה בתוך הבית שלה רק בגלל שהם יהודים, והמחבלים האכזרים אפילו לא הביעו חרטה. ראינו איך הם מחייכים בבית המשפט בבוז. יש כאן אבסורד. בתקשורת הזרה החיילים הישראלים הם תמיד הרעים, והמחבלים הם לוחמי חופש שבסך הכל נאבקים בכיבוש. יש פה עיוות נוראי. כשהתיירים יושבים מולי, אני מתפלל שיבינו שמה שהם שומעים שוב ושוב בתקשורת בבית זו תמונה מסולפת של המציאות". ואיך מגיבים התיירים? "מגיעות הרבה קבוצות והתגובות מדהימות. לא מזמן הדרכתי קבוצה של נוצרים מטקסס. כשהם יצאו מכאן הם אמרו בהתלהבות שמעכשיו הם יהיו שגרירים של ישראל". 

לסיום מבקש גאר להסביר את הרציונל המניע אותו בעיסוקיו המגוונים: "הרב עמיטל דיבר איתנו הרבה על כך שיהודי טוב זה לא רק מי שלומד תורה כל היום בבית המדרש, אלא מי שלוקח את התורה גם אל מחוץ לכותלי בית המדרש. הוא לימד אותנו שצריך לשים לב שהלימוד שלנו לא יהיה לימוד שכלי שמצטמצם בגבולות הספר, אלא לחיות חיים שלמים של תורה. ליישם את מה שלומדים בתוך החיים עצמם. אני משתדל לקחת את התורה אל תוך המטווחים, אל תוך העבודה עם הבחורים מהחינוך המיוחד, אל תוך החיים עצמם. הלוואי שאצליח".