גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 531ראשיהפצהמהדורה דיגיטלית: בשבעאתנחתא

עזרה ראשונה - סיפור לשבת

שבת אחת בבוקר חשה יסכה שכלו כל הקצין. כמה עוד אפשר לסבול?! איך אוכל לשכנע את הקב"ה שאין לי יותר כוח לסבול? אני חייבת לעשות לו הפגנה כמו שעושים נגד ראש הממשלה! אבל איך מפגינים מול הקב"ה?
14/02/13, 02:48
עודד מזרחי

השנים חלפו ויסכה לא הצליחה למצוא את בן זוגה לחיים. ההצעות המשיכו לזרום מפה ומשם, אבל בשלב מסוים חשה שכבר מתחיל להימאס לה מכל העסק. הנה, היא מגיעה לשידוך חדש מלאת תקוות ולאחר פגישה או שתיים הכל מתפוגג: היא לא מעוניינת, או הבחור, ובדרך כלל שניהם. היא חשה כי היא זקוקה כעת לכוח עליון שיעזור לה, אחרת לא תוכל להחזיק מעמד. 

החלה תקופה של תפילות הולכות וגוברות. יסכה מילאה את תפילת שמונה עשרה בתחינות אישיות, התבודדה שעות ופקדה קברי צדיקים בכל רחבי הארץ, ובראשם את קברו של יונתן בן עוזיאל בעמוקה, ובכל זאת עדיין לא הגיעה ישועתה.

היא לא ידעה מה לעשות כעת. ההשתדלות לא הועילה עד כה, גם התפילה לא עשתה עדיין את שלה. מה עוד אפשר לעשות, ריבונו של עולם, שלא עשיתי עדיין?!

שבת אחת בבוקר חשה יסכה שכלו כל הקצין. כמה עוד אפשר לסבול?! איך אוכל לשכנע את הקדוש ברוך הוא שאין לי יותר כוח לסבול? אני חייבת לעשות לו הפגנה כמו שעושים נגד ראש הממשלה! אבל איך מפגינים מול הקדוש ברוך הוא? היא חשבה שהמקום הראוי ביותר להפגנה הוא שריד מעונו הרשמי של בורא העולם: הכותל המערבי. 

"אני הולכת להפגין מולך בכותל!", אמרה לקדוש ברוך הוא, "אתה חייב להבין כי כוחותיי אזלו. אני לא עוזבת אותך עד שאתה מביא לי את השידוך האמיתי שלי. עד איזה גיל אפשר לגור ככה אצל ההורים ועוד להרגיש בצערם?", אמרה ודמעתה התגלגלה על לחיה. 

לאחר סעודת שחרית של שבת אמרה יסכה לאמה: "אמא, אני הולכת עכשיו להתפלל בכותל".

"מה קרה לך?!", נדהמה האם, "ללכת ברגל ממבשרת ציון עד לכותל המערבי?! את יודעת איזה מרחק זה?! אולי חמישה עשר קילומטר".

"לא אכפת לי, אמא", אמרה יסכה, "אני חייבת להתפלל על הזיווג שלי".

"בסדר. טוב מאוד שאת רוצה להתפלל, אבל שבת היא מלזעוק. חכי עד למוצאי שבת. מיד אחרי ההבדלה תיסעי באוטובוס הראשון לירושלים".

"לא!", התעקשה הבת, "אני חייבת שהקדוש ברוך הוא יראה שאני שבורה. כבר התפללתי בכותל כמה פעמים ועוד לא נושעתי".

"אבל מזג האוויר חם בשעות האלה. את עלולה להתעלף".

"אל תדאגי, אמא. זה יהיה בסדר".

לא הועילו תחינותיה של האם ויסכה החליטה לצאת לדרך. היא יצאה מיישובה והחלה לפסוע בכביש מוצא לעבר ירושלים. אחרי כשעה הרגישה שהחום גובר. היא שתתה מעט מבקבוק המים שברשותה והמשיכה הלאה. היא היתה נחושה להגיע לשערי העיר, אחר כך לעבור את כל רחוב יפו, להגיע לשערי העיר העתיקה ולבסוף לכותל, לשערי שמיים. 

"אני אשכנע אותך שהגיע הזמן שלי להתחתן", מלמלה בדרך, "ריבונו של עולם, הפעם לא אוותר לך!"

הדרך התלולה והחום הגובר התישו אותה. המים כבר אזלו. היא עצמה את עיניה והחלה לחוש בערפול חושים. לפני שהבינה מה קורה איבדה את הכרתה ונפלה לצד הכביש. נהג חולף הזעיק אמבולנס במכשירו הנייד. כעבור כמה דקות הגיע אמבולנס צופר למקום האירוע.

כונן מד"א בשם אריאל החל לטפל ביסכה המעולפת ויחד עם כונן נוסף העלה אותה באלונקה לרכב ההצלה. תוך כמה דקות פקחה את עיניה וראתה אותו. לאחר שנרגעה נתן לה לשתות מים צוננים. לאחר מכן שאל: "אפשר לשאול למה הלכת ברגל לירושלים?!"  

היא לא ידעה מה לומר לו. אחרי רגע אמרה את האמת: "הלכתי להתפלל בכותל". 

"אבל מה כל כך דחוף?! למה דווקא בשבת?!", תמה הבחור שחבש כיפה סרוגה. 

היא חייכה במבוכה ולא ענתה לו. מסירות הנפש שלה מצאה חן בעיני הבחור. הוא המשיך לשוחח עמה עד שהגיעו לבית החולים בירושלים, שם דאג אריאל שתתאושש לגמרי וחזר לעמדת כוננותו. 

כעבור כמה ימים שמעה יסכה צלצול בטלפון הנייד. מישהי הציגה את עצמה כקרובתו של אריאל ושאלה בשמו אם תרצה להיפגש עמו. 

"כן, כן... בהחלט", אמרה יסכה מבלי לחשוב כמעט.  

כעבור חודשים ספורים ניצבו יחד תחת חופתם.