יהודי על כס המשפט

קווים לדמותו של השופט פרופ' מנחם אלון עולים מתוך פסקי דין שכתב בעניין כיתוב לועזי על מצבה, בסוגיית מניעת טיפול מחולה סופני ובנושא כליאת חייבים שלא שילמו את חובם. קופת המדינה ממשיכה לשלם על הנזקים שגרמה שופטת איטית במיוחד.

יאיר שפירא , ד' באדר תשע"ג

בימים שאחרי פטירתו של מי שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט בדימוס פרופסור מנחם אלון, הבחנתי כי הסקירות שנכתבו לזכרו הן קצרות. אי אפשר היה לייחס את הדבר לעוינות תקשורתית או אפילו לחוסר עניין, שכן הסקירות הללו נכתבו במקרים רבים על ידי אוהביו, ובחלקן פורסמו בבמות שאינן צרות מלהכיל כל מספר שורות שיחפוץ הכותב לכתוב. העניין התברר לי כשהתיישבתי גם אני לסקור את תולדותיו ואת פועלו. 

השופט אלון היה מהענקים שקשה לכנס את תולדותיהם אל תוך מאמר, אפילו ארוך. בוודאי לא כתבה או מאמר באורך שסובל עיתון בן ימינו. שהרי אם נתמקד רק בכתיבתו המשפטית אנו ניאלץ לסקור יחד איתה את התפתחות הפסיקה בישראל, את דחייתו של המשפט העברי ואת תולדות המחקר המשפטי בארץ. ואחרי הכל עוד נחמיץ את ראשית יסודה של הפרקליטות הצבאית, כינונם של מוסדות הכנסת ופרקים נבחרים בתולדות הציונות הדתית. ובוודאי את דמותם של אלו שתולדותיהם נקשרו בתולדותיו: החל ממחותנו עו"ד מרדכי בקסנבוים, מראשי הקומוניסטים באירופה שהפך ברבות הימים לפרקליט ואיש ציבור חרדי חשוב; דרך הקשר רב-השנים עם השופט חיים כהן, ועד למשפחה רבת ההשפעה שהקים עם רעייתו רות, שעם ילדיהם נמנים השר לשעבר הרב בני אלון, שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע ספי אלון, וראש ישיבת הכותל לשעבר הרב מרדכי אלון.

אני בחרתי לנסות ולשרטט שלושה קווים לדמותו של האיש על ידי קולמוסו הוא - צוואות משפטיות שהותיר בפסיקתו הענפה. במקרה או שלא במקרה, שלוש הדוגמאות שאביא יצאו לאוויר העולם בשעה שאלון ישב בהרכב השופטים יחד עם יריבו הגדול, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק. 

כבוד האדם מול כבוד הציבור

פסק הדין הראשון ניתן לפני 22 שנה. היה זה בעניינו של אחד, קסטנבאום, שעתר נגד חברה קדישא. רעייתו של קסטנבאום נפטרה לבית עולמה שבועות אחדים קודם לכן. היא נקברה בבית קברות יהודי, אך בעלה התעקש כי על מצבתה יצוינו יום הלידה ויום הפטירה בתאריכים לועזיים. החברה קדישא סירבה לאפשר את הדבר. 

על המדוכה ישב בראש, יחד עם אלון וברק, הנשיא דאז מאיר שמגר. ברק כתב את פסק הדין, כשלרשותו עומד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שנחקק זה עתה. אתם בוודאי לא תתקשו לנחש מה היתה התוצאה: "הפגיעה בכבוד האדם מקורה בשלילת החירות לעצב את תוכן המצבה כפי שהמנוח (בחייו) ומשפחתו (לאחר מותו) מבקשים לעצבה", כתב ברק, ובהסכמת הנשיא שמגר כפה על החברה קדישא לאפשר את הכיתוב הלועזי. אלון בדעת מיעוט סבר כי הזכות של היחיד לכבוד לא יכולה לגבור על הזכות של הציבור כולו לכבוד. "דרישת הסובלנות מטעם הרוב כלפי המיעוט, מן הראוי שתאוזן במידה מסוימת של סבלנות מטעם המיעוט כלפי הרוב. ומכוח איזון זה אין למצוא פגם בהחלטה ובנוהג של החברה קדישא בדבר כיתוב עברי בלעדי על המצבות שבבית החיים שבפיקוחה".

התיק שבו ניתן פסק הדין השני הגיע לבית המשפט העליון כערעור אזרחי על החלטת בית המשפט המחוזי. זה סירב להיענות לבקשת אמה של יעל שפר, פעוטה חולה במחלה חשוכת המרפא טיי-זקס. האם ביקשה להורות לרופאי בית החולים בצפת, שם היתה מאושפזת הילדה, שלא להעניק לה כל טיפול רפואי למעט טיפול שעניינו שיכוך כאבים אם יחמיר מצבה הרפואי. אלון הוביל אז את הרכב השופטים להחלטה לדחות את הערעור. הוא כתב על הערך ההומניסטי היהודי של קדושת החיים, ובדרך התמודד עם קביעתו של ברק כי כאשר קיימת סתירה בין ערכיה של מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, יש להכריע ביניהם לפי ההשקפות של "הציבור הנאור בישראל". 

ברק ידע בדיוק למי הוא מתכוון בדברו על השקפותיו של "הציבור הנאור" האמורות להכריע את הכף. אלון לא חשש להסיר את המסווה מעל אותה קביעה מפוקפקת. "קראתי בעיון את דבריו של השופט ברק באשר לפרשנותו ומובנו של המושג הציבור הנאור", כתב אלון, "ואודה ולא אבוש כי עדיין אין אני יודע מה טיבו של ציבור שזוכה ושראוי לתואר הכבוד 'נאור', מיהו 'האדם הנאור' ומיהו 'הקורא הנאור'... ברור, כי קנה מידה זה באמנות הפרשנות מהווה מרשם בדוק להכרעת הדין על פי השקפותיו האישיות של השופט, דבר שמן הראוי שנמעט בו ככל הניתן וככל האפשר". בהזדמנות אחרת הוא תקף את השימוש במושג 'נאור'. הוא ציטט את אחד העם ששיבח אדם בעל השכלה גרמנית כ"מי שנתחנך ברוח אחת האומות הנאורות שבאירופה". "מי יגלה עפר מעיניו של הוגה זה", כתב אלון ותהה מה היה כותב אחד העם לו "יודע היה דרכה ומעלליה הנוראים של אחת מאלה האומות שנתכנו נאורות, שבוצעו לאור השמש, בעיצומה של המאה העשרים, בתקופת מלחמת העולם השנייה, בימי חורבן ושואה. ולאחר מעשה שואה זה על ידי מדינה נאורה", כתב אלון, "איני מוכן ואיני יכול להשתמש במושג זה".

על פי פסק הריב"ש

באותה שנה ניתן גם פסק דין בעתירת פר"ח, עמותה שביקשה להגן על זכויותיהם של אנשים השרויים בחובות כספיים. באותם ימים קבעו תקנות ההוצאה לפועל כי ראש ההוצאה לפועל רשאי להורות על מאסר של אדם שלא שילם את חובו על פי פסק דין, באופן אוטומטי ומבלי לשמוע את טענותיו של האיש. המדינה טענה כי כך ייעשה לאיש שלא משלם את חובותיו. שהרי אם אין בידו לשלם, הוא יכול היה לפנות להוצאה לפועל מבעוד מועד ולבקש חקירת יכולת כלכלית, או לפנות לבית המשפט כדי שיגן עליו ממאסר בהליכים של פשיטת רגל. אם הוא לא עשה זאת, הרי שעונש המאסר הוא כלי יעיל לאלץ אותו לשלם את חובותיו.

השופט אלון, ראש וראשון לשילוב המשפט העברי בדין הישראלי, פנה שש מאות שנה ויותר לאחור והביא מקרה שהובא בפני רבי יצחק בר ששת, הריב"ש, מגדולי חכמי ספרד. הקהילה היהודית בממלכת אראגון שבמזרח האי האיברי נהנתה מאוטונומיה משפטית. במסגרת זו היא נהגה לשלוח למאסר אנשים מהקהילה שלא שילמו את חובם. אחד מהם פנה לריב"ש לדין תורה וביקש להינצל ממאסר, שהרי מעצר של חייבים מנוגד לדין העברי, האוסר כל התעמרות בחייב. ראשי הקהילה הבהירו לריב"ש כי הם עושים זאת מכוח תקנת ציבור, שהרי לולי כן ירבו החייבים ומערכת האכיפה של הקהילה לא תוכל להם. הפתרון שמצא הריב"ש ביקש לשלב את שמירת רוח ההלכה עם התחשבות באילוץ של מציאות החיים באראגון. הוא קבע כי חייב לא יישלח למאסר אלא אם כן שופטי הקהילה דרשו היטב ומצאו שיש לו כסף לשלם אך הוא מסרב לעשות זאת.

כך עשה גם השופט מנחם אלון, על פי הדין העברי ועל פי עקרונות החירות והצדק. הוא קבע כי חייב שלא שילם את חובו לא יישלח ישירות למאסר, אלא יובא קודם לכן לפני ראש ההוצאה לפועל. זה יברר מדוע אין הוא משלם את חובו. אם יתברר כי אין בידו לשלם את החוב, הרי שהוא יציע לו את הפתרונות שמאפשר החוק. רק אם יתרשם ראש ההוצאה לפועל כי החייב מסרב לשלם למרות שיש באפשרותו לעשות כן, רק אז הוא יוכל לשלוח אותו למאסר. 

לגבי פסק דינו זה של השופט אלון, גם ברק שישב איתו בדין אמר אחריו אמן.

שופטת יקרה

מיכאלה שידלובסקי אור היא רעייתו של השופט תאודור אור, רעו הטוב והמשנה לשעבר של נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, בשר מבשרה של הקליקה הוותיקה של בית המשפט. שידלובסקי אור לא נחשבה לשופטת מצטיינת במיוחד. לאחר 11 שנות כהונה בבתי משפט שלום בחיפה ובירושלים, ולאחר שנישאה לשופט בית המשפט העליון, קודמה שידלובסקי אור לבית המשפט המחוזי בבירה. שם, לפחות על פי משוב השופטים שפרסמה אז לשכת עורכי הדין, לא עשתה השופטת חיל. שידלובסקי אור קיבלה במשובים ציונים נמוכים מאוד. עם פרישתה היא הותירה אחריה להנהלת בתי המשפט ירושה: תביעה של כמעט 700 אלף שקלים שהגיש נגדה עו"ד עדיאל חשין, אחיו של שופט בית המשפט העליון בדימוס מישאל חשין.

עו"ד חשין תבע לקוח שלא שילם לו שכר טרחה. התיק הובא בפניה של שידלובסקי אור סמוך למינויה לבית המשפט המחוזי, והדיונים בו הסתיימו זמן קצר אחר כך. אך לשופטת נדרשו עוד עשר שנים, ועל פסק הדין המחייב את לקוחו של חשין היא חתמה רק סמוך לפרישתה מכס השיפוט. במהלך השנים שחלפו פשט הלקוח את הרגל, וחשין מיהר לתבוע פיצויים מהמדינה.

בתביעה טיפל השופט משה גל, מנהל בתי המשפט המקורב למשפחת אור, והוא הגיע עם חשין לפשרה. הנהלת בתי המשפט שילמה לחשין פיצוי של 290 אלף שקלים, והוא הסיר את התביעה שהיתה עלולה לזמן את שידלובסקי אור לעדות מביכה במיוחד מעל לדוכן העדים.

לאחרונה נודע כי זה היה רק התשלום הראשון. בימים הקרובים תשלם המדינה פיצוי של 95 אלף שקלים לאזרח אחר שהיה מנפגעי עבודתה הרשלנית של השופטת. מדובר באדם שקנה דירה באמצע שנות השמונים, ותבע את הקבלן על ליקויי בנייה. הצדדים הגישו את סיכומיהם בתיק בתוך שלוש שנים. לשופטת לקח חמש שנים להכריע בחלקו הראשון של התיק, והיא קבעה את המשך הדיונים לשנה מאוחר יותר. שנתיים לקח הדיון בחלק השני של התביעה. שנה וחצי מאוחר יותר הוגשה בקשה לזרז את מתן פסק הדין, וכעבור שנה נוספת התקבלה הבטחה כי פסק הדין יינתן בתוך זמן קצר. שנה וחצי חלפה ופסק הדין איננו. אור קודמה בינתיים לבית המשפט המחוזי, והאיש פנה לנשיא בית המשפט שהבטיח את התערבותו האישית. הוא הצליח לחלץ משידלובסקי אור את פסק הדין כעבור שנה נוספת. חמש עשרה שנה לאחר הגשת התביעה, היכולת של האיש לממש את פסק הדין היתה מוגבלת. איכשהו שוב אנחנו שילמנו את החשבון.