בשבע 531: רב פורים

הסוף של הסיפור הזה הוא כבר על גבול הפלילי: ארבעה ימים לפני פורים, כל הקלטות ובהן שעות של חומר גלם שהיה מוכן לעריכה נגנבו מארון המתכת שלי. עד היום, כעשרים שנה אחרי, אני לא יודע מי אחראי להעלמתן.

. , ד' באדר תשע"ג


מישה מישה מישה מישה, מישה מישה מישה מישה... משנכנס אדר מרבין בזיכרונות. בכל שנה חודש אדר וריחותיו זורקים אותי אחורה בזמן, אל פורימים קודמים. 

קודם כל, אם מדברים על ריחות, אז מה הריח של חודש אדר? ריח האביב המתקרב? ניחוחות הגשם והחורף? לא. בניגוד לרוב החגים בלוח השנה היהודי, לחודש אדר יש בעיקר ריחות סינתטיים. לא טבעיים. ריחות של פיקות חרוכות עם נגיעות שוקולד בפצפוצי אורז, מהשנים שאלה עוד לא הוצאו מחוץ לחוק (לא הפצפוצים, הפיקות).

אבל עזבו נוסטלגיה, בואו נדבר על הדבר עצמו. על חג הפורים ועל הימים שלפניו בבית הספר ובישיבה (ומן הסתם גם באולפנה ובסמינר): בגדול אפשר לחלק את תלמידי מערכת החינוך לשניים – לתלמידים מצטיינים ולתלמידים מצטיינים בחודש אדר. קבוצת התלמידים הראשונה לומדת היטב, שואלת את השאלות הנכונות ועונה את התשובות הנכונות, עושה שיעורי בית, מקבלת תפקידים ומבצעת אותם כהלכה וזוכה תמיד להערכת ההורים והמורים. הקבוצה השנייה זוכה בעיקר להערות בתיק האישי. 

וזה קורה בעיקר בחודש אדר: אין כמעט תלמיד בינוני ומטה שלא נושא עמו היתקלויות לא נעימות עם מנהלי המוסד שבו למד בדיוק בתקופה הרגישה והנפיצה הזו של ערב פורים. ואתה לא צריך להיות התלמיד הכי בעייתי בכיתה. מספיק שאתה 7-8 בציונים, וכבר נכנסת לקבוצת הסיכון של נפגעי חודש אדר. שמעתי שיש היום מנהלים שמראש שולחים הביתה תלמידים שמועדים לפורענות בתקופה הזו. כלומר, ממש נוקטים בדרך המקובלת במערכת הביטחון: הרחקה בצו אלוף. טוב שלא שמים אותם במעצר מנהלי בחדר השרת. 

אבל אני, התלמיד הבינוני ומטה (יש בידי תעודות שמעידות על כך!), רוצה לקרוא מכאן למנהלים בשם כל חבריי לדורותיהם: אל תרחיקו אותנו. אל תדירו אותנו. תנו צ'אנס למצטייני חודש אדר. קרבו אותם. טפחו אותם. כל השנה, אגב, אבל בפרט בחודש אדר. מפני שה"ונהפוכו" של החודש המיוחד הזה נותן לנו הזדמנות נדירה להוכיח כמה אנחנו לא באמת בינוניים, אלא פשוט לא מוצאים את עצמנו במסגרת הרגילה, במשך פרק הזמן המסוים הזה שבין המחצית השנייה של חודש אדר, יום למחרת פורים, עד לראש חודש אדר בשנה הבאה. ואל תחשבו שזה קל, כי לפעמים נופלת עלינו שנה מעוברת ואז התקופה הזאת, תקופת ההמתנה שלנו, אורכת שלושה עשר חודשים. זו הסיבה שכשהגיע אדר א' תמיד ניסינו להקדים את החגיגות, אבל אתם, המורים, קבעתם משום מה בשרירות שאדר א' לא נקרא.  

אבל בסוף זה מגיע, הזמן שהוא כולו שלנו: הלמדנים זזים הצִדה עם מחברותיהם המסודרות, ומפנים לנו את כל הבמה. ואז אפשר לחשוב יצירתי, לכתוב תסריטים, להלחין, להמחיז, להכין תחפושות, לביים, להפיק, לתכנן, להצחיק, לעשות כל מה שמערכת של ציונים ומבחנים לא תמיד מצליחה לאבחן ולמדוד. וגם נורא ליהנות תוך כדי.

האם אני קורא כאן להתיר בחוק התפרעויות אלימות, ונדליזם ותליית מכוניות של מורים למתמטיקה על עץ גבוה חמישים אמה? ממש לא. יש ערך אחד שעליו אסור להתפשר: שמירה על רמה. יש לאפשר למצטייני אדר חופש פעולה, אבל שיֵדעו מראש שהם צריכים לעמוד ברף גבוה. הם צריכים להיות יצירתיים, מקוריים וחכמים. אחרת הם באמת סתם בינוניים. 


ואולי בעצם הייתי צריך להתחיל בתלמידים. בכל שנה, כשאני רואה בחודשים שלפני פורים תלמידי ישיבות תיכוניות עומדים שעות בפתח האולפנים השונים בתקווה לתפוס איזה קושמרו מזדמן שיגיד "ברכות לרגל ההכתרה של מחזור ל"ג!", אני רוצה לעצור ולשאול אותם: רגע, למה אתם לא מצלמים גם אותי? לא, סתם. אני רוצה לעצור ולשאול אותם: חברים, כתבתם תסריט? יש איזו עלילה? מה הקונספט של האירוע שלכם? או שאולי אתם סתם מחפשים מפורסמים? כי אם אין לכם רעיון בשל, אז אנא חזרו לבית המדרש – טוב, לפנימייה – ותחשבו עוד קצת. ואגב, אם יהיה לכם חומר טוב ורעיונות מושקעים, לא בטוח שתצטרכו לנסוע עד אולפני הרצליה. מערכון עם בעל הקיוסק ברחוב שליד הישיבה יכול להיות הרבה יותר מצחיק מאייל קיציס שעושה טובה וזורק איזה משפט למצלמת הטלפון הסלולרי שלכם (שלרוב בכלל מכוונת על מצב של צילום תמונות סטילס ולא וידאו, אבל את זה תגלו רק כשתחזרו הביתה).


והשנה, אני פתאום חושב על זה ולא מבין בכלל למה פורים הוא יום להצגות ולמופעי בידור. זה מוזר, כולנו הרי יודעים שיש חגים מלאי סגולות וסמלים – מהימים הנוראים ועד ט"ו בשבט או אפילו יום שלישי של פרשת בשלח שקורין בו את פרשת המן. אבל דווקא היחס לפורים ואל המשמעויות הרוחניות שלו נשאר כל החיים שטחי ברמה של גן הילדים. מסכות, רעשנים, שירים וריקודים (מי שרוצה לקבל מושגים על פורים באמת, מוזמן לקרוא אפילו עמוד אחד על החג הזה אצל הרב קוק כפי שמתואר בספר הנפלא 'מועדי הראי"ה' של תלמידו הרב נריה).

כנראה הרהורי התשובה הפורימיים האלה תוקפים אותי כי עברתי צד. אני לא בצד של הילדים, גם לא של בני הנוער, אלא של ההורים. וכהורה נדמה לי שפורים בגנים הוא מלשון "פרומו". החל מראש חודש אדר מתחיל הפרומו לקראת פורים, ובכל יום הם מגיעים מהגן יותר מחופשים, יותר צוהלים ויותר מבולגנים. אני לא יודע איפה יש יותר צבע, על הלחיים המאופרות שלהם או בממתקים מלאי צבעי המאכל של הימים האלה. אולי זו בכלל קונספירציה של חברות המגבונים הלחים. כל יום אני משפשף את הלחיים האדומות של הליצן הקטן, רק כדי לשפשף מפרצופו מחר את השפם השחור של הספן, וכל זה עוד שבועיים לפני פורים! 


ובחזרה לגילאים הבוגרים יותר. אני לא רוצה להיות מוכיח בשער, אבל כשאתם צוחקים על המורים שלכם – אנא, ברחמים. אל תהיו בטוחים שהם כל כך חזקים כמו שהם נראים לכם. סאטירה טובה אמורה לעלות על חולשות, על זיוף, על הטעון שיפור, אבל היא לא צריכה להיות וולגרית ומעליבה. תחשבו שהיו צוחקים ככה עליכם או על אבא שלכם. 

אני לא כותב את זה באופן תיאורטי, אלא מניסיון. באותה שנה, כשהתחלנו לעבוד על סרט הפורים בישיבה, לא חשבנו שזה ייגמר ככה. הכל דפק טיפ-טופ. התסריט היה שנון ונשכני, וכל הסצנות כבר צולמו במשך לילה שלם בלוקיישן שאליו חמק צוות הצילום דרך החלון: חדר הר"מים. רק דבר אחד לא לקחנו בחשבון. שמרוב התלהבות אחד מאיתנו יספר לרב כהן שהוא הולך להיות כוכב העלילה. ולא סתם כוכב. אנחנו עומדים להציג אותו בצורה כזאת שהיום אני מבין שהיתה גורמת לסוף העסקתו. זה לא שחשפנו משהו פלילי חלילה, אבל בואו נגיד שההקצנה של הדמות שלו כפי שתסרטנו, המחזנו וצילמנו היתה חפה מכל חמלה. והיה לנו גם שחקן מעולה: יוסי, אחד מתלמידי הכיתה, שפשוט חיקה את הר"מ, על כל המניירות הכי קטנות שלו, באופן מושלם. כלומר, באופן מעליב מושלם.

כשהשמועה הגיעה אל קורבן הפרודיה הוא ניסה לשכנע אותנו, באלגנטיות, לעדן את המערכון. היה דיון קצר בפורום הבכיר של ההצגה, שבראשו עמדו כל מצטייני חודש אדר, ביניהם כותב שורות אלה. יוסי עצמו אמנם קצת התלבט, אבל לבסוף ההחלטה התקבלה פה אחד: האם אותו ר"מ אי פעם עידֵן את הציונים הנמוכים שלנו? ברור שלא. ובכן, מידה כנגד מידה: מה הוא מעיר את הערותיו בלי רחמים עם עט אדום, אף אנחנו לא נהיה רחומים וחנונים כלפיו. 

הסוף של הסיפור הזה הוא כבר כן על גבול הפלילי. ארבעה ימים לפני פורים, כל הקלטות ובהן שעות של חומר גלם שהיה מוכן לעריכה נגנבו מארון המתכת שלי (בתוארי הרשמי אז: המפיק הראשי של הסרט). אני זוכר איך באותו בוקר לא האמנתי. הקלטות, שהיו שם לילה קודם, פשוט נעלמו כלא היו. עד היום, כעשרים שנה אחרי, אני לא יודע מי  אחראי להעלמתן: האם הרב כהן עצמו גנב אותן, במחילה? או שמא – וזו אפשרות לא פחות מצמררת – שמא היה זה יוסי, החקיין הדגול, שהתגנב באישון ליל ופשוט העלים את הקלטות, תוך שהוא רועד מפחד הן מהר"מ שיתנקם בו על הפרודיה, והן מחבריו לכיתה שיצחקו עליו על שהשתפן ברגע האחרון? 

אין לי תשובה ברורה. אבל כשאתם מרימים השנה ספיישל "ארץ נהדרת" על חדר המורים, תזכרו את הרב כהן ואת יוסי. השמות בדויים. השמות האמיתיים שמורים לנצח במערכת הפקת הצגת פורים תשנ"ג.