מחלוקת לשם שוליים

אבי סגל , י"א באדר תשע"ג

לידיעות חדשותיות מרכזיות יש לעיתים תכונה משונה כזו, שהן עצמן חלק שולי בדיון הציבורי שהן מעוררות. אירועים חריגים ולא מייצגים בצה"ל, במגזר החרדי, בתכניות טלוויזיה, באירועי ספורט או בלשכת ראש הממשלה – הופכים בקלות רבה לרצף ויכוחים סוערים וממוחזרים על פרצופם של המדינה והעולם כולו. גם סיפורו של איש המוסד בן זיגייר-אלון, ככל הנראה אירוע של כשל נקודתי (בגלל ההתאבדות) הראוי לעמוד 14 המכובד בכל עיתון גדול, הפך לפולמוס שלם הגדול מסך חלקי המידע שבו, דיון ציבורי שהאיש עצמו הוא הפרט הפחות חשוב בו.

טועה מי שחושב שהוויכוח בפרשת זיגייר הוא על עובדות. קודם כל, איננו יודעים את העובדות, אבל גם אם הן ייחשפו עד האחרונה שבהן – זה לא ישכנע שום צד בדיון. מה שכן, יש כאן מחלוקת יסודית בין שתי תפיסות עולם: זו הגורסת כי אנו מדינה דמוקרטית ונאורה בעלת שירותי ביטחון מקצועיים ומוסריים בסך הכל ומערכת משפט עצמאית, וזו המאמינה כי אנו מדינה חשוכה וכוחנית בעלת שירותי ביטחון אפלים ורצחניים ומערכת משפט המשתפת פעולה עם הרוע. כל יתר הפרטים אינם חשובים לדיון, וככל הנראה הם ייעלמו מהתודעה בתוך חודש-חודשיים, כולל שמותיו הרבים של זיגייר עצמו.

בקרב אזרחי ישראל ישנם שוליים רחבים של השמאל, ומעט צרים יותר בימין, שחוסר האמון שלהם במדינה ובמוסדותיה הוא מוחלט. כעת הם רוצים ועדת חקירה, אבל אם זו תמצא כי המדינה התנהלה ללא דופי – הם ירצו ועדת חקירה שתחקור את ועדת החקירה הראשונה. ככל שאנו עוברים מהשוליים למרכז, כך גובר האמון במדינה ובשליחיה, עד שמגיעים למצביעי קדימה ויאיר לפיד המאמינים באופן עיוור בשב"כ, במוסד ובדמעות המנטורים בדה-וויס. אף אחד מהצדדים בוויכוח הציבורי לא ייתן לעובדות להרוס לו את השקפת עולמו. ספר לי מה אתה חושב על דמותנו המוסרית, ואומר לך את דעתך הנחרצת על השתלשלות פרשת זיגייר.

יותר גרוע יכול להיות

עד לעונת הכדורגל הנוכחית, איש העסקים אלי טביב היה הבעלים של קבוצת הפועל תל אביב. במשך שלוש שנים החזיק טביב את המועדון, תחילה באופן בלתי רשמי, אחר כך כבעלים-שותף, ובעונה הקודמת כבעל השליטה המלאה בקבוצה. הפועל נהנתה בזכותו לא רק מתקציב נאה, אלא גם ממספר שחקנים מצוינים שהביא טביב מהפועל כפר סבא, קבוצתו הקודמת. במהלך אותן שלוש שנים זכתה תל אביב באליפות אחת, שתי סגנויות ושלושה גביעי מדינה רצופים. 

לאוהדי הפועל ולשחקניה זה לא הספיק. טביב נחשב אאוטסיידר, איש עסקים קר שגנב את הקבוצה מאוהדיה האמיתיים. הוא הרבה להסתכסך עם הצוות המקצועי, התנכר לשחקנים ולאוהדים, נהג חסכנות-יתר בכספים, וגם הרשעותיו בפלילים לא בדיוק עזרו לו להתחבב על כולם. ומאחורי כל אלה, גם אם האוהדים לא יודו בכך, הסתתרו גם השד העדתי והתחושה כי האיש אינו "משלנו". שלוש שנים של הצלחה מקצועית לא עזרו לטביב, והקהל המשולהב הצליח לגרש אותו מהקבוצה. לטובת מה? לטובת מי? מה זה משנה, למי יש כוח לפרטים הקטנים. מה שיהיה יהיה, העיקר שטביב ילך הביתה. הפועל טהורה לעד.

היחס בשמאל הקיצוני לפרשת בן זיגייר, ולפרשות רבות אחרות הקשורות בממסד הביטחוני, מזכיר לא מעט את התנהגותם של אוהדי הפועל, ולא רק בגלל חפיפה מסוימת בין שתי קבוצות המחאה. יש המאמינים ברצינות כי כל סערה שיחוללו תהפוך את ישראל לטובה יותר. ובכן, לא בהכרח. ביטחון ישראל הוא שיקול, ולישראל יש צורך לאומי בעולם ביון ישראלי סודי ומלוכלך. מי שחושב אחרת ובא בטענות נגד שמירת סודות והעלמת אירועים – צריך גם להביא אלטרנטיבה ראויה שתשמור עליו ועל מדינתו באותה מידה. להיות סתם אופוזיציה נצחית לממסד הישראלי האפל זה לוקסוס של מפונקים טהרנים. לכל מחאה צריכה להתלוות גם מחשבה על יום המחר. ולא, היחס של הימין למחלקה היהודית בשב"כ זה ממש לא אותו הדבר.

שאלון לבגרות

א. זה רק אני, או שאת המשא ומתן הקואליציוני צריכה לנהל גננת מוסמכת בשילוב פסיכולוג ילדים? מי עוד יכול לטפל בעניינים כאשר ראש מפלגה א' הוא צ'ילבה של ראש מפלגה ב', ראש מפלגה ב' כורת ברית עם ראש מפלגה ג' נגד ראש מפלגה א', ואז מפלגה א' מנסה לעשות הפרד ומשול בין ב' לג', וכך זה ממשיך הלאה? אם זהו המצב כיום, איך בדיוק הם יסתדרו יחד בקואליציה אחת? והאם הם יגרמו לנו להתגעגע ליחסים הנהדרים בין זבולון אורלב לרב דניאל הרשקוביץ? יאללה, שיתבגרו כבר ויתחילו לנהל מדינה.

ב. לא הגיע הזמן לקבל את העובדה שבני אדם הם מורכבים, ושאמנים הם כמעט בני אדם אך מורכבים פי כמה? נכון, שמוליק קראוס ז"ל היה איש לא נחמד, אפילו די אלים. לא מישהו שהיינו חושבים לתלות את תמונתו בסוכה תחת הכותרת "והיו עיניך". באופן פרטי יכול כל אחד מאיתנו לתעב אותו או לבוז לו. אבל כשאנחנו באים כחברה להנציח אדם או למחוק אותו מהזיכרון הקולקטיבי, האם יש לנו זכות לשפוט אותו אך ורק דרך פריזמה מסוימת? האם אין זה בוגר יותר להכיל אותו על מורכבותו, ולהשתדל להתמקד בצדדים החיוביים של חייו ובתרומה היצירתית שהשאיר לכולנו? כן, גם אם קוראים לו פרופ' ישעיהו ליבוביץ'?

ג. בזמן האחרון זה הפך לטרנד: עיתונאי ספורט, בלוגרים וסתם גולשים מארגנים פנסיה כפויה לשדר יורם ארבל. הם טוענים שהוא כבר זקן, טועה בשמות שחקנים, לא רואה דברים שקורים במגרש, משדר זחיחות ושחצנות, מדבר שטויות ומקדיש שידור משחק למרגלת מורשעת. האמת, צודקים בכל מילה. אחרים מעבירים ביקורת על השידורים של מאיר איינשטיין ושל רמי ויץ, וגם הם צודקים. אז מה? יש להם מישהו אחר? האם גדל לנו בארץ שדר טוב ומקצועי יותר מיורם ארבל הישיש והמבולבל? מישהו עם קול רדיופוני יותר, עברית טובה יותר, חוש הומור בריא יותר וכישרון גדול יותר לשדר שער בלי לקרוע לכולנו את עור התוף? לא חסרות סיבות לבקר את ארבל, אבל עד שיביאו לנו יורש אמיתי, שימשיך להתבגר מאחורי המיקרופון, תודה.

הופעות תחת כיפה

הנה משהו שכבר מזמן לא היה כאן: המלצות חמות על שני מופעי מגזר שבהם צפיתי בתקופה האחרונה.

'מהודו לה'' הוא מופע משותף של בני הזוג רוני וחגי רוסנק, שכבר צבר פז"ם ומספר אוהדים לא מבוטל ברחבי הארץ. במופע מתארים השניים את סיפור היכרותם הפתלתל, שראשו בהודו וזנבו בארץ הקודש, בשילוב שירים מקוריים המבוצעים על ידי חגי וחבורת נגנים מלווים. סיפור האהבה כשלעצמו לא נשמע מרתק במיוחד, אלא אם אתם עמוק בעניין של רוחניות, סימנים משמיים, קונפליקט דתי-חילוני וחזרה בתשובה. אותי משכו בעיקר הכתיבה המצוינת - מופת של פשטות כובשת והומור במינון הנכון - והביצוע הזוגי חודר הלב. גם השירים חביבים והעיבודים מוצלחים, ובסך הכל מדובר בחוויה רומנטית מהנה.

ומכאן לרביעיית ההומור הדתית 'אנדרדוס'. כבר כתבתי בעבר על סרטוניה הקורעים ביוטיוב, וכעת היא יוצאת מהאינטרנט אל הבמה, ובהצלחה רבה. המופע החדש הוא רצף של סקצ'ים פנים-מגזריים, סינית עתיקה לאוזן חילונית אבל הומור משובח לקהל הדתי. הבדיחות היותר טובות הן במפגש המופרך שבין עולם הדימויים המגזרי למציאות הכללית, כמו רעיון מיתת בית דין כעונש חינוכי בבית הספר, או מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה עם כתבים של עלוני בתי כנסת. הביצוע של חברי 'אנדרדוס' מקצועי, גדוש בהברקות ומעיד על חוש עיתוי קומי מפותח. אם רק יתגברו שם על כשלים טכניים בסאונד ויצליחו לשייף חלק מסיומי המערכונים, זוהי כנראה תחילתה של להקה מופלאה.