גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 532ראשיהפצהמהדורה דיגיטלית: בשבעאתנחתא

בין "מיר" ל"גנקי" - ידידיה מאיר

21/02/13, 13:27
.


ואז ראיתי נאום של ח"כ חדש אחר, משה פייגלין. אפשר לומר עליו הרבה דברים, על פייגלין, לטוב ולרע, אבל דבר אחד ראיתי שם: הוא קובע את הנושא. לא התקשורת, לא לפיד, לא עינת שרוף. ולכן, לא טרנד השוויון בנטל כיכב בנאום שלו, כי מי החליט שזה העיקר? נכון, זו סוגיה חשובה שצריכה להיפתר, אבל מי אמר שזו הבעיה המרכזית של עם ישראל עכשיו? פייגלין חושב שהבעיה שלנו היא אחרת. הנה רק משפט אחד: "חברים יקרים, החברה הישראלית עומדת כיום מול שוקת מוסרית שבורה. אין לנו עוד יותר יכולת להצדיק את קיומנו הריבוני בארץ הזאת בלי אבינו מלכנו שהשארנו שם בגלות". 

אותו בחיים לא יזמינו ל"סיור מודרך" במיר ובחברון.


בשבוע שעבר, בעקבות הטור שפורסם כאן, קיבלתי מכתב מהרב דוד בלוך, ששימש במשך שנים כר"מ וכראש ישיבה במדרשיית נעם המיתולוגית. אני מגיש את הדברים כחומר למחשבה (אחרי שינויים קלים בפרטים המזהים) כדי שפורים המתקרב באמת יהיה חג שמח: 

"כידוע, אין לתאר את גודל ההשקעה הכספית במופעי פורים במדרשייה, את יפי הפעלולים ואת כישרון השחקנים. מאות-מאות אורחים באים מבחוץ. שנה אחת התבקשתי על ידי הרב יגל זצ"ל להיות זה שמבקר את תוכן ההצגה, והתפתיתי להסכים. היה ברור לי שלא אתן להציג אי מי כטיפש או כרשע. אין אדם בעולם שלא ייעלב מהצגתו ככזה, גם אם הוא כאילו 'גבר' ומודיע לכולם שוב ושוב שהוא לא נעלב. אבל חשבתי שאפשר להציג בהגזמה תכונות אופי לא מזיקות כמו ייקיות, ההקפדה של המורה ללשון על עברית אקדמית או שלל סיטואציות בית ספריות מרגיזות. 

בין אנשי הצוות החינוכי באותה שנה היה מדריך שהציג את עצמו כל השנה כ'ערס'. כך הוא דיבר וכך קרא לעצמו. כשאיים על תלמידים אמר: 'תיזהר, אתה יודע שאני ערס ומסוכן להתחיל איתי' וכדומה. גם הופעתו החיצונית שידרה ערסיות מופגנת: שרשראות כבדות על צווארו, צמידים מוזרים על ידיו ועוד. היה נדמה לי שאם בחיקוי ידגישו ויגזימו בערסיותו הוא לא ייפגע, שהרי כך הוא מציג את עצמו כל השנה. ואז, בשיא ההצגה המוצלחת, אני שומע מאחוריי בספסלים של נשות הצוות מישהי ממררת בבכי חרישי. הסתובבתי לאחור וחשכו עיניי: היו אלה רעייתו ובתו של אותו מדריך. את התמונה הזאת אני נושא איתי בכאב כל השנים.

זה לא הסוף: אחרי כמה שנים החל לשמש אצלנו כר"מ אחד מטובי תלמידיי לשעבר, איש מיוחד, חריף דעת, אציל ועדין נפש ותלמיד חכם אמיתי. לפני כשלוש שנים קיבלתי טלפון מאחד הבוגרים, ובפיו בקשה מתחננת: כזכור לך הייתי השחקן ששיחק את הרב הנ"ל. בימים אלה פגשתי באוניברסיטה את הרב ושמחתי על ההזדמנות לבקש ממנו סליחה כי אולי הגזמתי אז בהצגת פורים, ושמא הוא נפגע. בתגובה נתכרכמו פניו של הרב בעצב, ובקול חנוק השיב לי: 'אני לא יכול לסלוח לך, סלח לי על כך', ועזב במהירות את המקום. 

לבי החסיר פעימה. צלצלתי לאותו ר"מ ושאלתי מדוע הוא לא מוחל, וכך השיב: אתה יודע שיש לי 'טיק' מסוים ביד. רעידות קלות בלתי נשלטות. בהצגה ההיא הם הקצינו את זה מאוד וממש הפכו אותי לקריקטורה. מאז אותו פורים, בכל פעם שנכנסתי לכיתה כולם צחקו עליי. לא יכולתי ללמד. ניסיתי למצוא לי ישיבות אחרות לשמש בהן כר"מ וכל הדלתות ננעלו בפניי. פשוט בכל פעם שביררו עליי, הנשאל כבש חיוך מסתורי. אני לא יודע אם רק אותה הצגה חסמה את דרכי, אולי זה מוגזם, אבל אחרי שנתיים של חיפושים הבנתי שאין לי כבר סיכוי לשמש כר"מ, נאלצתי לעזוב את עולם התורה שאני כל כך אוהב וכעת אני לומד מקצוע באקדמיה, לצערי העמוק. כל בוקר כשאני נוסע ללימודים אני נזכר בתלמיד השחקן ההוא. איך אוכל למחול לו?

אם הקוראים חושבים שאני ממציא את הסיפורים האלה או מגזים, שיחשבו. רק שלא יהיו הם כוכבים של סיפורים דומים בעתיד".

עמוד 2 מתוך 2
הקודם | הבא