שפוט של השמאל

מסירת תיק המשפטים לציפי לבני מוכיחה נתניהו מעוניין בממסד משפטי שמאלני שכביכול יכבול את ידיו. הציבור הדתי-לאומי ימשיך לגבות את נבחריו עד תום משחק הפוקר הפוליטי הקשוח.

עמנואל שילה , י"א באדר תשע"ג

1. ככל שחושבים על כך יותר מתגבשת ההכרה שלא ההחלטה לחתום קודם כל עם מפלגת שמאל מובהקת היא המרכיב המקומם ביותר בברית החדשה לבני-נתניהו. גם לא הפרת ההבטחות המפורשות לבוחר מצד שני הצדדים לשותפות, ולא הנכונות של לבני לשים בצד במחי-אינטרס-פוליטי את הבוז העמוק כלפי נתניהו שהיא מגלה לאורך שנים. אפילו לא ההחלטה של נתניהו להפקיד על המו"מ עם הפלשתינים את מי שהרחיקה ללכת יותר מכולם בהתרפסותה כלפיהם, תוך הסרת המסכה של ידיד ההתיישבות המובהק שיו"ר הליכוד התכסה בה בימי מערכת הבחירות. 

כל זה מקומם ומדאיג מאוד, אבל מדאיגה יותר מכל ההחלטה החמורה והאומללה להפקיד בידי לבני דווקא את תיק המשפטים. 

את ההליכה עם לבני יכול אולי נתניהו לתרץ בדוחק כאילוץ פוליטי. את ההיערכות למשא ומתן עם הפלשתינים תוך הפגנת נכונות לוויתורים מרחיקי לכת הוא יכול לתרץ כאילוץ מדיני. להפרת הבטחות וחוסר אמינות כבר התרגלנו. אבל כאשר נתניהו מוסר בידי לבני את משרד המשפטים, את ראשות הוועדה לבחירת שופטים ואת ראשות ועדת השרים לענייני חקיקה, הוא לא רק נכנע מתוך חולשתו לאילוצי המציאות הפוליטית והמדינית. הוא גם מסכל מראש כל סיכוי לשנות את המציאות הזאת משורשה. ומה שמקומם יותר מכל הוא שלכאורה שום דבר לא הכריח את נתניהו לתת לבני את תיק המשפטים. בעמדת החולשה הפוליטית שהיא נמצאת בה, היא יכלה להסתפק בהרבה פחות. לבני יודעת שאין לה מה לעשות באופוזיציה. די היה לה בקבלת אחריות על המו"מ ביחד עם תיק בינוני מכובד, למשל תיק הבינוי והשיכון, בשביל לספק אליבי מצוין לבוחריה על הפרת הבטחתה שלא להצטרף לקואליציה. 

איזון ההטייה שמאלה של רוב שופטי בית המשפט העליון ושל הפקידות המשפטית הבכירה היא אחד האינטרסים הכי חשובים של המחנה היהודי-לאומי, אם לא החשוב מכולם. בשביל לדחוף לכיוון הזה מול כל הלחץ והעוצמה של הממסד המשפטי יש צורך בשר משפטים נחוש מהסוג של יריב לוין, אורי אריאל או לפחות גלעד ארדן. כאשר נתניהו מפקיד בידי לבני את תיק המשפטים, הוא מוכיח שנושא ההטיה הפוליטית של הממסד המשפטי כלל לא נמצא על סדר יומו. עמל של שנים לגוון ולו במעט את ההומוגניות האידיאולוגית והפרופיל הסוציולוגי של שופטי בג"ץ ולשים מעט רסן על חוסר העכבות של בכירי הפרקליטות, עלול כעת לרדת לטמיון. האם מישהו מעלה בדעתו שאצל ציפי לבני כשרת המשפטים דו"ח השופט אדמונד לוי יאושר בממשלה? איך תתייחס לבני, הסנגורית המובהקת של אבו-מאזן, להתעמרות השיטתית של בכירי הפרקליטות במתיישבי יו"ש ובאנשי הימין? היא תרסן אותם או תמריץ אותם? האם יש סיכוי שלבני כיו"ר ועדת השרים לחקיקה היתה נותנת להעביר ולו אחד מן החוקים הלאומיים שח"כ אלקין השתבח בהם בתשדיר הפריימריס המוצלח שלו 'אלקין סטייל'? האם מישהו מאמין שהמהלך למינוי השופט נועם סולברג לבית המשפט העליון היה יוצא אל הפועל אילו בר
אש הוועדה לבחירת שופטים עמדה נסיכת המחנה הלאומי לשעבר שבימי ההתנתקות המירה את דתה האידיאולוגית, וברבות הימים הפכה לנושאת הדגל המדיני של מחנה השמאל?

2. ואם לא היה זה אילוץ פוליטי, מה באמת גרם לנתניהו לתת ללבני דווקא את תיק המשפטים? 

אפשרות מדאיגה אחת, שהתנהגותו הפחדנית בקדנציה הקודמת מאששת אותה, היא שראש ממשלתנו בורח מכל עימות עם הממסד המשפטי, מתוך חשש שיקרה לו מה שקרה לרבים וטובים לפניו שסומנו כאויבי כנופיית שלטון החוק. נתניהו יודע שבעקבות התנהלותו הבעייתית והפרשיות המפוקפקות שנקשרו בשמו לא קשה לתפור לו תיק. הוא מוחזק כבן ערובה בידי החונטה המשפטית השמאלנית, ולכן נזהר מלמנות שר משפטים לעומתי שאינו מקובל עליה. 

על פי הסבר אחר, שגם הוא מבוסס על יסודות איתנים, נתניהו פשוט מעוניין לחשק את עצמו משמאל - אם באמצעות בריתות פוליטיות עם מפלגות שמאל כמו ברק בקדנציה הקודמת ולבני הפעם, ואם באמצעות מערכת משפט שמאלנית שכביכול כובלת את ידיו. כך הוא יכול להסיט את חיצי האשמה לעבר שותפיו משמאל ולעבר מערכת המשפט ולתלות בהם את מחדליו. הוא תמיד יוכל לטעון שאין כמותו נאמן לארץ ישראל ולהתיישבות, אך מה יעשה שאהוד ברק מסרב לחתום על אישורי בנייה אפילו בתוך גושי ההתיישבות? האם אשמתו היא ששופטי בג"ץ קשי הלב מתעקשים דווקא להרוס את מגרון, את גבעת האולפנה ואת שאר היישובים והמאחזים שחרב עתירות השמאל עודנה מונפת מעליהם?

אגב, גם לציבור החרדי ממש אין סיבה לשחרר כעת אנחת רווחה. בטווח המיידי יכולים הח"כים החרדים לקוות שהברית עם לבני תוביל לקואליציה בלי לפיד, שתהיה נוחה להם יותר בסוגיית גיוס בני הישיבות. אבל במחשבה שורשית יותר, הרי כל הבעיה הזאת עם בני הישיבות לא נוצרה אלא בגלל הרוב החילוני-שמאלני בבג"ץ שביטל את חוק טל. למרבה הצער, הפקדת תיק המשפטים בידי לבני קוטעת מאמץ מתמשך, שהיה עשוי להוביל לצמצום משמעותי במספר ההחלטות הללו שבהן בית המשפט לוקח את המושכות לידיו כדי לעצב את המציאות על פי רוח השמאל החילוני.

3. הסיטואציה הפוליטית הנוכחית צריכה להיות שעתם הגדולה של אנשי האגף הימני ברשימת הליכוד - אלקין, אדלשטיין, חוטובלי, דנון, יריב לוין, פייגלין ודומיהם. יתרונם הגדול לעומת שותפיהם לדעה בבית היהודי הוא שאותם נתניהו לא יכול להשאיר מחוץ לקואליציה. לאצבעות שלהם הוא יזדקק בכל מצב. לכן הם היו צריכים להיות הראשונים להרים את קולם נגד המהלך החמור הזה של מסירת תיק המשפטים לידיה של לבני. משום מה הם נרדמו בשמירה ולא עשו שום צעד ממשי למניעת המהלך בעודו בחיתוליו. אך גם לאחר שהסכם נתניהו-לבני נחתם, עוד לא מאוחר להרים קול זעקה כדי שנתניהו יבין לפחות שעליו לספק פיצוי הולם על הפגיעה החמורה הזאת. העובדה שחברינו הטובים מחכים כעת לתפקידים שיעניק להם נתניהו בכנסת ובממשלה - וכולנו רוצים שהם יקבלו תפקידים בכירים ומשפיעים - לא יכולה להצדיק את השתיקה שלהם נוכח מהלך חמור כל כך. גם ראשי המועצות ביו"ש, שהתגייסו כדי לסייע לנתניהו בבחירות, חייבים לחדול מלנשק את היד המכה בהם. עליהם להפעיל כעת את מלוא השפעתם כדי לסכל את המשך הפקרת האינטרסים ההתיישבותיים בידי פקידות משפטית עוינת, היושבת כטבעת חנק על צוואר ההתיישבות.

4. בימים הבאים יעשו נתניהו ושותפיו כל שביכולתם כדי להפנות אצבע מאשימה אל ראשי הבית היהודי. על פי פרסומים רבים, נתניהו מתכנן כעת להרכיב תחילה קואליציה של 57 ח"כים עם התנועה, קדימה, ש"ס ויהדות התורה. אחר כך הוא יפעיל לחצים כבדים על הבית היהודי להצטרף לקואליציה, כדי שלא תוטל עליו האשמה שבגללו לא הוקמה ממשלה בהובלת הגוש היהודי-לאומי. יטענו כלפיהם, גם באמצעות יהודים בעלי כוונות טובות מתוך הציבור-הדתי לאומי, שהכול היה יכול להימנע אלמלא דחו את ההצעה הקואליציונית המפתה שהוצעה להם בשבוע שעבר. רק בגלל התעקשותם להחזיק בשותפות עם מפלגת יש עתיד, נאלץ נתניהו ליפול לזרועותיה של לבני. 

ניתן להעריך שציבור מצביעי הבית היהודי לא ייפול בפח הזה וימשיך לגבות את נפתלי בנט, אורי אריאל ושאר נבחריו - וכך ראוי שיהיה. 

ההחלטה ליצור שותפות פוליטית דווקא עם יאיר לפיד וחבריו איננה קלה לעיכול, בוודאי שלא עבור האגף היותר תורני של תומכי הבית היהודי. בבית היהודי אומרים שלא היתה להם ברירה. כל האינדיקציות הראו שנתניהו, שהתנהג כלפי בנט ומפלגתו בצורה מחפירה, מתכוון להשאיר אותם בחוץ. רק לאחר שנוסד הציר בנט-לפיד באו כל ההצעות, שגם הן היו לא רציניות בעליל. כל מטרתן היתה לגרום לבנט להפר את הברית עם לפיד ואז לזרוק את בנט ולחתום רק עם לפיד. לדבריהם, לפני שסיכמו עם לפיד הם פנו אל החרדים וביקשו להעמיד מול נתניהו גוש דתי-חרדי מאוחד, אך לא נענו. רבנים מהציונות הדתית שנפגשו עם בכירי ש"ס הציעו ברית דתית-חרדית בנוסח 'אנחנו נשמור גם על הישיבות ואתם תשמרו גם על היישובים', אך נענו שברית כזאת אינה אפשרית. 

בהנחה ששלי יחימוביץ' תעמוד בסירובה להצטרף לקואליציה, אין לנתניהו ממשלה ללא בנט או לפיד, והשניים הללו מתעקשים להצטרף כחבילה אחת. גם אם תיאורטית עדיף לבית היהודי להצטרף לקואליציה ללא לפיד - אין לו אפשרות כעת לעשות זאת, משתי סיבות. ראשית, יחסו המתנכר של נתניהו וחוסר אמינותו מעוררים חשש שהצעות ההצטרפות ללא לפיד הן מלכודת, ורגע לאחר התרת הברית הוא יזדרז לחתום דווקא עם לפיד ולהותיר את בנט בחוץ. הסיבה השנייה והחשובה יותר היא שבניגוד ללבני ונתניהו, ראשי הבית היהודי מחויבים ליושר ואמינות. 

5. במהלך מערכת הבחירות נשאלתי לא פעם האם אני סומך על נפתלי בנט. תשובתי היתה שאני יכול לסמוך רק על אנשים שאני מכיר ממש מקרוב, וגם זה בעירבון מוגבל. על סמך היכרותי המוגבלת עם בנט על מעלותיו הרבות וחסרונותיו המעטים, אני סבור שהוא, ביחד עם שותפו אורי אריאל, האופציה הזמינה המתאימה ביותר להנהגת המפלגה בעת הזאת, ואני נותן לו אשראי כל עוד הוא לא אכזב. 

המשא ומתן הקואליציוני מקרטע כפי שהוא מקרטע בראש ובראשונה באשמת בנימין נתניהו. הוא זה שבאופן שיטתי נרתע מלבסס קואליציה על המחנה הימני-דתי ומחפש לו תמיד שותפים מהשמאל, והוא גם זה שמערבב שיקולים לא עניינים של עוינות אישית כלפי בנט מצדו ומצד רעייתו. במשחק הפוקר הפוליטי הקשוח הזה, עלינו לתת אמון בבחור שבידיו הפקדנו את הקלפים כדי שישחק עבורנו. ואגב, לעתים גם טעויות הן חלק מהמשחק. העובדה שכל בקשותיו של בנט אושרו אתמול בערב במרכז המפלגה מוכיחה שציבור בוחריו ממשיך לעמוד מאחוריו.

6. בהנחה שיחימוביץ' תישאר בחוץ ושהברית בנט-לפיד תחזיק מעמד, הדרך למנוע הידרדרות למערכת בחירות נוספת ומיותרת היא לצרף לקואליציה את בנט ולפיד כאחד. מכיוון שנתניהו לא מוכן לוותר על שותפות עם החרדים, ולדעתי טוב שכך, אין ברירה אלא להגיע להבנה בין לפיד והחרדים. לצורך כך יצטרכו שני הצדדים לרדת מכמה עצים. 

לפיד צריך להבין שהרחיק לכת בדרישותיו. הוא לא יכול להכתיב לנתניהו ממשלה בת 18 שרים, די לו בהישג של צמצום משמעותי במספר השרים. הוא לא חייב לקבל את מלוא תאוותו בתחום גיוס החרדים. אם מתווה יעלון יאומץ כפשרה, תהיה זו התקדמות מספיק משמעותית גם בעיני בוחריו של לפיד. ובוודאי שאינו יכול להטיל וטו על שותפות החרדים בקואליציה.

החרדים מצדם צריכים להוכיח שהם באמת מתכוונים לנוסחה הרשמית שמציגים דובריהם ולפיה מי שלומד אסור להפריע לו אך מי שאינו לומד חייב להתגייס. הם לא יכולים להפטיר כאשתקד כי איתורם וגיוסם של המשתמטים החרדים שאינם לומדים הוא תפקידה של המשטרה הצבאית ולא שלהם. ההנהגה הרוחנית והפוליטית שלהם צריכה להשתתף באופן פעיל ביצירת מסלולי גיוס שמורים שיזכו ללגיטימציה. והחברה והתקשורת החרדית צריכות לעודד את מי שאינם לומדים בהתמדה להצטרף למסלולים אלו. 

לגבי מי שרציניים בלימודם, אין לכפות עליהם גיוס ואדרבה - יש להגביר את התמיכה בלימודם, כולל בהיבט התקציבי. שמירת מעמד 'תורתו אומנותו' חשובה לא רק לציבור החרדי. גם לציבור הדתי-לאומי יש לא רק ישיבות הסדר אלא גם ישיבות גבוהות. אם יורשה לי רגע להיות אישי, גם לי יש כמה בנים שלומדים בישיבות גבוהות. לא הייתי רוצה שיפריעו להם בלימודם, ואני סומך עליהם ועל רבותיהם בקבלת ההחלטה האם, מתי ולכמה זמן להתגייס. בעקבות ביטול חוק טל נשלחו לחלקם צווים עם תאריך גיוס. בדומה לאותם הורים החרדים להמשך התמדת הבנים שלהם בלימודם, גם אני ממתין כעת להסדרת מעמדם.

אלו שזוכים למעמד של 'תורתו אומנותו' לא צריכים בהכרח להיות עילויים בכשרונותיהם, אך עליהם להיות לכל הפחות מן המתמידים בלימודם. לא רק מי שאינם לומדים כלל, אלא גם מי שאינם לומדים בשקידה יכולים וצריכים למצוא זמן בין עיסוקיהם השונים גם למצוות השירות בצבא. את תפקידן של הישיבות לשמש גם כערי מקלט רוחניות מפני ההשפעה החילונית צריך להחליף במסגרות שמורות היטב, שימשיכו לשמור על הצעיר החרדי בתנאי חממה רוחנית גם בעת שירותו הצבאי.