גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 533ראשיהפצהמהדורה דיגיטלית: בשבעאתנחתא

בראש של טרכטנברג - תכל'ס

הפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג נחשפים ומלמדים שגם פקידי מדינה בכירים לא מאמינים ביכולת לעמוד מול קבוצות לחץ ופוליטיקאים
28/02/13, 23:35
שלמה פיוטרקובסקי

מחאת קיץ 2011 הייתה במידה רבה מחאה של שמות. את ראשי המחאה קשה היה להחמיץ: איציק שמולי וסתיו שפיר, היום חברי כנסת במפלגת העבודה, חבריהם לשעבר דפני ליף ורגב קונטס שנשארו בחוץ, ועוד כמה וכמה שמות שלמדנו בקיץ ההוא. אולם מול הצעירים והנמרצים הועמד, כמעט בעל כורחו, מי שהפך גם הוא לסמל בעקבות אותו קיץ. כשגילו כפול מגילם של כמה ממנהיגי המחאה, עם מבטא ארגנטינאי בלתי מוסתר וחיוך נצחי של סבא חביב, הפך פרופ' מנואל טרכטנברג לאחד השמות החמים ביותר של הקיץ ההוא. טרכטנברג, כלכלן מוערך, יו"ר הוועדה לתכנון ולתקצוב של המל"ג ולפני כן יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, מונה על ידי ראש הממשלה לעמוד בראש הוועדה שהייתה אמורה לתת מענה למחאה.

כאשר נתניהו ושריו הבינו שהמחאה חרגה מגדר קוריוז והפכה לכאב ראש של ממש, הם החליטו לפרק את המוקש בשיטה הכי ישראלית שיש: הקמת ועדה. לחברים בוועדה מונו כמעט כל מי שיכול היה לתרום משהו לפתרונן של הבעיות שעלו מן השטח: פקידי מדינה בכירים, אנשי אקדמיה ונציגי ציבור: אייל גבאי - מנכ"ל משרד ראש הממשלה; ד"ר אבי שמחון - מבית הספר לכלכלה באוניברסיטה העברית ויו"ר הוועדה המייעצת של משרד האוצר; יוג'ין קנדל - ראש המועצה הלאומית לכלכלה; אסתר דומיניסיני - מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי; פרופ' פנינה קליין - מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, כלת פרס ישראל לחקר החינוך; ד"ר טלי רגב ממרכז טאוב; גל הרשקוביץ - ראש אגף התקציבים במשרד האוצר; מיכל עבאדי-בויאנג'ו - החשבת הכללית במשרד האוצר; שחר כהן - מנהל תכנון אסטרטגי בחברת אינדיגו; ד"ר קרנית פלוג - המשנה לנגיד בנק ישראל; ד"ר שלומי פריזט - כלכלן ראשי ברשות להגבלים עסקיים; ד"ר יורם גבאי - הממונה על הכנסות המדינה לשעבר; פרופ' רפי מלניק - המשנה לנשיא המרכז הבינתחומי וד"ר רביע בסיס, אשת חינוך מדלית אל-כרמל. בראש כל החבורה החשובה הזו הועמד כאמור פרופ' טרכטנברג.

בפני חברי הוועדה עמדה משימה לא קלה: לנסות ולחבר בין מה שהישראלים רוצים ובין מה שהישראלים צריכים. לצורך כך הוקדשו שעות רבות, מונו צוותים מקצועיים לדיון בבעיות השונות, ומעבר לכך נדרשו חברי הוועדה להכריע בשורה לא קצרה של דילמות לא פשוטות. מסיבות שונות החליטה הממשלה לגנוז את הפרוטוקולים של הוועדה ולפרסם לציבור רק את המסקנות. 

אולם, כדרכה של מדינת ישראל, כאן אין סודות והפרוטוקולים של דיוני הוועדה נחשפו. יש להם חשיבות לא מעטה, מכיוון שהם נותנים הצצה מעניינת למאחורי הקלעים של עבודת הוועדה, ומעניקים תשובה לכמה שאלות לא פתורות. כמו למשל, מדוע לא המליצה הוועדה על צעדים מתבקשים כמו מס ירושה (עולה הרבה כסף לגבות והתוצאות בפועל עלובות), מדוע נגנזו המלצות שכבר היו על סף החלטה ומה חושבים חברי הוועדה על ההשכלה הכלכלית של הציבור הישראלי (רמז: לא דברים טובים במיוחד).

כוחם של הלוביסטים 

אחד הדברים המעניינים מאוד שקרו בחדר הוועדה היה החלפת הדעות הכמעט חופשית בין החברים. כפי שכבר שמתם לב, ברשימת החברים בוועדה היו לא מעט פקידים בכירים. מנכ"ל משרד ראש הממשלה, החשבת הכללית, מנכ"לית הביטוח הלאומי, יועצו של שר האוצר ועוד. כל אלו לא היו חברים בוועדה מטעם עצמם ובמידה רבה מונו על מנת להיות שופר של הממונים עליהם, או של הגוף שהם משתייכים אליו. למרות זאת נתנו חלק מהחברים דרור ללשונם בנקודות מעניינות, וחשפו מעט ממה שחושבים בחדרי החדרים של קבלת ההחלטות במדינת ישראל.

דוגמה אחת לכך ניתן לראות בדברים שאמר יועצו של שר האוצר, ד"ר אבי שמחון, כשהוועדה הגיעה לדיון בפרק הדיור. שמחון הפציר בחבריו להיזהר ולא להשאיר בהמלצות נקודות פתוחות שתהיינה נתונות אחר כך למשא ומתן, מחשש למה שיעוללו להן הפוליטיקאים. "זה חדר סגור, אז אני מתכוון להגיד כמה דברים שאולי לא צריך לומר", הסביר שמחון לחבריו בוועדה. "אתם ראיתם כבר את התגובה של יו"ר ועדת הכספים, אם אנחנו משאירים את הכול למשא ומתן, אז הקריטריונים על הדיור הלכו... בסוף ייקחו מה שרוצים ויהפכו את מה שלא רוצים, וזה יהיה נורא ואיום". הסוף, אגב, היה מאוד דומה, גם במקום שבו המסקנות וההמלצות נוסחו בצורה הברורה ביותר.

בהקשר הזה ציינו כמה מהחברים בוועדה את העובדה שפעמים רבות מדי האינטרס הציבורי הרחב ניגף בפני האינטרס הממוקד של קבוצות לחץ צרות אך יעילות. דבר זה קורה, לדברי אותם דוברים, כאשר הפוליטיקאים אינם מצליחים לעמוד בלחצים שמפעילות עליהם קבוצות אינטרסים ממוקדות כמו הקבלנים, עובדי הנמלים וכדומה. כך קורה שרפורמות משמעותיות שהממשלה כבר החליטה עליהן, כדוגמת זו בנמלים, נתקעות במשך שנים ואינן מקודמות. לטענת חלק מחברי הוועדה, החוליה החלשה בהקשר הזה היא הפוליטיקאים, השרים וחברי הכנסת, אשר נכנעים ללחצים של קבוצות אינטרס המפעילות לוביסטים על מנת לקדם את ענייניהן.

ויכוח מעניין התפתח בין חברי הוועדה כאשר התקיים הדיון על מדיניות המס, ובייחוד על מס החברות. בין חברי הוועדה היה קונצנזוס שיש לבלום את הפחתת מס החברות, שירד תוך שנים ספורות מרמה של 36 אחוזים ל-24 אחוזים בלבד. כמעט כל החברים הסכימו גם להעלאה מתונה של אחוז אחד, ל-25 אחוזים, אולם טרכטנברג וכמה חברים נוספים חשבו שיש להעלות את המס לרמה של 26 ואפילו 27 אחוזים. מי שהתנגד היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי, ולאו דווקא מתוך נאמנות לבוס. גבאי טען בלהט כי "אני כבר מפסיק להאמין למדינה הזאת. זאת מדינה שבאה ומשנה את הכללים, מבטיחה דברים ולא מקיימת אותם, משנה דברים בדיעבד כתוצאה מלחץ ציבורי".