ביקורת התקשורת - הארץ אונליין, האוסקר ועוד

. , י"ח באדר תשע"ג

ההימור של שוקן / עדי גרסיאל

בשקט, כמעט מתחת לרדאר, הולכים ב'הארץ' על הימור גדול, שעשוי להשפיע על הדרך שבה כולנו צורכים חדשות: מהשבוע הבא יחל העיתון לגבות דמי מנוי מהגולשים באתר שלו (לא כולל 'דה-מרקר' שיישאר פתוח לגלישה). "הארץ הוא העיתון הישראלי הראשון שמצטרף למגמה העולמית של גביית תשלום בעבור גישה מלאה לתוכן בפלטפורמות הדיגיטליות. ההיגיון של הצעד הזה פשוט: הפקה של תוכן איכותי עולה לא מעט, והיא יכולה להיעשות לאורך זמן רק אם יש לה תמורה כלכלית", הסביר השבוע המו"ל עמוס שוקן במכתב לקוראי העיתון.

ואכן, 'הארץ', כמו שאר העיתונות המודפסת, מתמודד בשנים האחרונות עם קשיים כלכליים. אלה נובעים מהירידה המתמשכת במספר המנויים למהדורה המודפסת וגם מכך שאין עדיין מודל כלכלי מוצלח לאתרי אינטרנט חדשותיים. כתוצאה מכך נאלץ שוקן לקצץ בכוח האדם ובתנאי השכר לעובדים ואף להכניס שותפים, חלקם בעלי עבר מפוקפק. 

למרות הקשיים, רק אתרי חדשות של עיתונים מעטים ובעלי שם בחו"ל החלו לגבות תשלום, הניו-יורק טיימס, הוול סטריט ג'ורנל והטיימס הלונדוני, לדוגמה. זאת מכיוון שגביית דמי מנוי עלולה לפגוע משמעותית במספר הגולשים באתר ולהפוך אותו לאטרקטיבי פחות עבור המפרסמים.

האם 'הארץ' יצליח היכן שרק הגדולים באמת הצליחו, ועוד במדינה שבה איש לא מוכן 'לצאת פרייאר'? ספק גדול. מה שבטוח הוא ששוקן, אולי בלית ברירה, העביר כוח נוסף מידיהם של המפרסמים לידיהם של הקוראים. ב'הארץ' – וכאמור, אין מדובר בשלב זה על 'דה-מרקר' - רוצים להאמין שיש לעיתון הייחודי שלהם קהל קוראים נאמן. אלא שעכשיו יוכל מי שלא מתלהב, בלשון המעטה, מהאג'דה של העיתון, להצביע בידיים: לא לשלם דמי מנוי ולהימנע מגלישה באתר. אם זה יקרה, המהלך של שוקן עשוי ללמד את המו"ל בדרך הקשה שיעור בכלכלה, ואולי גם בציונות. 

דוקומנטרי בחדשות / חני לוז

בשבוע שבו חגגנו אימוץ זהויות מושאלות, אולי זה הזמן לברר לעצמנו מה הזהות הקולקטיבית שלנו, בפרהסיה של המדינה. 

שני סרטים דוקומנטריים, עתירי מניפולציות קולנועיות מקצועיות, ייצגו את ישראל בדרך לפרס האוסקר היוקרתי. שניהם מציגים בצורה שונה את הנרטיב שהשמאל מדקלם: ישראל התוקפנית, המיליטנטית, הרעה, בעלת יצר ותאווה לכיבוש ולהשפלת האחר. במרחב הציבורי העומד לרשותו של הציבור הרחב באינטרנט, שומעים את הקול החד משמעי נגד הסרטים המשרתים את תעמולת האויב ומעוותים את האמת. במרחב הציבורי המיוצג בטלוויזיה, לעומת זאת, סיפרו בהתרגשות על מועמדות הסרט, והתאכזבו קולקטיבית מאי-הזכייה.

בחדשות, התיאור השמור לתוצרים בעלי נרטיב ציוני ברור, "שנוי במחלוקת", נחסך משני הסרטים. בערוץ 1 תהו בהזדהות אם הסרטים "יביאו לנו את האוסקר". "לנו"? שני הסרטים לא היו מועמדים רשמיים כנציגי ישראל בתחרות. יונית לוי סיפרה על "הישראליים שקיוו" ובערוץ 2 ליוו את המאוכזבים בבילעין, בלי לתת פתחון פה לצד שכנגד. לפחות ערוץ 10, בערב הטקס, שידר גם כתבה מאזנת על חיילים שתמונותיהם שובצו בסרט 'חמש מצלמות שבורות' ומתכוונים לתבוע את יוצריו.

האוסקר הוא פעם בשנה, אך סרטים מסוג זה לא נוצרו בוואקום. הם המשך ישיר לשאר הימים בשנה, בהם עמלים בתעשיית החדשות להחדיר לתודעה הציבורית את המסגרת הפרשנית, את הנרטיב המתאים והנכון-פוליטית, למה שמתרחש ביו"ש.

כל השנה מתעלמים מאלימות רצחנית נגד ישראלים ביו"ש, אך כשיש משמעות פוליטית להתפרעויות – המהדורות פוצחות במקהלה מתוזמרת של אימה מתרחיש של אינתיפאדה, דורשים בין השורות "לצאת מהקיבעון המדיני", מעודדים צעדים של כניעה כמו העברת כספים לרש"פ כצעדים ליצירת שקט, תוך שהם מציגים את התמונות שמייצרים הערבים - בהן רואים אקשן וזעם. כל זאת, בלי להראות את הצד השני, הישראלי, הנפגע.

אז לפני שבודקים מי מממן סרטים אנטי-ישראליים, עדיף שנבחן מה קורה בתעשיית הסרטים הקצרים בחדשות הציבוריות. 

מקצוענות אינסטנט / ישראל מידד

בשבוע שעבר היינו עדים לסיפור שאולי לא היה בו סיפור. אחרי שהתבשרנו על השידוך המתוקשר בין שר החינוך גדעון סער והעיתונאית גאולה אבן, צצה לה עוד אישה בחייו של השר. יותר נכון, כמה נשים. אחת מהן, על פי הפרסומים שעד הימים האחרונים היו מתחת לפני השטח, כתבה מכתב תלונה נגד השר. המכתב, משום מה, לא עניין את העורכים או הכתבים – חוץ מעיתונאי חרוץ אחד שהציע תיאוריה שמסבירה מדוע אין פרסום (קשרי פוליטיקה-הון-תקשורת) ומדוע סער נהנה מגיבוי ואי-כיסוי.

יצא לי לקרוא את המהדורה המודפסת האנגלית של עיתון 'הארץ' בשבוע שעבר, וביום שלישי הייתה הכותרת הראשית שם שהמשטרה עוסקת בחקירה האם התנהלו יחסים בלתי-נאותים בין השר לבין פקידה בסביבתו. למחרת, ביום רביעי, בעמוד שני למטה, הופיעה ידיעה שהכותבת לכאורה של המכתב טוענת שאין דברים בגו. המכתב מזויף. וביום חמישי שעבר - כלום. הסיפור כאילו הועלם. מוזר שסיפור שהבטיח הרבה רעש על שר בכיר נעלם מהעמודים הראשונים תוך זמן כה קצר. רק ביומיים האחרונים התקשורת מדווחת על זיוף. אבל בתקשורת של ימינו, כמה ימים זה הרבה מאוד זמן.

וביום שלישי השבוע אותה התובנה. יש ידיעה, הפעם בעמודים הראשונים של כל העיתונים, על שחיתות לכאורה. נטען כי חבר כנסת מסיעת 'הבית היהודי' רכש את מקומו בכסף בצורה לא חוקית. יש פרטים, יש ציטטות, יש משטרה, יש חקירה. הכול במקביל לסיפור הקודם. ואפילו יש הכחשה מפי המאשים לכאורה. בשני המקרים הללו בשבוע האחרון אנו בעצם שומעים שלא היו דברים מעולם.

אבל מה קרה לתפקוד המקצועי של הכתבים? למה הם לא יכולים לחקור בעצמם קצת ולשאול עוד שאלה אחת או שתיים ולהצליב מידע? אם בעבר היה קשה לפעמים לסמוך על התקשורת, היום בעידן התחרות מול אתרי האינטרנט, והצורך לפרסם בכל מחיר כל בדל מידע, הרס המוניטין והמקצועיות של העיתונות כולה הוא רק עניין של זמן.

מבזקי חדשות בחדשות

ארגון 'אג'נדה' לשינוי חברתי בזירה התקשורתית עומד כנראה להיסגר. על פי הנהלת הארגון, שבראשו עומדת העיתונאית לשעבר ופעילת זכויות האדם ענת סרגוסטי, הסגירה המתוכננת נובעת מקשיים כלכליים. ואולם, עובדות 'אג'נדה' טוענות כי הסיבה האמיתית היא הניסיון שלהן להקים ועד עובדים בארגון.

'גלובס' דיווח כי ברשות השנייה ביקשו מערוץ 10 הבהרות בנוגע למצבו הפיננסי של בעל השליטה, יוסי מימן. זאת לאור ההתראה על פשיטת רגל שהוציאה למימן השבוע השופטת ורדה אלשיך מבית המשפט המחוזי בתל אביב.

תא כתבי המטה הארצי של המשטרה החליט להימנע מסיקור סיכום עבודת המשטרה לשנת 2012. זאת בשל הוצאת צווי איסור פרסום "גורפים", לדבריהם, בפרשיות שונות. כך דיווח 'אייס'.

ביקורת הנקרא

"צריך להגיב על הרקטה שנורתה על אשקלון בחוסר מידתיות" (גיא מרוז, 'מעריב')
לא להתלהב, חברים, עד השבוע הבא התקף ההיגיון בטח יעבור לו

"'ארגו' לקח אוסקר, הישראלים לא" (ynet)
והפעם אי אפשר אפילו להאשים את השופטים באנטישמיות. אולי להפך

"קציצות בהרכבה עצמית" (כותרת ב'ידיעות' על בשר סוס שהתגלה בקציצות במסעדות 'איקאה' באירופה)
מועמד רציני לתואר הכותרת החריפה - סליחה על משחק המילים - של השבוע