הסכם זה הסכם

השופטים החדשים בבית המשפט העליון מתקנים את הנזקים שנגרמו בתקופת אהרון ברק, שבעטיים כל החלטה ממשלתית, הסכם חתום או אפילו חקיקה של הכנסת היו כפופים לשינויים משמעותיים לאחר ההתערבות השיפוטית. לאחרונה החליטו שלושה שופטי בג"ץ להחזיר למסגרת מוגבלת וסבירה את היקף המקרים שבהם תוכל אם לפנות בשם בנה הקטין ולערער על הסכם המזונות שהיא עצמה חתמה בשמו.

יאיר שפירא , י"ח באדר תשע"ג

רוחות חדשות וטובות החלו מנשבות בבית המשפט העליון כבר לפני כשנתיים, בשלהי כהונתה של הנשיאה דורית ביניש, ובשנה האחרונה הן מנשבות בכל עוז. נדמה כי השופטים החדשים, אלו שמונו לאחר תקופתו של אהרון ברק, לא מתמהמהים הרבה בניסיון לתקן את נזקי תקופת כהונתו. השופטים הוותיקים יותר לא עומדים בדרכם, ואפילו נותנים כתף. 

אחת מהרעות החולות שהותיר אחריו ברק, אם לא הרעה והחולה שבהן, היא חוסר הביטחון המשפטי. המהפכה החוקתית שהוביל העמידה כל החלטה ממשלתית כטיוטה ראשונה לדיון משפטי ארוך. אפילו חקיקה של הכנסת לא הייתה עוד דבר שאפשר לסמוך עליו לאורך זמן. 'הלכת אפרופים' המפורסמת שמטה את השטיח מתחת לביטחון במילותיו של חוזה, וחופש פרשני, ספרותי כמעט, איין את משמעותה של מילה כתובה. בין שזו הייתה כתובה בחוק, בחוזה או אפילו בהלכה משפטית. 

בין כל שאר הנפגעים מהאנדרלמוסיה המשפטית, נפגעו ממנה קשות גברים גרושים. לשם ההגינות צריך לציין כי תביעות עצמאיות של קטינים לתיקון דמי המזונות אינן תופעה שהחלה בתקופתו של ברק. אך המציאות המשפטית בתקופתו הפכה גם את העניין הזה לקרקס של ממש.

לחתום ולערער בשם הילד

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים, והם המייצגים את עניינם. לכן בדרך כלל מוסמכים ההורים לקבל הכרעות ולחתום על הסכמים הנוגעים לקטין. הרציונל העומד בבסיס סמכות זו הוא שחזקה על ההורה כי יפעל לטובת האינטרס של ילדו. המשמעות המשפטית של הדבר היא כי פעולה משפטית שנעשתה על ידי ההורים בשם הקטין, מחייבת אותו. כך, לדוגמה, אם ההורים הגישו תביעה בשם הקטין או התגוננו בשמו, הקטין יהיה מנוע בעתיד מלהגיש תביעה חדשה באותו נושא, גם אם אינו מרוצה מהדרך שבה ניהלו הוריו את ההליך.

בכל זאת החוק קבע כי יש מספר מצומצם של פעולות משפטיות שבהן החלטות ההורים יחייבו את הקטין רק אם נעשו באישורו של בית המשפט - כמו פעולות של עסקאות מקרקעין או שינוי שם משפחה. אחת הפעולות הדורשות אישור בית משפט, והנפוצה שבהן, היא הסכמה על מזונותיו של קטין.  

מעיקר הדין די היה בכך שבית המשפט אישר הסכם גירושין בין בני זוג, הכולל גם התחייבות והסכמה לגבי מזונות הילדים הקטינים, כדי שדמי המזונות יהיו סופיים והקטין לא יוכל לערער עליהם בעתיד. אלא שבמהלך השנים הלכה והתפתחה הלכת התביעה העצמאית, ולפיה רשאי הקטין לפתוח מחדש את ההסכמות שאליהן הגיעו ההורים בהסכם הגירושין בקשר למזונותיו. 

ההיגיון שמאחורי הלכת התביעה העצמאית היה כי כאשר ההורים נמצאים בהליכי גירושין, קיים חשש כי החזקה לפיה טובת הילד עומדת לנגד עיניהם אינה מתקיימת. הורים שנמצאים בעיצומם של הליכי גירושין ונאבקים על ענייניהם הכלכליים ועל קבלת הגט עלולים לעיתים לקפח, במודע או שלא במודע, את טובתו של הקטין. החשש העיקרי הוא כי האם תקנה את חרותה, כלומר את הגט המיוחל, בתמורה לוויתורים חומריים שאינם הוגנים - למשל מזונות מופחתים לילדיה הקטינים.

האבסורד הוא שהקטין לא יכול כמובן לפתוח בהליך משפטי לבדו. הוא שוב נדרש לעזרת האפוטרופוס שלו - בדרך כלל ההורה המשמורן, כמעט תמיד האם. זו יכולה בכל עת, לעיתים שבועות אחדים בלבד אחרי שחתמה על הסכם מזונות עם האב, לשוב ולתבוע תיקון של הסכם המזונות. לא בשמה כמובן, אלא בשם הקטין. 

במצב זה האב הגרוש לא יכול היה לדעת לעולם האם הסכם המזונות שעליו חתם הוא סופי. בהמשך התפתחה הלכת התביעה העצמאית של קטינים והוחלה גם על עניינים נוספים כמו משמורת ומקום מגורים, הסדרי ראייה וחינוך, או כל סעיף אחר בהסכם הגירושין שמישהו מהוריו ביקש לפתוח. בתביעה הזו לשינוי ההסכם אין האם נדרשת להוכיח שמשהו מהותי השתנה בנסיבות הכלכליות שלה, של הקטין או של הגרוש. די אם היא לא מרוצה מההסכם שחתמה עליו כדי שתוכל להביע את אי הנחת בשם בנה בן השלוש. זוהי גם הזדמנות טובה למקצה נוסף של מרוץ סמכויות בין בית הדין לבית המשפט. שהרי גם אם ההליכים נפתחו תחילה בבית דין רבני, ולכן ההורים מחויבים להמשיך ולהתדיין בפניו, הרי הקטין הוא אישיות משפטית נפרדת, ואת התביעה בשמו אפשר להגיש לבית משפט למשפחה ולהקנות לו מעתה את השליטה בתיק.

בדיני משפחה היום מקובל כמעט באופן מוצהר לטשטש בין המושג טובת הילד שהלך והתקדש לו, לבין המושג טובת האישה המסתתר מאחוריו. כך למשל טוענות לא פעם עובדות סעד, ומחרים-מחזיקים אחריהן שופטים ושופטות, כי מציאות של אם משמורנית מתוסכלת פוגעת בטובת הילד, ולכן יש לתת לה את מבוקשה למען בריאות נפשו של הילד. גם כאן, אם מביטים היטב מגלים כי מאחורי הדאגה להליך הוגן לקטין מסתתרת דאגה להליך הוגן עבור אמו. סוד גלוי הוא שנשים רבות נאלצות לוותר ויתורים כלכליים כואבים בדיונים על חלוקת רכוש בטרם קיבלו את הגט. מדובר בעיקר בנשים שמכירות את נפש הסחטן שהן נשואות לו, וחוששות מחרב סרבנות הגט המתנופפת מעליהן. בהלכת התביעה העצמאית של הקטין אפשרה המערכת לאישה להתייצב לסיבוב נוסף של דיונים כלכליים, הפעם כשהיא משוחררת מהאיום בשלילת חירותה. 

השופטים החדשים עושים סדר

הלכת התביעה העצמאית של הקטין היא בת עשרות רבות של שנים. במערכת המשפטית השפויה ששררה כאן עד אמצע שנות השמונים, ההלכה המשפטית הייתה מהותית בעיקרה. כלומר, אם הוכיחה האם בשמו של הקטין כי בשל נסיבות הגירושין לא נשקלה טובתו כראוי - לדוגמה, שיעור המזונות לא נקבע עניינית אלא בעקבות סרבנות סחטנית של האב - הרי שהייתה זו הזדמנות מצוינת לשוב ולדון בתנאי הגירושין. הגט כבר ניתן, שוט הסחטנות הוסר, וכעת ניתן לקבוע את תנאי הגירושין בהגינות המחויבת כלפי הילד, כמו גם כלפי שאר בני משפחה מקופחים. עם השתלטות רוחו של אהרון ברק על בתי המשפט, הלכה ההלכה ולבשה פנים פורמליות. די היה שהאם תטען בשם הקטין כי צרכיו לא נשקלו כראוי כדי שנטל ההוכחה יעבור אל האב, שיצטרך להוכיח את ההפך. ובפרוטוקולים החסכניים מאוד של בתי הדין הרבניים למשל, הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי. 

למהומה הזו שמו לאחרונה סוף שלושה משופטי בית המשפט העליון - אליקים רובינשטיין, יצחק עמית וניל הנדל. השניים האחרונים הם מקבוצת השופטים החדשים, שהרטוריקה שלהם ביחס לעבר המשפטי הקרוב נוטה להיות לאחרונה פחות מנומסת מהמקובל. גם הפעם הם לא התביישו לנתח באופן נדיר בבהירותו את מצב העניינים המשפטי על מגרעותיו, ולתקן. 

לפני שלושת השופטים הגיע ערעורה של אם על החלטת בית הדין הרבני הגדול שלא לדון בתביעה עצמאית של קטינים לתיקון מזונות שהיא הגישה בשמם נגד אביהם, בעלה לשעבר. מדובר בבני זוג שנישאו באמצע שנות התשעים. נולדו להם ארבעה ילדים, ובסוף העשור הקודם הם החלו בהליכי גירושין. על פי הסכם הגירושין שהושג בבית הדין הרבני האזורי, הבעל התחייב במזונות לילדיו בסך חמשת אלפים שקלים לחודש, בנוסף למחצית ההוצאות על לימודים ועל בריאות. הוא גם הסכים כי דירתם המשותפת תירשם על שם הילדים, והאם תתגורר בה כל עוד היא מגדלת אותם. 

לאחר מספר חודשים שבו בני הזוג לבית הדין, וערכו בהסכמה שינויים קלים בהסכם. מספר חודשים אחר כך פנתה האישה לבית המשפט לענייני משפחה וביקשה לפתוח את ההסכמים מחדש, הפעם בשם ילדיה הקטינים. לדרישת האב עבר הדיון אל בית הדין האזורי, שסירב לאפשר את תביעת הקטינים, ובית הדין הגדול סירב לקבל את הערעור על ההחלטה. בבית המשפט העליון התייצב האב עם עו"ד הרב צוריאל בובליל, שביקש להחזיר את שד תביעות הקטינים המאוחרות אל הבקבוק שממנו התפרץ. 

השופטים מנו אחד לאחד את הכשלים שבתביעות המזונות המאוחרות. ראשית קבעו השופטים כי מזונות הילדים הם חלק בלתי נפרד מהמערך הכולל של ההסדר הכלכלי של הגירושין, ופתיחתו מחדש מערערת את הגינותו של ההסכם כולו. "הסכם הגירושין הוא מעשה רקמה עדינה, שמזונות הילדים הוא אחד החוטים המרכזיים בו. אם פרמת חוט זה, נמצאת מפר את מערכת האיזונים שבבסיס ההסכם". כך לדוגמה, ייתכן כי האב ויתר על חלק מהרכוש מתוך הנחה כי בכך הוא מותיר מקור הכנסה נוסף שישמש את האם עבור הילדים, או שוויתר על חלק מהרכוש כדי לרשום אותו על שם הילדים על מנת להבטיח את עתידם. 

שנית, ככל שמחזקים את מוסד התביעה העצמאית, כך מערערים את היציבות והוודאות המשפטית בין ההורים, מה שבתורו עלול להגביר עוד יותר את החשדנות ביניהם, לכרסם במוטיבציה ולהקשות על האפשרות להגיע להסכם גירושין. זאת מכיוון שכל צד חושד במשנהו שההסכם מהווה בעבורו רק שלב ביניים, עד לפנייה חוזרת לבית המשפט. כפועל יוצא ממוסד התביעה העצמאית ומהחשש ל'תכסיסנות' מצד בן הזוג, הצביעו השופטים על תופעות לוואי שליליות נוספות כמו כרסום בעקרון כיבוד הסכמים; מאזן אימה שמביא את בן הזוג שלא למצות את יכולתו להשתקם כלכלית או להסוות את שיקומו הכלכלי; המשך ההתכתשות בין ההורים במשך שנים רבות לאחר הסכם הגירושין, מה שמעצים את הפגיעה בילדים ומעכיר עוד יותר את היחסים בין הקטינים להוריהם ובין ההורים לבין עצמם - בניגוד גמור לטובת הקטין העומדת בבסיס מוסד התביעה העצמאית.

רובינשטיין, עמית, ובמיוחד הנדל נראו נחושים שלא להניח למצב להימשך. על פי ההלכה החדשה שנקבעה, מוסד התביעות המאוחרות עתיד להצטמצם באופן משמעותי, ולשמש רק במקרים שבהם באמת זכויותיו של הקטין נפגעו משמעותית בהליך הגירושין.