בשבע 533: סערת המכתב

אבי סגל , י"ח באדר תשע"ג

כבר זמן רב מסעיר הסיפור הבא את הרשתות החברתיות, אם כי הוא זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת בתקשורת הממוסדת. מדובר במכתב מביך נגד ראש ממשלה בכיר, מכתב המאשים אותו במעשים חמורים ובלתי הולמים במסגרת תפקידו. אותו ראש ממשלה בכיר מכונה במכתב "אסון" וגם "סכנה". נטען שם שהוא הקים את מדינת חמאס בעזה ואת המדינה הפלשתינית באו"ם, שהוא מסכן את ירושלים והגושים, שהוא מוביל לסופה של המדינה היהודית, ועוד כהנה וכהנה האשמות וביטויי גנאי, לא כולם ראויים לדפוס בעיתון זה.

על המכתב מופיעה חתימתה של צ"ל, אישה שעובדת כיום עם ראש הממשלה הבכיר כשותפה קואליציונית. צ"ל מכחישה את העניין מכול וכול. לטענתה, היא לא כתבה את המכתב, ומלבד זאת היא לא התכוונה, ומלבד זאת התנאים השתנו. גם בני מפלגתה של האישה טוענים בתוקף שמדובר בזיוף, למעט אדם אחד ממפלגתה שמסתובב לאחרונה בפרצוף חמוץ ולא אומר דבר.

כאמור, רק ברשתות החברתיות ממשיך הנושא להדהד, בעיקר בבדיחות מילוליות ובממים אינטרנטיים. רוב העיתונאים מעלימים עין מהמכתב החמור, ומעדיפים לעסוק ברכילות זולה על בת זוגו של ראש הממשלה הבכיר. איש אינו שואל מה באמת קרה בין ראש הממשלה הבכיר לאותה עובדת, או כיצד היא מסוגלת לעבוד איתו אחרי כל הדברים שטענה כלפיו. למעשה, כמעט אף אחד לא מתייחס כעת לאמירות החמורות במכתב, אפילו לא כחומר למחשבה. נראה כי ראש הממשלה הממולח הצליח לחמוק בשלום מעוד פרשה לא נעימה, אלא אם הוא יובך פעם נוספת על ידי ראשי מפלגות אחרים.

חיזוי היש עתיד

סקרים מהשבוע האחרון קובעים כי במידה שהמשא ומתן הקואליציוני ייכשל ונלך שוב לבחירות, 'יש עתיד' תהיה המפלגה הגדולה בכנסת. אותם מכוני סקרים, שרק לפני חודש-חודשיים-שלושה העניקו לאותה 'יש עתיד' מספר חד-ספרתי של מנדטים, ממהרים כעת להתיישר עם המציאות החדשה ולעלות על עגלת המנצחת הגדולה של הבחירות האחרונות. ובכן, סוקרים יקרים, לא יודע איך להגיד לכם את זה בעדינות, אבל מי אתם שתמשיכו להכניס לסקרים את יאיר לפיד? באיזו חוצפה אתם עדיין מתיימרים לנבא את מספר המנדטים שישיג? ומדוע העיתונים עדיין נותנים לזה במה, כאשר במדינה מתוקנת כבר מזמן היו משאירים אתכם בחדר נעול ומבודד עם אקדח טעון ביד? ולא, אני לא קורא לכם להתאבד, הרי די ברור שגם שם תפספסו.

הרצינות התהומית שבה נלקחים הסקרים בתקשורת הישראלית מזכירה לי במשהו את ימי בחירות 2006, לא לכנסת אלא לפרלמנט השכן: המועצה המחוקקת הפלשתינית. כפי שחלקנו זוכרים, לבחירות ההן קדמו סקרים שהצביעו על ניצחון ברור לפת"ח במאבקו מול החמאס. בפועל, החמאס ניצח בהפרש עצום, וחודשים ספורים לאחר מכן העביר את מאבקו אל השטח והשתלט על חבל עזה. זמן לא רב אחרי הבחירות נערך ברשות הפלשתינית סקר חדש, וראו זה פלא: התוצאות הראו פעם נוספת ניצחון ברור לפת"ח במאבקו מול החמאס. למחרת פורסם דבר הסקר באחד העיתונים הישראליים הגדולים. הכותרת שניתנה לידיעה הייתה "מהפך".

פרס נובל

היו ימים שבהם טקסי האוסקר מילאו חלק נכבד מסדר יומי. מדי שנה, בהתקרב מועד הטקס, הייתי פוצח בהכנות המתבקשות: צופה בכל הסרטים המועמדים, מכין דף הימורים, שוכר טוקסידו ומתעורר בשלוש בלילה כדי לצפות פעם נוספת בצמד המגישים שמטרידים את קלינט איסטווד על השטיח האדום. מובן שזו הייתה תקופה אחרת, ימי רווקות תוססים שבהם הייתי מכוון שעון לשלוש בלילה ואשכרה מתעורר בשלוש בלילה; ימים שבהם בילי קריסטל עדיין היה מנחה הערב ועדיין היה מצחיק; ימים שבהם הביקור בבית קולנוע היה אירוע מרגש; ימים שבהם המילה מרגש נאמרה בהקשרים מרגשים.

השבוע נערך הטקס בפעם ה-85, ובלי יותר מדי חמדה לחצתי על כפתור ההקלטה והלכתי לישון. הסיבה היחידה לצפות כיום בטקס היא כדי לחגוג את תבוסתם של סרטים ישראליים, אבל אפילו בשביל זה לא שווה לקום באמצע הלילה. על איכות המועמדים העלילתיים אין לי שמץ מושג, מכיוון שכבר שנים לא הטרחתי את עצמי לבתי הקולנוע. למה לי? כל הסרטים ממילא יוקרנו בטלוויזיה בתוך מספר חודשים. גם השבוע, יממה לפני שידור הטקס, הוקרן ב'יס' זוכה פרס הסרט הטוב מהשנה שעברה. אז לשם מה להתאמץ? לא עדיף במקום זה ללמוד דף גמרא? טוב, על מי אני עובד, אפשר לחשוב שאני רות קלדרון.

ובכל זאת, לכבוד האירוע ההוליוודי הנוצץ והמייגע, הנה כמה המלצות על סרטים זוללי אוסקרים, ישנים וישנים-פחות, שבהם צפיתי בתקופה האחרונה – כאמור, על המסך הקטן. 'הכול אודות חווה' (שישה פרסי אוסקר) הוא דרמה חריפה ומעולה על תככי עולם התיאטרון, סרט שהצליח להישאר רענן גם אחרי 62 שנה. גם 'מחוללת הניסים', המתאר את יחסיה של הילדה החירשת-עיוורת הלן קלר עם מורתה אנני סאליבן, הוא סרט עתיק, חזק ונפלא, ששתי השחקניות שלו זכו בפרסי האקדמיה. סרט נוסף, מלבב ומיוחד, הוא 'זורבה היווני' על נעימתו הידועה וסצנת הריקוד המוכרת לא פחות. סרט חדש בהרבה הוא 'בעולם טוב יותר', שזיכה את דנמרק באוסקר לסרט הזר לפני שנתיים. הסרט מביא שני סיפורים מקבילים המעמידים בפנינו דילמות על אלימות ומוסר, והוא לא קל לצפייה אך עשוי היטב, נוגע ללב ואפילו אופטימי בסופו.

פחות מוצלח, אך עדיין ראוי, הוא הסרט 'כפרה' – דרמה תקופתית וירטואוזית עם פסקול נפלא (פרס אוסקר יחיד ומוצדק ביותר) וצילום מרהיב, כולל שוט אחד ארוך ומעורר פליאה. רק שהתסריט, אפעס, נטול אמינות לפרקים ולא ממש נוגע. 'אדית פיאף – החיים בוורוד' הוא סרט ביוגרפי מייגע להפליא עבור כל מי שלא זכה להעריץ את זמרת השאנסונים המנוחה. אבל האזהרה הגדולה מכולם היא 'עיר הנערים' (שלעתים מתורגם ל'עיר הנוער'), קיטש נוצרי מעצבן מ-1938, המתיימר להיות סובלני אך כולל גם סממנים אנטישמיים שלא היו רואים מסך אחרי השואה. קשה להאמין, אבל אפילו בשחור-לבן אפשר לעשות סרטים איומים.

בקטנה

א. עכשיו, אחרי שהסרט 'חמש מצלמות שבורות' לא זכה באוסקר לסרט הדוקומנטרי, אולי נצליח להירגע מאינספור ההתבטאויות שסיפקו יוצריו בימים האחרונים. כי בכנות, מעולם לא דיברו רבים כל כך, הרבה כל כך, על סרט שהפסיד כל כך. במקום לקשקש בתקשורת את השטויות האנטי-ישראליות המייגעות, עדיף ליוצרי הסרט להתמקד בפרויקט הבא שלהם: סרט ההמשך התיעודי 'חמש דקות תהילה גמורות'.

ב. בעקבות הדיון התקשורתי, הטענות, ההכחשות והעדויות השונות בנושא החשוב והמסעיר, אני הולך ומשתכנע: יאיר לפיד אכן עישן סמים קלים בצעירותו. עכשיו נותר לגלות מה התירוץ של נפתלי בנט.

ג. לסיום, מילה אחת טובה לעיתונאי אביב הורביץ, בעל מדור ביקורת התקשורת "מי נגד מי?" באתר מאקו. בזכות התובנות המרתקות, הסגנון המקורי וחוש ההומור, כמו גם ההגינות והיכולת להימנע מהטיה פוליטית - זהו אחד הטורים הקבועים החביבים עליי ברחבי הרשת. מומלץ לחובבי הז'אנר.