בשבע 533: "עניין אישי" עם חילי טרופר

חילי טרופר. 35. תושב נס הרים. נשוי לצופית ואב לארבעה. עובד בחטיבת קהילה בעיריית בת ים.

עפרה לקס , י"ח באדר תשע"ג

צילום: דוד הוכברג

התחלה: ניסן, תשל"ח. ביום טוב ראשון. "אימי סיימה את הסדר, ואז הלכה ללדת". האם, שיש לה השכלה אקדמית בפסיכולוגיה, עסקה תקופה מסוימת בתרגום ספרים, אבל בעיקר גידלה את  המשפחה הענפה, והייתה "הגב השקט של אבא". 

אבא: הרב ד"ר דניאל טרופר, מייסד ונשיא 'גשר' ומי שעמד בראשות המיפקד ב'בית היהודי', ומפעלים רבים נוספים. "הוא לא היה הרבה איתנו, אבל כשהוא היה - הוא היה. וכשלא, ידענו שהוא עושה דברים חשובים".

חשובים: "הבית היה בועה של חום ואהבה, אבל עם ממשק תמידי למצוקות ולקשיים שיש בחוץ. מגיל אפס היו בארוחות שבת אורחים שגם ההורים לא ידעו בדיוק מי הם, אבל לא היה להם איפה להיות. בכל יום שישי הייתה תורנות במשפחה ללכת ולשחק עם ילדים בבית חולים".

משפחה ברוכה: טרופר הוא השישי מבין עשרה ילדים. "חוויה מדהימה. אף פעם לא היה חסר לי משהו, גם לא תשומת לב. בין האחים היו ועדיין יש קשרים מאוד טובים, אבל זה כי ההורים שלי מיוחדים".

לימודים: יסודי וחטיבה ב'חורב'. בלי הרבה נוכחות במקום. "לא היה לי טוב בבית הספר, ואחרי שברחתי כמה פעמים היה איזה קש ששבר את גב הגמל והעיפו אותי. זה היה טוב גם בשבילם וגם בשבילי". התיכון היה ב'נוה שמואל' באפרת, שם היו פתוחים יותר לעובדה ש"כמעט לא הייתי".

לא הייתי: כן הייתה נוכחות במקומות אחרים, "הייתי פעיל בכל מיני עמותות ולא עשיתי שטויות. כך שההורים לא שמחו מזה, אבל זה היה בגדר הסביר".

תנועת נוער: 'עזרא', סניף ירושלים מרכז, חניך וגם מדריך. "במיונים בצבא (ע"ע) אני נותן העדפה למי שהיה בתנועת נוער ולמי שהיה בשנת שירות". 

מכינות: הייתה שנת לימוד במכינה בצפת שמוגדרת כ"בערך". אחריה היה אמור להגיע הגיוס, רק ש"אז הקימו את המכינה החילונית הראשונה והמקים ביקש ממני שאעזור לו לגייס חילונים". מכינת 'נחשון' התמקמה ביישוב ניל"י הוא נשאר ללמוד שם במשך חצי שנה. "זו הייתה אמורה להיות מכינה של דתיים וחילונים. בפועל היא הייתה מכינת חילונים ודתי - אני". השנה מוגדרת כ"מדהימה". גם בגלל צופית.

צופית: גם היא למדה ב'נחשון'. "זה פשוט קרה. תוך כמה חודשים היינו ביחד". צופית באה מבית לא דתי. "הייתה מורכבות מסוימת בקשר, לא משהו דרמטי. היום אנחנו מנהלים אורח חיים דתי". צופית היא רוקחת במקצועה שעובדת בחברת תרופות, "ושותפה מלאה לדרך, גם אם היא הצלע השקטה". עורך קידושין היה האב "שהוא רבי ומורי בכל מובן". החופה הייתה דגל ישראל.

הברכה: ארבעה ילדים, בעלי שמות שניים סופר ציוניים. טל-מניה ע"ש מניה שוחט, דולב-דוד ע"ש דוד בן גוריון, המלך ואלעזר, ועפרי- נריה ע"ש הנרייטה סולד. הבכורה, יובל-ייטב, דווקא ע"ש הסבתא. הגדולות לומדות בבית ספר בצור הדסה, האחרים במסגרות במקום.   

המקום: אחרי מגורים בדירות שכורות באזור ירושלים, "אספנו כמה זוגות שחיפשו להקים קהילה משותפת לדתיים וחילונים". הם הגיעו למושב 'נס הרים', שהיה על סף הרחבה, וסיכמו שייקחו את כולה. תוך חודש וחצי של פרסום רק מפה לאוזן, ובלי סינון, נמכרו 100 מגרשים, "של אנשים שרוצים לחוות את המציאות הישראלית".

המציאות הישראלית: האנשים נמצאים על רצף הסקאלה הדתית, אבל איש אינו ממוקם בקצה הדתי, "כי מי שבא לגור במקום כזה בוחר להיות במקום פחות שיפוטי, פחות מתייג ויותר מקבל. הילדים חווים כאן מגיל אפס את המורכבות של חיים משותפים". העובדה שהוא משמש יו"ר ההרחבה, העניקה לו הכרות מקרוב עם הביורוקרטיה הישראלית. משפחת טרופר כבר מתגוררת בביתה, אבל משפחות רבות עדיין בונות.    

צבא: לוחם ב'דובדבן' ואחרי דילוג קליל על קורס קצינים, הייתה הגעה לתפקידי פיקוד. היום הוא מפקד הגיבושים המסננים של היחידה, שבה בעיקר מעבידים קשה את המועמדים ומייאשים אותם. "בשני סוגי העבודה שלי עובדים מול בני אדם, ובאופן אירוני שתי המסגרות הן סלקטיביות. אבל אלו שני קצוות. שניהם חשובים ומשמעותיים ואני מתמרן בניהם".    

אקדמיה: התואר הראשון במדעי הרוח והחברה ותעודת הוראה בהיסטוריה נלמדו באוניברסיטה הפתוחה. "אני מעדיף ללמוד לבד. קשה לי לשבת באוניברסיטה יום שלם, זה נראה לי בזבוז זמן". בימים אלה נלמד תואר שני במכון לנדר ביהדות וחינוך, "עם כל המגזר".

החבורה: עם השחרור הייתה עבודה ראשונה כמדריך חבורת רחוב, במסגרת אגף קידום נוער של עיריית ירושלים. בהמשך הדריך ב'אחרי' שעובדת עם נוער מהפריפריה ומקנה לו כלים להשתלבות "במרכז ההוויה הישראלית". שם היה מדריך, מנהל פרויקטים ואחר כך סמנכ"ל חינוך.

הרביעייה הסודית: במקביל לכל אלה, הוקמו כמה עמותות על ידי רביעיית חברים משכונתו, 'קטמון הישנה', "כולם פעילים מאוד, עד היום". 'שכן טוב' הוקמה אחרי שפורסם דו"ח העוני. "חשבנו מה עניים צריכים? אוכל. שמנו ארגז במכולת בשכונה וביקשנו שכל אחד ישים מצרך נוסף עבור מי שאין לו. ביום שישי, מי שהשתחרר מהצבא, חילק ל-4 משפחות שקיבלנו מהרב".

כל ההתחלות: "על כל עמותה שהקמנו, אמרו לנו שזו התלהבות של התחלה. העמותה קיימת כבר 11 שנים ומחלקת 1000 סלי מזון מידי שבוע בכל הארץ". בפגישה אחרת החליטו הארבעה שחשיבה על מזון היא פשטנית, ושצריך לסמן אוכלוסיות שנמצאות במוסדות ואינן חלק מקהילה, ולהגיע אליהן עם בית קפה נייד. כל בית כנסת, תנועת נוער, או מוסד שהסכימו לארח את הפרויקט, התקבלו בברכה, "וזו פלטפורמה ליצירת קשר עם הקהילה".

התו החברתי: השלב הבא היה הקמת 'מעגלי צדק'. "כל המעשים שעשינו היו צדקה. החלטנו לדבר על צדק". עובדים עניים, נגישות ועוד. אג'נדה נוספת של הארגון הייתה לחבר סוגיות של צדק חברתי לעולם היהודי. "כי מה שקובע זהות יהודית במדינה זה לא רב ראשי, דיינים גיור. מדינה שאין לה נגישות, יש לה בעיה בזהות היהודית". התו היה אחד מפעולות הארגון, "כי אם מי שמגיש את האוכל מנוצל - המזון במסעדה לא כשר".

ויש עוד: 'קרן פסיפס' שמסייעת לאנשים לעשות קפיצת מדרגה בחיים באמצעות אלפי שקלים בודדים. גם היא, כמו העמותות האחרות, מממשת את העיקרון של "אפס תקורות, הכל בהתנדבות". יש מעורבות בעמותות נוספות בהן 'השומר החדש', כי "המדינה ויתרה על הגנת האזרחים בנגב".  

תיכון ההזדמנות האחרונה: לתיכון 'ברנקו וייס' ברמלה הגיע בלי לתכנן מראש: "התקשרו. אמרתי לא. אחרי כמה שבועות היית שם". מבחינתו אלה היו חמש שנים "הכי מאלפות שהיו לי". הוא הוביל את הצוות המסור והתלמידים, מבתים קשים וסביבה קשה, להצלחה חינוכית ולימודית. הרף לא הורד "מתוך כבוד לתלמידים". הם עשו בגרויות ו-90 אחוז מהם התגייסו. בית הספר זכה שלוש שנים ברציפות בפרס על התנדבות.

בתים וסביבה קשים: "הסיפורים, ואלה סיפורי קצה קשים ביותר, הולכים איתך אבל זה מניע לפעולה. גדלתי בבית אופטימי, כזה שמאמין בבני אדם ובכך שאפשר לשנות מציאות ולשבור קירות. שמחתי על הזכות שהייתה לי לעשות עם אנשים כאלה דרך. קיבלתי את השיעורים הכי חזקים על אומץ, התמודדות ורצון".

מפלגת העבודה: "כי הרגשתי שמפלגת העבודה רוצה להציב סוף סוף סדר יום חברתי לא כמס שפתיים, ויש חשיבות להיות חלק מכל מה שמשפיע על מעגלים חברתיים".

לא בבית: "היו אפשרויות פשוטות יותר ממפלגת העבודה, אבל קשה לי עם כל דבר שהוא רק מגזרי. שינויים גדולים צריכים לבוא משיתופי פעולה גדולים. אם זה יבוא מתוך המגזר שלנו - שם זה יישאר". 

למה לי פוליטיקה: "למזלי לא שקעתי בזה עמוק. ראיתי גם צדדים של אכפתיות. הרבה פוליטיקאים באים לשרת את עם ישראל. נכון, ראיתי צדדים פחות יפים. אבל אם יש משהו רע - בואו נהיה חלק מזה, כדי לשפר". 

הפעם הבאה: הבחירות הותירו אותו בחוץ. "אנחנו אנשי חינוך ומשם למדנו סבלנות והתמדה". כן, ייתכן שתהיה התמודדות בבחירות הבאות, "אם כי זה רחוק". ברמה המפלגתית הייתה אכזבה. "וזה מחייב חשבון נפש. התקשינו למצב את מפלגת העבודה כפוליטיקה חדשה עד קו הסיום". ברמה האישית אין הרבה צער, "אני אוהב את מה שאני עושה".

מה שעושה: בקיץ האחרון 'ברנקו וייס' נעזב "באהבה" כדי להשפיע במעגלים רחבים יותר. העבודה היום היא בעיריית בת ים, במסגרת חטיבת קהילה, האחראית על אגפי חינוך ורווחה. הוא מפעיל שם פרויקטים שונים, שבבסיסם עומד עיקרון של העירייה שלא מוותרים על אף ילד. "יש כאן שורה ארוכה של אנשים אכפתיים, שלא משלימים עם זה שיש מי שאין לו מקום".

 מקום בעולם: הספר, שזו כותרתו, יצא לאור לא מזמן, "אלה דברים שכתבתי למורים שלי. בגלל השגרה והשחיקה אתה מצטמצם לשאלות היומיומיות, ורציתי שנסתכל לאופק, למה ומה אנחנו עושים פה". הצורך בכתיבת חומרים מקוריים נבע מכך שרק הגותו של קורצ'ק "שאני מתאבק בעפר רגליו", נראתה לו עוגן מתאים והוא רצה להוסיף "ולתרום את תרומתי הקטנה".

אם זה לא היה המסלול: ריצה וכדורסל הם תחביב אהוב (ראו להלן), "אז אולי הייתי רץ מרתון או שחקן כדורסל". אבל מחשבה נוספת שוללת את הנאמר. "אין אופציה אחרת. העשייה הזאת היא מה שבלב".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: הקימה היא בשש, והיום מתחיל בסבב נשיקות לילדים ואחר כך תפילה. הבוקר הוא ה'תיק שלו'. כולל הכנת סנדוויצ'ים. "הם מסתפקים בדברים פשוטים, הכי מורכב זה טוסט". קצת משחקים ויאללה למסגרות.

דיסק ברכב: רק מוסיקה עברית וכמעט הכל. "חוץ מכוכב נולד וכאלה". כרגע תפגשו באוטו את יהודה פוליקר ודודו טסה.

שבת: "מאוד משפחתית". בליל שבת, "הזמן הכי טוב בשבוע", יש הקפדה על זמן איכות של המשפחה הגרעינית בלבד, "זו ההתעקשות שלי". משוחחים עם הילדים על חוויות השבוע ועל הפרשה וכן על אירועים בהיסטוריה הציונית והיהודית שהיו היום לפני. "להתחבר לשורשים במובנם הרחב". בבוקר מארחים או מתארחים אצל חברים.

עיתים לתורה: הלימוד הוא עצמי, דרך קריאה בפרשת שבוע, תנ"ך או משנתם של הוגים שונים, החל מעמנואל לוינס, המשך באברהם השל, ברב ליכטנשטיין וברב סבתו.

מאכל אהוב: החשיבות לתחום הקולינרי היא משנית, "אני הרבה פעמים שוכח לאכול". ובכל מקרה, הקרדיט הוא למעשי ידיה של צופית ויש אהבה ל"כל האוכל שהיא מכינה".

אחזקת הבית: מלבד הטיפול בילדים בבקרים, "הניקיונות לשבת - עליי".

מפחיד: "לא מתחבר לדרמות שצריך להציל את המדינה. שטויות. נחמד וטוב ויפה כאן". החשש הקיים הוא פרטי, "שיקרה משהו למישהו מאהוביי".

דמות מופת: ההורים. "כי הם עושים כל כך הרבה וכל כך בשקט. משהו במתינות שלהם וברגישות והאכפתיות שלהם הוא יוצא דופן. זכיתי. באמת".

פנאי: ימי שני בערב מוקדשים למשחק כדורסל, וריצה מתבצעת "כמה שאני מצליח". יש אהדה של שנים להפועל ירושלים, כולל מינוי של 20 שנה על המשחקים שלהם. רובם לא נצפים לבסוף, אבל למשחקים החשובים, "מול מכבי תל אביב, למשל" הוא מתייצב, לבוש בחולצה מתאימה.

כשתהיה גדול: תהיה השתדלות להמשיך ולתרום, מתוך תקווה להשתלב "בעמדה של השפעה רחבה במדינת ישראל".