צבא למהדרין

מלב האליטה החרדית של בני ברק, הרב דוד בלוך – ממקימי גדוד הנח"ל החרדי - לא חושש לתקוף בחריפות את מעצבי ההשקפה במגזרו על התנגדותם הגורפת לגיוס לצה"ל וליציאה לעבודה. הוא מונה את הישגיו המבצעיים המרשימים של הגדוד, לצד השמירה על מסגרת הלכתית מוקפדת בכל פרט. הרב בלוך חושף תמיכה מפתיעה של גדולי הדור הליטאים בנח"ל החרדי, וקובע כי מסגרות נוספות בצה"ל באותה מתכונת יהוו את נוסחת הפתרון לשוויון בנטל.

אברהם בנימין , י"ח באדר תשע"ג

החזות החרדית הקלאסית של הרב דוד בלוך (62), איננה רומזת מאום על המהפך שהוביל יחד עם קומץ משוגעים לדבר בגיוס נוער חרדי לצבא, הרבה לפני השיח המתוקשר על שוויון בנטל. גדוד הנח"ל החרדי, שלוחמיו זכו לא פעם בתעודות הצטיינות ובשבחים על פעילותם המקצועית, החל לפעול לפני כ-15 שנים ביוזמה שהגיעה מלב לבו של הציבור החרדי, וזכתה לברכתם המהוסה של ראשי הרבנים. 

צילום: עופר עמרם

השילוב בין העמדות שמשמיע הרב בלוך קשה בהתחלה לעיכול. לאורך השיחה מתחזקת התחושה כי אכן מדובר כאן בחיבור מיוחד בין סדר יום חרדי-תורני מובהק, לבין התנהלות פרגמטית שרואה צורך ליטול חלק במשימות הלאומיות. מחד הוא מותח ביקורת חריפה על העיתונות והעסקנות החרדית, "שקידשו את העוני, והפכו מצבים של בדיעבד לאידיאליים". מאידך הוא מצהיר כי הוא בעד קיומם של 'קווי מהדרין', ומצדיק את מוסדות החינוך החרדיים שלא מקבלים לשורותיהם ילדים ממשפחות "המוגדרות כחרדיות-מודרניות", בהן ההורים אינם מדקדקים במצוות ובצניעות. הוא מצהיר על קנאתו בעולם הערכים של הציבור הדתי-לאומי, אך מדגיש שוב ושוב כי הוא חלק מהחברה החרדית. 

"בכל דרך חיים יש מעלות ערכיות, שגורמות בהכרח גם לחסרונות ערכיים. בחרתי בחברה החרדית כי זו החברה היחידה שדרך החיים שלה, עם החומות הגבוהות שמגינות מכל השפעה מבחוץ, הצליחה להוכיח שיש ביטחון מרבי שגם הנין שלי ישמור תורה ומצוות ברמה גבוהה. זה הערך העליון מבחינתי, למרות הכשלים הערכיים שנגרמים עקב צורת חיים כזאת", הוא מסביר.

מאידך, הוא מוסיף כי "ההבדל בין התורה שלומדים אצל החרדים והתורה שלומדים אצלכם", הוא מצביע עליי, "שאצלנו מדברים הרבה על העולם הבא, על המידות והתיקון שלי, ואצלכם מדברים על תיקון העולם הזה. אצלנו תיקון העולם הזה הוא במישור הסגולי. זה לא נמדד בשיפור שאני והחבר שלי נעשה כדי להרבות בכך כבוד שמיים. הכל נמדד במעין רמה מיסטית ולא ברמה הארצית. אלו שתי שפות אחרות, למרות ששנינו לומדים באותה הגמרא. אני אומר את זה בקנאה ובכאב". 

"'שריפת' הבחורים היתה טעות"

רחוב רשב"ם בבני ברק, בו מתגורר הרב בלוך, נחשב לסמל בולט של האליטיזם הליטאי. בין תושביו הבולטים של שיכון חזון אי"ש אפשר למנות את האדמו"ר מגור ואת הרב חיים קנייבסקי. למרות הדעות שהוא מפיץ במשך שנים ארוכות, ועדיין נחשבות כנון-קונפורמיסטיות, מעיד הרב בלוך כי מעולם לא נפגע באופן ממשי בשל אמירתן. 

"עברתי את המסלול החרדי הרגיל", מונה הרב בלוך במהירות את תחנות חייו. "יליד קוממיות, המושב החרדי-שיתופי של תנועת פועלי אגודת ישראל, לימודים בישיבה קטנה, ואחר כך בישיבת פוניבז'. אחרי החתונה למדתי כמה שנים טובות בכולל חזון אי"ש, ואז החלטתי שאני רוצה לצאת ללמד". 

אחד מראשי הכולל פנה לרב יהושע יגל זצ"ל, ראש המדרשיה, והציע לו לצרף לצוות את האברך הצעיר. בלוך סיים באותם ימים שירות צבאי קצר ברבנות הצבאית במסגרת שלב ב', ונותר לשרת בה במילואים עוד שנים ארוכות כרב גדודי. "ברגע שהחלטתי שאני רוצה לצאת לעבוד, הלכתי לצבא. ההיגיון הזה היה לי ברור וליווה אותי לכל אורך שנותיי בעולם הישיבות. הרב יגל ננעל עליי", מחייך הרב בלוך. "מי שהכיר את הרב יגל ידע שאי אפשר היה להגיד לו לא". 

את שערי המדרשיה הוא יצא אחרי חצי יובל. במשך 19 שנים שימש כר"מ של תלמידי כיתה י"ב, ואף עמד בראשות הישיבה כשש שנים. "התלמידים במדרשיה שמעו את כל ההשקפות, חרדים ודתיים-לאומיים. היתה שם פתיחות מאוד גדולה. הרב יגל היה למדן ליטאי קלאסי, שהנושא של ציונות או אנטי ציונות לא היה כל כך מכריע מבחינתו. אני חושב שאם היו שואלים אותו בסוף ימיו מה היה רוצה שיזכרו ממנו, הוא היה מציין את הספר שחיבר ולאו דווקא את המדרשיה". את המדרשיה עזב הרב בלוך לאחר שהרגיש כי הוא עייף מכדי לנהל את המקום. "היו גם בעיות חינוכיות שהרגשתי שאין לי את הכוחות להתמודד איתן", הוא מודה. בשנים האחרונות הוא משמש כר"מ בישיבת 'נהורא' במבוא חורון, המוגדרת כישיבה חרדית אך לומדים בה גם לימודי חול. 

בשנים שבהן עבד במדרשיה, רבים מרבני הישיבות התיכוניות הגיעו משורות הציבור החרדי, ולא בכדי. במבט לאחור מביע הרב בלוך חרטה על מדיניות שנקטו רבים מאותם רבנים, שזכתה לשם הלא מחמיא "שליחה למשרפות". בשנות עבודתו במדרשיה הוא היה בין מובילי השיטה. "הייתי נחשב מה'שורפים' הכי גדולים, ושכנעתי הרבה מאוד בחורים, בניגוד לדעת הוריהם, להמשיך לישיבות חרדיות. אמנם עבור חלק מהם זה היה הצלת נפשות של ממש, אבל כמשהו קטגורי זה לא היה פייר. סברתי אז שאלו הישיבות היחידות שמגדלים בהן בני תורה ברמה גבוהה. כיום במחשבה לאחור אני חושב שמאז שקמו הישיבות הלאומיות המפוארות, לא הייתי צריך להמשיך ולשלוח לישיבות חרדיות נגד רצון ההורים. זה היה חמור מאוד. יכול להיות שחלק מהדברים נעשו אז כדי לקבל לגיטימציה פה", הוא אומר ומצביע דרך החלון לעבר הרחוב הבני ברקי. 

בחיוך הוא מוסיף כי העובדה שהוציא תלמידים מהצבא לטובת לימוד בישיבות, לא סותרת את כל הפעילות שעשה בהמשך כדי לשלב חרדים בצבא באופן מותאם. "המתאימים לישיבות, והמתאימים לצבא".

את עיקר הצער שמלווה אותו על התנהלותו דאז הוא תולה במצב הכלכלי הקשה שאליו הגיעו חלק מתלמידיו לשעבר. "לבי נחמץ בעיקר כשאני רואה תלמיד שלי, אברך חרדי עמוס בחובות מנישואי בנותיו. קשה לי מאוד להסתכל עליהם. אני יודע שלו היה הולך לישיבה חרד"לית גורלו הכלכלי כאברך היה שפיר יותר". 

תירוצים לנושר ולבטלן

את המצב הכלכלי הקשה ברוב המגזר החרדי הוא מסביר בהתנהלות ציבורית שנגזרה מראייה חינוכית שהיתה יפה לשעתה, אך היום איננה יכולה להימשך. "הערך העליון של החברה החרדית הוא לבנות ציבור שגם הדור החמישי שלו ימשיך באותה הדרך, וזו הסיבה שבחרתי להשתייך לציבור הזה. אבל המחירים שמשלמים בגלל הגבהת החומות הם גבוהים מאוד, בכל מיני היבטים. החל מפגיעה בערך אהבת ישראל - כשמעצבים את התודעה של הילדים החרדים שהחילונים הם אמנם יהודים ותינוקות שנשבו, אבל לא רואים בהם את הטוב, לא מדגישים את הערכיות שיש בהם, אין הערכה ואין הכרת הטוב". 

הרב בלוך מסביר כי חורבן עולם התורה אחרי השואה הכריח התגייסות טוטאלית למען שיקום הקבוצה של לומדי התורה. "ככה אני גדלתי וחונכתי, שאנחנו עושים תפקיד אחד לעם, והחיילים עושים תפקיד אחד לעם. לאט לאט נהייתה אידיאליזציה לזה שלא להתגייס בכלל לצבא. גם בחורים שלא לומדים ואינם תורמים את לימוד התורה שלהם למען עם ישראל, כבר רואים עניין בלא לשרת בצבא. בשביל זה הם יגייסו את כל התירוצים שבעולם", הוא אומר, ומספר כי פרסם לאחרונה מאמר בשם "13 טענות לניקוי המצפון", ובו הוא מונה "את כל הטיעונים ההזויים ששמעתי וגם אמרתי בעצמי במהלך השנים נגד השירות הצבאי". 

אותו תהליך התרחש לדבריו גם בהימנעות מרכישת מקצוע ופרנסה מיגיע כפיים. "הנשים נשלחו לעבוד, אבל הציבור גדל והגיע עוני. בירושלים, בפולין ובליטא, כל מקום שהיה בו עוני ובחוץ היה אפשר להתפרנס, אנשים הורידו את הכיפות. עוני לא נותן לך לחיות ולהתפתח. כל אברך בן 48 שיש לו בנות בבית, והוא לא עשיר או משנורר, גמר את החיים באמצע החיים בגלל כל החובות". 

"כשבנינו ישיבות ולא הלכנו לצבא או לעבודה, זה היה חילול השם במובן מסוים, אבל הערך של לימוד התורה גבר וזה היה לגיטימי. בסוף כבר הוגדר בציבור שלנו שלמעשה מה שהחילונים חושבים עלינו, זה בכלל לא חילול השם", הוא אומר בכאב. 

מי שאחראי על האידיאליזציה של העוני, הוא אומר, הם "לבלרי יתד נאמן שהטמיעו בציבור החרדי את המושגים של 'השקפה' ו'שכל של תורה'. אם אתה בהשקפה הלא נכונה, אתה אפיקורס, וממילא אין לגיטימציה לחשוב אחרת ממך. האמירה שאנחנו לא יכולים להבין את השכל של גדולי התורה, מונעת מלבקר או להרהר אחרי דרך התנהלותם של רבנים". 

"זו איננה השקפה אלא יצרים", הוא קובע בחדות. "וכשהם אומרים את זה הם מחייכים כי גם הם לא מאמינים לזה. במקום להכיר שיש שתי קבוצות גדולות שפועלות מתוך רצון לעשות את רצון ה', ולחלוק עניינית לגבי השאלה אם המדינה היא אתחלתא דגאולה, נעשית דה-לגיטימציה כלפי ציבור שלם. יתד נאמן הקפידו להתעלם מגדולי התורה בציבור הדתי-לאומי, ובחרו לשים את כל חובשי הכיפה הסרוגה בסל אחד על כל המשתמע מכך. הרבה מאוד מהציבור החרדי לא מכירים מקרוב את הציבור הדתי-לאומי התורני, כי הם לא נפגשים איתו ביום יום. רק במקומות כמו שכונת קריית משה בירושלים יש הרבה הערכה הדדית בגלל החיים המשותפים".

הרב בלוך מספר על תחושת ההלם שאחזה בו בביקורו הראשון בישיבת בית אל, כשגילה את הפער בין המציאות לבין התיאורים שהכיר. לדבריו, עידוד גאוות היחידה בקבוצות השונות בציבור החרדי, שהחלה כרעיון חיובי שנועד לחזק את הישיבה או החסידות, גרם ליצירת תודעה בקרב הקבוצות השונות כי האמת כולה נמצאת אצלם. במפתיע הוא אומר כי הוא מזהה תופעה דומה גם בציבור החרד"לי. "בשנים האחרונות הציבור החרדי-לאומי הלך קצת יותר מדי רחוק, ואימץ את השפה והסגנון ש'אני צודק וכל האחרים לא'. כשראיתי את ההתקפות על הרב אבינר, וכששמעתי את הרב בלייכר - שאני מעריץ אותו - מדבר וכותב על שיטת רבדים, היה לי קשה עם זה. הרי גם הוגה השיטה הוא יהודי ירא שמיים. גם הרב שרלו, שהוא יהודי ירא שמיים, ספג מתקפה אישית על רקע דברים שאמר, במקום לבקר עניינית את השיטה שלו". 

דוגמן הפאות של הגדוד

"בסופו של דבר, מי שלא לומד תורה צריך היה לחזור לערך שנוטל חלק בהגנה על עם ישראל", הוא קובע. היום, יותר מתמיד, הופכת מתכונתו של גדוד הנח"ל החרדי, שהרב בלוך היה מבין מקימיו, לרלוונטית עבור צעירי המגזר החרדי. ברור שכאשר ישקע ענן האבק סביב ההתכתשות הפוליטית בסוגיה, יהיה אשר יהיה המתווה שיתקבל, תגבר נוכחות החרדים בצה"ל בשנים הקרובות באחוזים ניכרים. 

באופן סמלי, גלגולו הראשון של הנח"ל החרדי פעל בשנות ה-60, כהיאחזות נח"ל במושב קוממיות שבו גדל הרב בלוך. מי שהיה הרוח החיה ביוזמה המחודשת לפני 15 שנה ליצירת מסגרת מתאימה לחרדים בתוך הצבא היה תא"ל (מיל') יהודה דובדבני, ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון. "הוא היה הבולדוזר שהזיז דברים ושיגע את הצבא. הפלוגה הראשונה, בפיקודו של מנכ"ל איגוד ישיבות ההסדר כיום, איתן עוזרי, מנתה בסך הכל 30 חיילים, ורק אחד מהם היה מעוטר בזקן עבות ופאות ארוכות", נזכר הרב בלוך בחיוך. "הוא היה הדוגמן שלנו לכל הצילומים". 

ביוזמה, שהחלה כפלוגה בחטיבת הנח"ל, דבק עד היום השם "הנח"ל החרדי". כחלק ממטרת השילוב בחברה הישראלית, יוצאים החיילים לשנת משימה שבה הם רוכשים מקצוע, לאחר שנתיים של שירות קרבי. בחלוף השנים צמחה הפלוגה עד להפיכתה לגדוד חי"ר תקני המוגדר כגדוד הקרבי הגדול ביותר בצה"ל, המשולב בחטיבת כפיר. לפני מספר חודשים זכה 'נצח יהודה' לפרס הגדוד המצטיין באוגדת יהודה ושומרון, לאור ההישגים שאליהם הגיע. בין השאר היה אחראי הגדוד לתפיסת כ-60 אחוזים מכספי הטרור ברחבי איו"ש, ובשמירה מתמשכת על אחוזי טרור נמוכים במיוחד בגזרתו. 

לכל אורך השנים זכה 'נצח יהודה' לאוטונומיה רוחנית ותרבותית מובהקת. "צה"ל התייחס ברצינות תהומית לכל בקשה שלנו, עמד תמיד בכל ההסכמים ומילא את כל הבקשות של רבני העמותה, גם המחמירות ביותר", הוא משבח את התנהלות הפיקוד, "הוא גם ידע לא להיכנס לפינות בנושאים של ארץ ישראל, בתקופת ההתנתקות ולאחריה". 

"הנהלים שהגדרנו בתחילת הדרך היו מאוד ברורים. השירות בגדוד הוא נפרד לחלוטין, ואין שום כניסה של נשים, פרט לנשות המפקדים והחיילים שבאות לשבתות. גם טלוויזיה ועיתונים חילוניים הם בבחינת בל יימצא. האוכל במטבחים עומד ברמת כשרות גבוהה המקובלת בציבור החרדי. בכל יום נמסרים שיעורי תורה על ידי רבני העמותה ורבנים אורחים. בטקסים הצבאיים תמיד יהיה דבר תורה ושירת 'אני מאמין' יחד עם שירת התקווה". 

"צה"ל הוכיח שהוא יודע לבנות מסגרת שמתאימה לחרדים. זה נכון שיש תקלות מפעם לפעם", הוא מודה, "אבל אלו בעיות נקודתיות של מפקדים זוטרים שלא מכירים לפעמים את הנהלים. זה עדיין פחות שכיח ממספר התקלות שיש בכל מערכות הכשרות הכי מהודרות". 

בשנים הראשונות ליווה הרב בלוך את הנח"ל החרדי באופן כמעט יומיומי, בעבודה מול החיילים ומאידך - מול פיקוד צה"ל. אחרי פסק זמן של מספר שנים, הוא ניהל את העמותה האזרחית של 'נצח יהודה'. כיום הוא איננו נושא תפקיד רשמי בסגל הגדוד, אך מעורה היטב במתרחש ועוסק עצמאית בפעילות המעודדת את מי שאינו מוגדר 'בן תורה' להתגייס לצבא ולהשתלב בשוק העבודה. 

מעבר לנהלים היבשים, נוכחותם של רבני העמותה בגדוד משמשת גם כמשען רוחני וככתובת להתייעצות. "לא פעם הם עומדים בקשר עם הורי החיילים ביחס למצבו האישי והרוחני של בנם, וזה דבר שמסייע רבות להעמקת הקשר". 

הנוסחה ההלכתית והרוחנית שנרקחה בנח"ל החרדי, משכה הרבה בחורי ישיבה תורניים-לאומיים, ואף צעירים מנוער הגבעות שרצו לשרת במסגרתה. הרב בלוך אף פנה לרב יהושע מגנס מישיבת מרכז הרב, על מנת לעודד את תלמידי הישיבה להשתלב בגדוד. דובדבני אהב זאת פחות. 

"התמהיל שנקבע לבסוף קבע כי 70 אחוזים מחיילי הגדוד יהיו מוגדרים כחרדים. חלקם הם בחורי חמד שרוצים לצאת ולפרנס את עצמם, וישנם בני נוער שנפלטו מהישיבות עוד לפני שהתגייסו ובלי קשר לכך שהתגייסו. ההגדרה לחרדי היא מי שבא ממשפחה חרדית, או מי שלמד בישיבות חרדיות גם אם רמת יראת השמיים שלו נמוכה מאוד. היתר הם תלמידי ישיבות חרד"ליות, שהועילו לחיזוק הגדוד". על הטענה שאחוז הכיפות הסרוגות היה גבוה מהמספר הרשמי שנקבע הוא משיב כי חלק מהצעירים החרדים החליפו את כיפתם במהלך השירות או לפניו מכיפה שחורה לסרוגה. "אני אומר לך באחריות שכל מי שההורים שלו שמרו איתו על קשר טוב - בשולחן שבת הם התעניינו במה שהוא עושה, באו לטקסים ושלחו חבילות - בסופו של דבר החיילים האלו חזרו למשפחות שלהם ולניהול אורח חיים חרדי", הוא מצהיר. "למרות שזה לא התפקיד של הצבא, יש בגדוד אחוזי הצלחה טובים יותר מכל ישיבה לנושרים". 

הרב בלוך דוחה את הטענות שהמסגרת הצבאית היא כר נרחב לפריקת עול. "המסגרת היא מסגרת קדושה. מבחינת המאמצים שעשה צה"ל אין לי גרם של טענות. בחור חסידי למהדרין יכול להיות שם ללא פקפוק. אם יש שם לא טוב, זה בגלל שהגדוד הזה מגייס הרבה נוער נושר. הם הפסיקו להניח תפילין כבר בישיבות שלהם או ברחוב שממנו הגיעו. אם היה אחוז גבוה יותר של בחורים יראי שמיים ברמה גבוהה, היה זה מקום שמקויים בו 'והיה מחניך קדוש'. אם ישנן בעיות וסכסוכים מול ההורים, זה בגלל שהוא שבבניק. לא בגלל הצבא". 

שתיקת הביטאונים

למרות שיתוף הפעולה המלא של צה"ל בכל הקשור לנהלים ההלכתיים המחמירים, בחרה החברה החרדית לאורך השנים להתעלם במכוון מהיצור החדש. הגדוד ערער בנוכחותו את הצדקת קיומן של ישיבות לנושרים, שהיוו מסגרת אחרונה לבחורים שעזבו את הישיבות אך לא התיימרו להיות מקום לבחורים שתורתם אומנותם. "כל הביטאונים החרדיים שתקו אז, ושותקים עד היום", עקבות הכעס נשמעים בקולו. "מעולם, עד היום, לא נערכה כתבת צבע שהאירה את הנח"ל החרדי באור חיובי. רק היום מזכירים בצוק העיתים את הגדוד כהוכחה שקרית לכך שחרדים מתגייסים בהמוניהם לצה"ל. אין צביעות גדולה מזו". 

גם חברי הכנסת החרדים זוכים להצלפתו המילולית. "אף חבר כנסת חרדי לא בא לבקר בנח"ל החרדי, למעט פעם או פעמיים שאחד משרי ש"ס הגיע אלינו, בתנאי מפורש שלא יפרסמו זאת. היום מרגיז לשמוע שאלי ישי מנכס לש"ס את הקמת הנח"ל. הם מעולם לא עזרו לנח"ל, למעט סיוע ספציפי שניתן במסגרת תפקידם כשרי עבודה ורווחה, במהלך שנת המשימה". 

"חרף ההצהרות שנשמעות מהפוליטיקאים החרדים", אומר הרב בלוך, "הגיוס עדיין מאוד קשה. יש מישהו שהולך ומלקט את האנשים. הטענות של ש"ס על המוני חרדים שרוצים להתגייס ואין להם מקום, פשוט לא נכונות".

בשנים הראשונות ספגו הרבנים שנתנו גיבוי רוחני לנח"ל החרדי התנגדות, בעיקר מחוגי הקנאים הירושלמים, שכללה הפגנות ליד בתיהם, פשקווילים והטרדות טלפוניות, ובמקרים קיצוניים אף פגיעה פיזית. "גם אלו שהתנגדו בציבור הליטאי לא התנגדו עקרונית, אלא חששו שזה יביא לגיוס המוני. למעשה, לולא הנח"ל החרדי לא היה נחקק חוק טל, וכבר לפני עשר שנים היינו באותו מצב שבו אנחנו נמצאים היום. אם היו מעודדים לשלוח לנח"ל במקום לשלוח בחורים לבתי התענוגות הנקראים בטעות ישיבות לנושרים, לא היתה קיימת היום בעיית הגיוס כלל", הוא אומר בחריפות. 

מי שנתנו את ההסכמה השקטה והמפתיעה, היו דווקא מנהיגי הציבור הליטאי, ביניהם הרב אהרון לייב שטיינמן. "מעולם לא אמרנו שהרב שטיינמן איתנו, אבל הוא אמר את זה להורים שבורים שבאו אליו וגם לגבאים שלו". 

הרב בלוך מציין באוזניי, שלא לציטוט, שורה של ראשי ישיבות שהביעו תמיכה בגיוס הנוער הנושר, וחושף שני סיפורים מיוחדים. "בעיצומה של אחת ההפגנות התקשר אליי ר' חיים שאול קרליץ זצ"ל, אחיינו של החזון אי"ש שהיה קנאי שבקנאים, אבל 'חזונאישניק' שלא חשש מבעלי 'ההשקפה', והזמין אותי אליו הביתה. הרב קרליץ אמר לי לא להירתע, וסיפר כי שוחח עם הרב אלישיב על הנח"ל החרדי כאופציה לצעירים חרדים שאינם בני תורה. הרב אלישיב אמר בחיוך שזה 'א גוטער בית סוהר', זו היתה ההגדרה שלו". 

"היה אפילו דיין חשוב מהעדה החרדית שנפטר, שהיינו מתייעצים איתו. פעם הוא זירז אותנו לסיים, כי הוא היה צריך להשתתף בהפגנה של העדה החרדית נגד הנח"ל", הוא מספר בחיוך רחב. "מעבר לזה, לא היתה לכך כמעט משמעות ממשית עבורי ועבור המשפחה – לא בבית הכנסת ולא במוסדות החינוך. אף דלת של ישיבה לא נסגרה בפני הילדים שלי. כולם לומדים ומלמדים עד היום, ומי שיצא לעבוד הלך לפני כן לשירות אזרחי". 

לדבריו, המחלוקת בנושא הגיוס תיפתר באמצעות תהליך של שינוי שכבר החל מלמטה ומחלחל כלפי מעלה. "צה"ל חייב להכשיר עוד מסגרות שמתאימות לחלוטין לציבור החרדי, כמו הנח"ל החרדי. ומנגד, הציבור החרדי צריך לדאוג למלא אותן כדי שישתלם לצבא לתפעל את זה. הצבא עובד לפי מה שמשתלם לו, והוא יחליט לגבי יחידות שונות אם עדיף לו שם שירות של חרדים מול שירות של בנות. זה לא אומר שהוא צריך לוותר על העקרונות שלו, אלא לאפשר את העקרונות שלנו", הוא טוען. 

הרב בלוך מצביע על פרויקט 'שחר כחול' כסימן לתהליך שהחל. "כאשר 300 תושבים במודיעין עילית שמשרתים בצבא מסתובבים עם מדים בעיר, זה מרכך את ההתנגדות". עם זאת הוא מציין כי זו דוגמה למסגרת בעייתית עבור הציבור החרדי 'החזק', מאחר שחיילי שחר כחול משרתים לצד חיילות, וישנן שם לדבריו בעיות של צניעות. "זו דוגמה לכך שהרעב חזק יותר מהכל. אנשים רוצים לעבוד וכל המכתבים וההוראות שהרבנים הוציאו בעבר נגד לימודי מקצוע לא הועילו. כשלאנשים אין פרנסה הם לוקחים גם פתרונות לא מוצלחים מספיק". 

"אפשר להגיע להסדר בלי לפגוע כמלוא נימה בשום עיקרון קדוש של הציבור החרדי, אם נדע לשלוח לצבא כל מי שהוא לא בן תורה. בתקופתי, ראשי הישיבות אמרו שמי שמנצל את 'תורתו אומנותו', ובפועל איננו כזה, הוא 'רודף' של עולם הישיבות. בפועל צריך לסגור את הישיבות לנושרים שעצם פעילותן היא חרפה. כשהרחוב הישראלי יראה שלא חרדי הוא זה שלא הולך לצבא, אלא בן תורה לא הולך לצבא, יבינו שהציבור החרדי לא מנותק מהם, כי זה בעצם מה שמפריע". 

"יאיר לפיד שוחח עם סטודנטים חרדים בקריית אונו והציב להם באופן מאוד מכובד את השאלה מה יקרה כשהציבור הישראלי לא יוכל להמשיך יותר במצב הנוכחי. בסופו של דבר אנחנו חייבים לענות על השאלות האלה, וקודם כל לעצמנו".