מצמצמת פערים

באולפנית 'ישורון' בפתח תקווה יושבות בכיתה אחת תלמידות שבביתן המקרר ריק לצד תלמידות שחזרו מחופשת סקי. המנהלת, רעות גיאת, רואה בחינוך ההטרוגני דרך של לכתחילה, מבקרת את הרתיעה שיש בציבור הדתי מפני אכיפת כללי הצניעות במוסדות, ומסבירה מדוע על אף היותה אשת רב – בחרה למנות רב לאולפנית. למרות ששירתה כמורה חיילת, היא מתנגדת לגיוס בנות דתיות לצה"ל וקובעת: יש מדרשות שמעודדות את הבנות להתגייס. היא לא מצטערת על המאבק החריף שהובילה נגד בתי הדין הרבניים בעברה כטוענת רבנית, ומסבירה מדוע דווקא שומרי מצוות צריכים להוביל במערכה הזו.

חגית רוזנבאום , י"ח באדר תשע"ג

כשרעות גיאת הייתה ילדה, היא ישבה פעם ליד סבתה, שרידת מחנה ההשמדה אושוויץ, כאשר זו גוללה באוזני בני נוער את סיפור חייה. הסבתא סיימה את השיחה בקביעה: "היום אני האישה הכי עשירה בעולם. יש לי נכדים ונינים, ולידי יושבת הנקמה שלי". אצל גיאת הילדה נולדה באותו רגע תובנה שתשפיע על כל הבחירות שתעשה בהמשך חייה. "הבנתי שיש לי שם שני – רעות נקמה, ולזה יש המון משמעות. זה מחייב אותך לחיים משמעותיים, להשתדל כל הזמן להיות יותר טובה, לחיות באמונה גדולה. סבתא שלי יצאה ממחנה אושוויץ בגיל 16 בתת משקל, לאחר שאיבדה את כל משפחתה חוץ מאחות אחת, ובחרה להקים משפחה מחדש. היא לימדה אותי מה לשאול. היא לא ניהלה את חייה תחת השאלה 'למה הם לא זכו להישאר בחיים', אלא 'למה אני כן'. וזה מה שמכתיב גם לי את החיים. לגדול בצִלה של סבתא כזו – אתה מבין כבר מגיל קטן שאתה מחויב".

את המחויבות הזו לחיי משמעות אפשר למצוא גם בהפסקת צהריים אקראית באולפנית 'ישורון' בפתח תקווה, אותה מנהלת גיאת בשבע השנים האחרונות. שעת הריאיון מתאחרת בשל ישיבת צוות דחופה בעניין חינוכי שעל הפרק. כשגיאת מתפנה אלינו, היא מסבירה בהתנצלות ש"זה היה ממש דיני נפשות", וחוטפת עוד כמה משפטים אחרונים בטלפון עם אנשי הצוות באותו עניין. הזיק השובבי התמידי בעיניה רחוק מהתדמית הקשוחה של דמות המנהלת, אבל דיבורה הלוהט בכל סוגיה ערכית שעולה על השולחן מגלה אישיות עם משנה חינוכית סדורה. שטף מילותיה המהיר מצליח לדחוס גם בזמן הקצוב שמתיר לוח הזמנים הצפוף אמירות בשלל נושאים: החל מבתי הדין הרבניים, דרך לימוד תורה לנשים, גיוס לצה"ל, צניעות ואפילו צרור מחמאות לבעל ולילדים. 

צילום: עופר עמרם

"את תהיי עורכת דין"

אני מבקשת ממנה להצטלם כשהיא מעיינת בכרך של גמרא. גיאת מבינה מיד את הסיבה לבקשה, וניגשת לארון הספרים רחב הממדים שבלשכתה. היא שולפת בטבעיות את אחת המסכתות, ופותחת בעמוד מסוים: "הנה, בדיוק איפה שסיימנו אתמול", היא מחייכת. במשך שש שנים שימשה גיאת כטוענת רבנית, ולא במקרה. המשיכה לעיון במקורות ההלכה והמשפט העברי פרחה אצלה מגיל צעיר. היא נולדה לפני 38 שנים בקבוצת יבנה כרעות שרון. בגיל צעיר עזבה המשפחה לגוש עציון, ועשתה את שנות הילדות והנערות במוסדות החינוך בגוש. כתלמידת אולפנת 'נווה רוחמה' באלון שבות בחרה במגמת משפט עברי, מה שלא הפתיע את מכריה. "מכיתה א' אמרו עליי: זאת תהיה עורכת דין", מגלה גיאת את הקשר לתחום המשפט. ולעברי? זו כבר אשמתו של אבא, היא צוחקת. צאצאי משפחת שרון הם על טהרת המין הנשי, מה שגרם לאבי המשפחה להאציל על בנותיו גם את תפקידי הבנים. "אני הבכורה מבין הבנות. מגיל צעיר אבא שלי קבע שהתפקיד שלי הוא לומר דבר תורה בשולחן שבת. הוא לא היה מוותר על זה, גם כשהתפדחתי במקרה שהיו מגיעים בנים מהשבט שלי לסעודה". 

את עבודת הגמר שלה במשפט עברי הקדישה לנושא הנפיץ של סירוב פקודה. גיאת בחנה את ההבדלים וההשפעות בסוגיית פקודה בלתי חוקית בעליל בין מערכות המשפט הכלליות למשפט העברי. המסקנות? "היה קצת קשה למצוא תקדימים של הנושא במקורות שלנו. אבל החידוד המרכזי בעבודה שלי היה שבמשפט העברי יש אחריות גדולה על נותן הפקודה ולא על המבצע, בניגוד למה שמקובל במשפט היום. נכון שלך אסור לבצע פקודה כזו", היא מסבירה, "אבל מה עם זה שנתן אותה? לולא הוא נתן את הפקודה, לא היה צריך לסרב". גיאת מדגימה את התזה מסיפור שאול המלך ואגג, וגם מפרשת דוד המלך ששלח להרוג את אוריה החיתי. 

את השנתיים הבאות עשתה כמורה חיילת במסלול תרבות תורנית של צה"ל. גיאת, שכמנהלת אולפנית ניצבת היום בצומת הרגיש של שירות בנות דתיות בצה"ל, מעדיפה לא להכביר מילים על מסלול השירות שבחרה, ומבטיחה להרחיב בהמשך על עמדתה העקרונית ביחס לגיוס בנות לצה"ל. היא מוכנה רק לספר שהבחירה שלה נולדה מתוך טרגדיה משפחתית. "בן דוד שלי נהרג במלחמת לבנון הראשונה. זו הייתה טרגדיה, וזה השפיע על הרצון שלי להיות במדים. כשראיתי שיש מסגרת מתאימה, התייעצתי עם רב והרגשתי שזה נכון מבחינתי". עם זאת, גיאת מדגישה ש"בנושא הזה יש הוראה לציבור והוראה ליחיד. אנחנו כציבור דתי-לאומי מחנכים את הבנות ללכת לשירות לאומי כי לכתחילה זו המסגרת הנכונה לשירות של בת דתית במדינת ישראל. בת שרוצה דווקא צבא, אני רוצה לדעת שהיא קודם שאלה רב בנושא, ושהיא בחרה מסלול מתאים. זו הוראה ליחידים". 

את השירות בחצאית החאקי העבירה יחד עם בנות שירות לאומי שחלקו איתה חדר בפנימייה לנוער בסיכון בצפון. גיאת מאפיינת את התקופה כקשה אך גם מעצבת. כנערה צעירה ותמימה היא נאלצה להיחשף לסיפורי חיים שהגיעו מתחתית החברה הישראלית, כולל מקרי פשע וגילוי עריות שהתרחשו ממש מתחת לאפה. במבט לאחור היא אמנם סבורה שבנות השירות הלאומי לא אמורות להתמודד עם מקרים כאלו, אך בדיעבד מודה ש"השנתיים האלה לימדו אותי המון על עצמי. בניתי את עצמי אז מבחינה אמונית, וגם נבנתה אצלי התודעה של לעשות למען החלש, לתת. זה הפך למוטיב מאוד משמעותי אצלי". 

התודעה החדשה גרמה לה לקצר את פרק האקדמיה, ולנחות אל התחנה הבאה שבה תוכל להוציא אל הפועל את הרצון לסייע לחלשים בחברה: לאחר השירות היא נרשמה ללימודי מדעי המדינה ומקרא באוניברסיטה העברית, אך לאחר שנה עשתה סיבוב פרסה מקצועי והחלה בלימודי טוענוּת רבנית. "לא רציתי ללמוד משפטים, לא התחבר לי. מאידך, הייתה בי המון אהבה ללימוד המקורות, ולימודי הטוענות הרבנית פתחו לי שלושה דברים שרציתי: לימוד המקורות, עיסוק בתחום המשפט והצדק והיכולת לעזור לחלש. אלו שלושה דברים שהיו מאוד חזקים אצלי". 

אבל המוטיבציה האדירה והחלומות הגדולים של גיאת התנפצו אל סלעי העבודה היומיומית בטיפול בתיקי לקוחות – נשים שמבקשות להתגרש ומסורבות גט. תמונת המציאות שהצטיירה אצל גיאת מתוך שנות עבודתה בעמותת 'יד לאישה', גרמה לה להחליט שהיא לא תילחם רק למען זכויות הפרט, והיא בחרה לצאת למאבק "למען הכלל", כהגדרתה. "היה לי קושי גדול בהתנהלות של המערכת", היא מכוונת אל בתי הדין הרבניים, "בחילול השם שראיתי שקורה שם, וזה גרם לי לרצון לחולל שינוי גדול יותר מעבר להשגת גט לאישה מסוימת". 

בתי הדין כמגדלור לחברה

שיאו של המאבק שגיאת נטלה בו חלק מרכזי הגיע לכותרות עם הקרנתו של הסרט 'מקודשת', בבימויה של ענת צרויה, בשנת תשס"ד. הסרט הציג את סיפורן של שלוש מסורבות גט, תוך התמקדות בקשיים שמערימה עליהן לכאורה מערכת בתי הדין הרבניים. הסרט מעלה טענות קשות על התנהלות הדיינים ומציג אותם כאטומים וכמצדדים בבעלים, שעושקים את נשותיהם המתחננות לגט. גיאת, כטוענת רבנית מטעם 'יד לאישה' שליוותה חלק מהנשים, מככבת מול מצלמתה של צרויה ולא חושכת את שבטה ממערכת בתי הדין. הסרט עורר הדים רבים ומחאה ציבורית שדרשה לבדוק את התנהלות בתי הדין. מערכת בתי הדין ניסתה להשיב מלחמה ולטהר את שמה באמצעות הצגת הנתונים המצויים בידה, שלא עלו בקנה אחד עם האג'נדה שהוביל הסרט. אולם כצפוי, לא הצליחה לעורר אהדה בתוך גל הביקורת הציבורית.   

גם כיום, כמעט עשור לאחר אפקט 'מקודשת', גיאת לא מצטערת כלל על המאבק שהובילה אז. את הביטוי החריף "חילול השם", בו היא משתמשת כדי להגדיר את המתרחש לדעתה בין כותלי בית הדין, היא אומרת "דווקא מהמקום הכי מאמין ודתי שלי", היא מחדדת. "אני חושבת שהמערכת הזו, תפקידה המרכזי הוא לייצר קדושה בעם ישראל ולהיות מגדלור לכל תפיסת המשפט המוסרית היהודית. לצערי, המגדלור הזה כבה לפני כמה דורות, ועוד ירחק היום עד שנדליק אותו מחדש. אבל אנחנו עובדים על זה. במהלך הדורות הייתה ההלכה היהודית מגדלור של פסיקה ייחודית המותאמת לחיים, מתורה כתובה לתורה חיה. מה קרה בדרך? האנשים שמאיישים את המערכת, זה לא המודל שלהם. הם לא רואים בזה שליחות לאומית", קובלת גיאת על הדיינים, "אני חושבת ששורש הקושי של המערכת הזו נעוץ בכך שרוב האנשים הללו רואים בבית הדין מקום עבודה, ומוכתבים על ידי השולחן ערוך המחמיר ביותר". 

עם זאת, גיאת נזהרת ומבקשת להדגיש כי ישנם יוצאים מן הכלל: "אני מסייגת את דבריי. בעבודתי בבתי הדין נתקלתי יותר מפעם אחת בהרכבים שצריך להצדיע להם. הם עובדים במסירות, מתוך רצון לקרב את התורה לאנשים, פועלים בתחושת שליחות. העובדה שזה קיים מוכיחה שהחלום שלי יכול להתגשם, זה משהו אמיתי".

את מדברת על חילול השם של בתי הדין. אבל האם המאבק החריף והמתוקשר שניהלתן ב'יד לאישה', דווקא כנשים דתיות שפועלות נגד הממסד המשפטי ההלכתי בישראל, אינו חילול השם גדול יותר?

"שאלה מקסימה", מטעימה גיאת, ומצהירה: "מעולם לא התכוונתי ולא לקחתי חלק במהלך שנועד לפגוע בבתי הדין הרבניים. כל מה שעשיתי היה כדי לתקן, לשפר ולקדם. מתוך זה פעלתי. לא היה יום צילומים שלא התחלתי בתפילה. לא נולדתי להיות שחקנית על המסך, והסרט היה רק כלי ולא מטרה. חילול השם זה לא העובדה שהמצלמה מראה מציאות, אלא עצם זה שיש מציאות כזו". 

תשובה נוספת לשאלה ניתנת בליווי עקיצה קטנה: "אמרתי אז שהחלום הכי גדול של ראשי המערכת היה שאני אקצר קצת את החצאית, או שאוציא שיער מהכובע, ואז ניתן יהיה לבטל את הביקורת שלי באמירה 'היא רפורמית' וכדומה. הביקורת צריכה לבוא דווקא מאיתנו", היא מרצינה, "אלה שחיים חיי הלכה ולא מוכנים להגיע למצב שבו המערכת מקלקלת בשם ה'". 

לדידה של גיאת, האשמה במצב הקיים תלויה בציבור הדתי-לאומי בכללו: "הבעיה היא שאנחנו כציבור דתי-לאומי לא סימנו לעצמנו כמטרה את הובלת מערכת המשפט העברי במדינה. אם נמשיך לחשוב שהבעיה בבתי הדין היא של הנשים, זה באמת יישאר כך ולא ישתנה. כשנבין שהמערכת הזו היא המראה שלנו, בסיס קיום חיינו היהודיים בארץ ישראל, נוכל לחולל שינוי".  

את מבקרת את ההיצמדות של חלק מהדיינים ל"שולחן ערוך מחמיר" כהגדרתך. האם אין זו זכותו של דיין לצדד בעמדה הלכתית מסוימת ולהכריע על פיה? למשל, האם אין זה מסמכות הדיין להחליט שהוא אינו מעוניין לחייב את הבעל בגט מחשש לגט מעושה?

"כשבבית הדין הגדול יושב דיין שאומר 'עקרונית, אני לעולם לא אחתום על חיוב בגט', אנחנו בבעיה. זכותו של דיין שתהיה לו דעה הלכתית כזו, אבל אז הוא לא יכול לשמש דיין בבית הדין הגדול לערעורים. הרי זה התפקיד שלו, בשביל זה הוא שם. אתה יכול להחליט מתי כן ומתי לא לחייב בגט, אבל אי אפשר לומר מראש שלא תחייב בכלל. רופא שמפחד לגעת באזמל – שלא ייכנס לחדר ניתוח. זה ירא הוראה. אתה רוצה להתרחק מחשש להכרעה – תהיה רב קהילה, תשב בבית דין לממונות. לא ייתכן שאתה לא מוכן להשתמש בכלי שניתן בידי הדיין". 

בפרספקטיבה של היום, גיאת משוכנעת שהסרט עשה רק טוב לכל הצדדים. "ערב הקרנת הסרט הייתה בבתי הדין הרבניים אטימות גדולה לקבלת ביקורת. הסרט טלטל את המערכת, גרם לה לשמוע את הביקורת והעלה את מודעות הציבור לנושא". 

המחליפה של אולמרט

חמש שנים עבדה גיאת כטוענת רבנית במסגרת 'יד לאישה', ולאחר מכן שנה נוספת כעצמאית. היא מספרת על לא מעט נשים "שברוך ה' אני יכולה לומר שבזכות הליווי המשפטי והאישי שנתנו להן התחילו פרק חדש בחיים". אבל מעבר לסיפוק האישי התקבעה אצל גיאת באותן שנים ההחלטה כי היא מבקשת להיות חלק משליחות ציבורית, "לעסוק בדבר משפיע חברתית וציבורית, ולא להישאר בד' אמות שלי".  

יום אחד צלצל הטלפון בבית משפחת גיאת באלון שבות. על הקו היו חברים של בני הזוג, שעבדו עם הרב שי פירון באולפנית ישורון ובישיבה התיכונית בפתח תקווה. "הרב פירון מחפש מישהי שתמלא את מקומו בראשות האולפנית", דיווחו החברים, "אנחנו רוצים להציע אותך". גיאת המופתעת השיבה מיד בהומור: "מצטערת, אני לא יכולה. אני מחליפה כבר את אולמרט...". למען האמת, היא מודה, באותה תקופה היא לא הכירה כלל את 'ישורון' ולא את הרב פירון העומד בראשה. העולם שבו התנהלו חייה התמקד בגוש עציון בלבד. אבל בסיטואציה הטלפונית הזו, היה אחד שראה את הנולד: "לזכותו של בעלי ייאמר שהוא לקח את השפופרת ואמר לחבר: תעבירו את השם שלה, יהיה בסדר". בתום השיחה הביטו בני הזוג גיאת זה בזה וחייכו. "ממילא לא ייצא מזה כלום", הגיבו בביטול והמשיכו הלאה. את החודשים שחלפו מאז אותה שיחה ועד לפגישה הראשונה עם הרב פירון גיאת פשוט לא מצליחה לשחזר, אבל הביטול המוחלט של הרעיון הפך לבסוף להסכמה ולכניסה לתפקיד חדש לחלוטין ומאתגר. "מעולם לא חשבתי לנהל בית ספר", היא מודה, "במהלך השנים עסקתי רק בענפים שונים של חינוך בלתי פורמלי, ושנה אחת שימשתי מחנכת באולפנה".

איך את מסבירה את התפנית המקצועית הדרמטית שביצעת? איך מייצוג משפטי בבתי דין מגיעים לניהול אולפנה?

"היה משהו מרתק בעבודה בבית הדין, אבל גם משהו אפל – גם החיים של הלקוחות וגם המאבק מול המערכות. כאן נפתחה אפשרות לעבודה ממקום אחר, שגם בה יש השפעה ציבורית. משהו קסם לי בניסיון לעבור מעשייה בתחום המורכב והקשה של החיים, לתחום שיש בו צמיחה".

עם כניסתה בשערי אולפנית 'ישורון' לפני שבע שנים, התגלה לגיאת "עולם מופלא של עשייה חינוכית מדהימה". היא משתפכת במשפטים רוויי הערכה לעבודת הצוות החינוכי והאדמיניסטרטיבי באולפנית, אותם היא מכנה "מגדלי נפשות". את פעולותיו היומיומיות של כל מורה בצוות – כניסה לכיתה, הקשבה לתלמידה ועוד – היא מגדירה "משימה לאומית ממדרגה ראשונה". אבל את הייחודיות ב'ישורון' היא רואה בעיקר ברמת ההטרוגניות הגבוהה של התלמידות. 1,400 בנות, בכיתות ז'-י"ב, ממלאות את כיתות האולפנית, וקשת הבתים שמהם הן מגיעות מייצגת כמעט את כל שכבות החברה. בהיות האולפנית תיכון עירוני, היא מחויבת לקלוט בנות מכל חלקי העיר, "אולם היא השכילה במשך השנים לבנות את עצמה כמקום ערכי ותורני, שמאפשר גם לבנות החזקות להגיע לכאן". 

גיאת טוענת כי בכל מקום אחר בארץ, על מגוון האוכלוסייה של 'ישורון' היו קמות ארבע אולפנות שונות. "המקום הזה פורץ דרך בקליטת מגוון הבנות הרחב. אני מאמינה שזה מפרה, ושזו דרך החינוך הנכונה לכתחילה. המורכבות פה קיימת מול העיניים – באותה כיתה לומדת תלמידה שחזרה מחופשת סקי ותלמידה שיש לה בבית מקרר ריק. זה שכל אחת מהבנות מכירה את המציאות של האחרת – זה דבר שמפרה את שתיהן, ואת זה הן לא היו מקבלות בבית ספר הומוגני כלכלית או רוחנית". 

את התלמידות שהיא פוגשת יום יום מכנה גיאת "דור נפלא, עם ארבעה סימני קריאה, שאם הן יהיו ההנהגה הבאה של עם ישראל אני אוכל לישון טוב בלילה". אבל אותו דור נפלא הוא גם דור המסכים, וגיאת מודה ש"חינוך הוא אכן לא גן של שושנים, וצריך לדעת להעביר את הערכים נכון. להשמיע את דבר ה' לדור של היום זה אתגר גדול, כי זה לא קליפי, לא עובר מסך". 

ובכל זאת, איך מצליחים להעביר את אותם ערכים אל מול העולם הפתוח מדי שהבנות נחשפות אליו?   

"בעיניי האידיאל הוא לדעת לחנך לשחור-לבן, לצד חינוך לאפרוריות ומורכבות גדולה. מחד יש גבולות ברורים ויסודות בסיסיים, מוסכמים ומקובלים. מאידך, אנו מחנכים לעובדה שהעולם שלנו מורכב, ואני כמחנך נותן לך כלים ולא רק תשובות. בת שתדע להתמודד לבד – זה אומר שנתתי לה כלי. היום ידע זה כוח, חייבים ידע, אבל חייבים גם לדעת איפה למצוא את התשובות לבד. בת לא יכולה להיות תלויה בזה שייתנו לה תשובות, היא צריכה לדעת למצוא. אבל צריך גם ענווה – לדעת מתי לשאול, את מי ואיך. והחינוך פה נותן את זה". 

אחת הכתובות שאליה מפנה גיאת את התלמידות היא רב האולפנית, הרב יניב כהן. גיאת עומדת על כך שבאולפנית תהיה דמות רבנית גברית, "למרות שגם אני אשת רב. זה מעיד על השקפת העולם שלי. דמות של רב זה משהו משמעותי בקהילה היהודית, ובנות צריכות לדעת מהו רב, מתי ואיך ניגשים אליו. זה מאוד משמעותי לי". 

מי מפחד מצניעות

את מדברת על הצבת גבולות ברורים. החינוך לצניעות נתון היום תחת מתקפה תקשורתית, ותופעות כמו מדידת אורך חצאית באולפנה זוכות לקיתונות של ביקורת. איזו גישה את נוקטת בנושא הצניעות?

"הצניעות היא אתגר גדול מאוד בדורנו בכלל, ואצל בנות בפרט. יש קשת שלמה של התייחסויות לנושא, החל מלכפות וללכת כמה שיותר קיצוני כדי לא ליפול, כולל שרוול עד קצות האצבעות וצווארון, ועד לגישה ההופכית שאומרת לא לעסוק בנושא בכלל. הגישה הזו טוענת שצריך לעסוק רק בנפש ומתוך כך הבת תגיע לצניעות בלבוש. אנחנו לא נמצאים באף אחד מהקצוות. מחד חשוב לנו ללמוד את הדברים לעומק עם הבנות, ואנו מקדישים לזה לא מעט זמן. מאידך אנחנו מקפידים על כללים מאוד ברורים". וכאן יוצאת גיאת למלחמת הגנה נחרצת על כללי הצניעות, ומתקפה על הגישה האסטרטגית המוטעית של המגזר הדתי בנושא. "הציבור הדתי עושה לעצמו נזק בתחום הצניעות. למוסד חינוכי יש קוד לבוש, זו לא המצאה של דתיים. תלמיד שנכנס למוסד, מקבל על עצמו את הכללים שלו. כך היה צריך להיות גם במוסדות הדתיים – יש פה כללי לבוש, תעמדי בהם. אנחנו מסתבכים כי אנחנו מחברים את זה לצד ההלכתי, ואז מתחילים לדון: מה, אני אכפה על צניעות? אני מסבירה לבנות שהן באות בלבוש מסוים כי זה קוד הלבוש של המוסד הזה והן צריכות לכבד אותו. ברגע שנתחיל לפחד לומר כך - איבדנו הכול, כי אם אעיר לבת – מחר יכתבו עליי בעיתון שאני מודדת חצאיו
ת. זו מציאות הזויה שחייבת להיפסק. אני לא מבינה את כל האש שהנושא הזה מושך, מוסד חינוכי מגדיר את הכללים לבאים בשעריו, ובכלל זה הלבוש". 

שיטוט אקראי בחצר האולפנה מגלה שאורך החצאיות של רוב הבנות לא בדיוק עומד בכללי הלבוש של המוסד. 

"זה דינמי. יש תקופות שאנחנו עומדים בשער ומחזירים בנות הביתה להחליף בגדים, והשנה החלטנו להטיל את האחריות על ההורים. לאור המצב, נידרש לדיון מחודש בצעדים החינוכיים. בכל מקרה, כל בת שתעצרי פה עם חצאית קצרה – תדע לומר לך שזה אסור. השאלה היא כל פעם איך אוכפים את זה למעשה. זה קיים מאוד בשיח שלנו ואנחנו חושבים איך לנהל את המערכה החינוכית בחוכמה". 

על אף ההטרוגניות ברמה הדתית של בנות האולפנית, רוב מוחלט מתוכן יוצא לשרת במסגרת השירות הלאומי, מדווחת גיאת. האולפנית מכוונת את הבנות לשירות של שנתיים, וכעשרים אחוזים מתוכן מתגייסות לצה"ל. תהליך הליווי וההדרכה הרשמי של האולפנה מכוון כאמור לשירות הלאומי. בנות שלאחר תהליכי בירור והכנה מחליטות להתגייס לצה"ל, יוכלו לפגוש בנציגי עמותות שילוו אותן במסלול זה, אולם רק לאחר שעות הלימודים ולא כחלק אינטגרלי מההכנה שנותנת האולפנית. 

כאמור, גיאת עצמה שירתה כמורה חיילת, אולם היא אינה רואה את המסלול הצבאי כרלוונטי לכתחילה לבנות דתיות. בהקשר זה יש לה לא מעט ביקורת על תהליכים בתוך המגזר הדתי, המעודדים את הבנות ללבוש מדים דווקא: "בעבר נפתחו מדרשות שבאו במטרה לתפוס את קבוצת הבנות הקטנה שמתגייסת לצבא ולתת להן מסגרת תומכת. כיום הציבור שלנו שינה גישה, ואני שומעת על מדרשה שפותחת מסלול חדש לבנות בחיל האוויר. המדרשה אשמה בגיוס הבנות", היא קובעת, "עברנו מדיעבד ללכתחילה. מעודדים את הבנות להתגייס, פותחים להן מסלולים. אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש". מאידך, קובלת גיאת על מערך המיון וההרשמה הקיים לשירות הלאומי, שמסורבלותו והפגיעה שהוא גורם ללא מעט בנות מרחיקות אותן וגורמות לחלקן להעדיף את המסגרת הצבאית. "צריך לעשות שדרוג משמעותי בתהליכי הקבלה והליווי בשירות הלאומי". 

כשאני שואלת את גיאת על הבחירה הפוליטית של קודמה בתפקיד, הרב שי פירון, היא מקצרת באומרה "יש הרבה פנים לתורה. אני מאחלת לו הצלחה", ומוסיפה כי מאז שנתה השנייה בתפקיד אין ביניהם כמעט כל קשר. מי שגיאת מבקשת להקדיש לו מספר מילים גדול יותר הוא בעלה – הרב יוני גיאת. "אני מקווה שמה שאני עושה כאן הוא בגדר שליחות, ואת זה אני זוקפת, חוץ מלבורא עולם, גם לבעלי", היא מדגישה, ורומזת ש"יש כאלה שקוראות לזה אישי, אצלי זה בעלי". היא מספרת על התמיכה שהיא מקבלת ממנו גם במקום הפרטי וגם בעשייה הציבורית, יחד עם חמשת בניהם, שהגדול בהם כבר בן 14. "היכולת לקום מדי בוקר לעבודה עם מחירים לא פשוטים, זה קודם כול בגלל הבחירה של המשפחה בשליחות". הרב יוני גיאת היה ר"מ בישיבת נווה שמואל באפרת, לאחר מכן לימד תנ"ך בתיכון חילוני בכפר סבא ("היה שם חיבור מדהים") וכיום הוא דוקטורנט לפילוסופיה יהודית. "שלי ושלכם – שלו הוא", היא מסיימת במליצה. 

את יכולה לציין רגע מסוים שנתן לך סיפוק מיוחד בעבודה כאן?

גיאת מהרהרת, ומשיבה ממקום קצת אחר: "שואלים אותי – איך אפשר? המחיר, הקושי, הנסיעות יום יום, השגרה. אין יום שאני לא שואלת את עצמי למה אני פה, ואין יום שאני לא נותנת לעצמי תשובה. זה מורכב, מאתגר ודורש, אבל כשאתה מאמין במה שאתה עושה, אתה מקבל כוחות מהאמונה ומהרגעים הקטנים, ויש הרבה כאלה".