זכרונות משבת זכור

. , י"ח באדר תשע"ג

1.

כשנגמרה קבלת שבת, הייתי בטוח ששליח הציבור יגיד ”ברכו“. במקום זה, סחפה פתאום את היכל בית המדרש מנגינה מוכרת, אבל כזו שמגיעה בדרך כלל מאוחר יותר, עם המרק והדגים, ממש לא בבית הכנסת. ”קה אכסוף נועם שבת, אוי יו יו יו יוי“, שרו יחד מאות המתפללים בישיבת ’מרכז הרב‘: תלמידים, אברכים ותושבי שכונת קריית משה והאזור שחפצים לקבל את השבת בתפילה ישיבתית. מוזר, חשבתי לעצמי, אולי זה לכבוד שבת זכור? עושים סוג של ונהפוכו, ועוד מעט ימשיכו ל“מנוחה ושמחה“? הרי אני לא מכיר את המנהגים ב‘מרכז‘. אבל ראש הישיבה הרב יעקב שפירא סיפר לי כחצי שעה אחר כך, ביציאה מהתפילה, שככה זה כל שבת,
כבר חמש שנים, מאז הפיגוע הנורא בספריית הישיבה בערב ראש חודש אדר תשס“ח. ”בשבת הראשונה אחרי הפיגוע, היינו במבוכה. ביום חמישי בלילה נרצחו פה שמונה בחורים, ביום שישי בבוקר יצאו מפתח הישיבה שמונה הלוויות, ואז חזרנו מבתי הקברות ישר לבית המדרש, לתפילת קבלת שבת. ומה עכשיו? איך מקבלים את השבת? באופן ספונטני התלמידים התחילו לשיר את ’קה אכסוף‘ של רבי אהרון הגדול מקרלין, לזכר רועי רוט הי“ד, שהיה בחור מאוד נשמתי, מלא נשמה, והיה מחובר מאוד לשיר הזה. זה גם שיר כיסופים לשבת, וגם תפילה גדולה על עם ישראל, ’ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קודשך‘. מאז זו מסורת. בכל שבוע בסוף קבלת שבת ולפני תחילת התפילה, כולם שרים ביחד ’קה אכסוף‘. השבת כבר היה קצת מאוחר, והשליח ציבור אותת לי, כי חשב אולי לדלג על החלק הזה, אבל סימנתי לו שלא יעז“.

2.

המדור הזה לא נוקט השבוע כל עמדה בשאלת בחירת הרב הראשי. מה אני מבין ברבנות? ויותר מכך: מה אני מבין בפוליטיקה? אז לא, אני ממש לא פותח למען אף אחד מהמועמדים קבוצת פייסבוק חדשה ששמה ”הרבנות מעניינת את הסבתא-רבה שלי“. אבל רגע, האם עליי לוותר על אוסף הסיפורים המרתק ששמעתי בליל שבת האחרון מהרב שפירא, רק כי זה ייראה כטור תמיכה באחד המתמודדים? חלילה.

אגב, אם כבר, נראה לי שהמועמד המועדף הוא בכלל הרב לאו. הרב ישראל מאיר לאו. רק לאחרונה ראיתי אותו, למשל, נואם ביום ההולדת שערכו בבית ביאליק בתל אביב למשורר הלאומי. הוא דיבר אחרי חנה מרון ואסא כשר, ולפני אלכס אנסקי וחיים גורי, והיה כרגיל בשיא כוחו, מרתק וסוחף, מקובל, ייצוגי ומוערך בכל הקהלים. הוא דיבר שם על יהדות וספרות ותרבות והלכה, ועל כמה הדור שלנו מפספס וכבר בכלל לא מבין את ביאליק, כי הוא לא למד היכן שביאליק למד בצעירותו. אז מה פתאום הרב לאו היה צריך לפרוש מהתפקיד לפני עשר שנים רק בגלל חוקים שרירותיים שקוצבים את אורך הכהונה? לא חבל? אי אפשר לתקן את זה ולבחור בו מחדש בבחירות הקרובות לרבנות הראשית?

בחזרה לקבלת-שבת: אז ב‘מרכז‘ שרים ביחד לפני ערבית, אבל יש מקומות שבהם, מתברר, עוצרים באמצע. וכך המשיך וסיפר לי הרב שפירא: ”האדמו“ר הקודם מצאנז היה מגיע מעת לעת לירושלים. אתה יודע, האדמו“ר ניצול השואה, שאיבד את כל משפחתו שם והקים מחדש את החסידות בנתניה. אישיות בלתי רגילה. כשהוא היה מגיע, כולנו היינו רצים לראות אותו. הוא התפלל בשכונת בתי ראנד, ליד שוק מחנה יהודה, בבית כנסת שהמייסד שלו היה חסיד צאנז. ראינו שם דבר מופלא: הוא נהג לעצור באמצע התפילה כדי לבאר פסוקים מסוימים ורעיונות שהתחדשו לו. הוא היה שליח הציבור, ובאמצע מזמורי התהילים של קבלת שבת הוא היה אומר וורט על מה שהוא הרגע קרא. אני זוכר עד היום איך עצר במזמור צ“ב ואמר: ’בפרוח רשעים כמו עשב‘. איך יכול להיות שהרשע פורח כמו עשב? איך שייך המושג פריחה לרשעים? האם רשע יכול לפרוח? התשובה מגיעה בהמשך הפרק, כך הוא אמר. ’צדיק כתמר יפרח‘. הנה, אנחנו מקבלים פרופורציה. הרשע אולי איכשהו יכול לפרוח קצת, כמו דשא, כמו עשב, אבל בואו תראו את הצדיק. אם ראית פריחה של רשע, חכה שתראה את פריחת הצדיק. הצדיק? הוא פורח כמו תמר, זו באמת פריחה! אני זוכר את הוורט הזה עד היום בגלל המעמד והתזמון שלו“.

3.

”מי ידבר פה בבית המדרש ביום ירושלים בעוד קצת יותר מחודשיים?“, שאלתי את ראש ישיבת ’מרכז הרב‘, כי התשובה לשאלה הזו בעצם אומרת מי יהיה ראש הממשלה ומי יהיו שר הביטחון ויו“ר הכנסת, ויוזמנו לעצרת המסורתית הגדולה שעורכת הישיבה בכל שנה בכ“ח באייר. הרב חייך. ”באמת מעניין אותי לדעת. אין לי מושג. ואגב, גם כשמישהו נבחר, זה לא אומר שהוא מגיע אלינו. עד היום אני זוכר מה קרה פה בתחילת שנות התשעים. עזר ויצמן המנוח נכנס לתפקידו כנשיא המדינה ובא לכאן. אני זוכר שהייתה התרגשות מזה
שוייצמן, אחד המפקדים הבולטים של מלחמת ששת הימים, מגיע הנה, ל‘מרכז‘, לראשונה. הוא הקשיב יפה לכל הנאומים והדרשות, ואז אמר כך: אני רוצה לחזור, רבותיי, על דרשה שאמרתי בבר מצווה שלי. דיברתי שם על הפסוק מספר זכריה ’לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי, אמר ה‘ צבאו-ת‘. אמרתי בדרשה שלי שזה לא סותר, החיל והכוח לא באים בסתירה לרוח. אם יש רוח, אז בהחלט יש משמעות לכוח. כלומר, זה לא או או, אלא גם וגם“.

עד כאן דרשתו של ויצמן. הרב שפירא הוסיף עליה שני פרטים: ראשית, המורה לבר מצווה של הילד עזר שאב את הרעיון, ככל הנראה, מדרשות הר“ן, שם הוא מופיע, והגאון מוילנא ממשיך ומיישם את הרעיון של הר“ן לא רק על הפסוק המדובר מספר זכריה, אלא גם על המילים שחותמות את מזמור אשת חיל: ”שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה‘ היא תתהלל“. אם יש יראת שמיים, מסביר הגר“א, אז בהחלט אין בעיה שיהיו גם חן ויופי. אבל אם אין – אז חן ויופי לבד לא שווים כלום. ובקיצור, בלשונו של עייזר, לא או או, אלא גם וגם.

שנית, בשנה שאחר כך, וייצמן עדיין היה נשיא. אנשי הישיבה הרימו טלפון, לגשש אם ירצה לכבד את המעמד שוב בנוכחותו. ”חברל‘ך“, השיב להם וייצמן בסגנונו האופייני, ”יש לי דרשה אחת מהבר מצווה. לא שתיים. אני לא יכול לבוא שוב, אין לי מה להגיד“.

4.

אבל יש מי שדווקא בא שוב ושוב לישיבת מרכז הרב לאחרונה. מתברר שכבר חמש שנים, מאז הפיגוע, הרבה קבוצות חילוניות, בעיקר מקיבוצים ומושבים, מבקשות להגיע למקום. בהתחלה זה היה כדי לנחם ולהשתתף בצער אחרי ההלם הנורא, והיום כדי להכיר,
לשוחח, לדבר. ”לאחרונה הייתה פה קבוצה מקיבוץ מזרע“, מספר לי הרב שפירא, ”נערים צעירים מהקיבוץ הצפוני שהוא ממש סמל לחילוניות, כולנו יודעים מה מגדלים שם. הם הגיעו לכאן כדי לשוחח עם הבחורים והאברכים. אחרי שיחה ארוכה על תפיסות עולם, על ציונות, על תורה, על מדינת ישראל ועוד שורת נושאים, לאחד האורחים, ממש לקראת סיום, הייתה שאלה: ’אני לא מבין‘, הוא קם ואמר לבחורים, ’אני מדבר איתכם כבר שעתיים. על חלק מהדברים אני מסכים ועל חלק ממש לא, אבל למה בתקשורת אתם יוצאים תמיד כל כך הזויים וקיצוניים? איך זה שלא הכרתי אתכם כפי שאתם עד היום?‘. כך הוא שאל, אותו אורח ממזרע. ואתה יודע מה התלמידים בישיבה שלנו השיבו? הם לא ענו. הם העדיפו להשאיר את השאלה הזו מהדהדת בחלל האוויר“.