עוד חנן חי

עולם היצירה סביב דמותו של חנן פורת ז"ל פורח, וללא תיאום מראש יצאו לאחרונה לאור שני ספרים וסרט תיעודי אודותיו, וביוגרפיה נוספת נמצאת בתהליכי בהכנה. נתוני מכירות הספרים מפתיעים, ומבקרי הסרט מפרגנים ומודים שהדמות מצליחה לקלף את מעטה הציניות שאנו עטופים בו. היוצרים מספרים על הרגעים המרגשים בעבודה מול חנן, ומסבירים כי "הציבור צמא לדמות מופת כזו, שהיתה מחוברת לארצישראליות אבל בלי טיפת זיוף".

שפרה ריפקין , י"ח באדר תשע"ג

סרטו של הבמאי גיל מזומן 'איש אמונים', העוסק בחייו של חנן פורת, נפתח בסצנה מרטיטה. פורת יושב על כיסא בחצר ביתו שבכפר עציון. אותות מחלת הסרטן ניכרים היטב על פניו, דיבורו איטי ומתקשה, אך עיניו יוקדות. "אתה מפחד מהמוות?" שואל הבמאי ישירות, וחנן משיב באומץ: "כהוא זה לא מפחד". התשובה הזו מסמלת, אולי יותר מכול, את חנן פורת האיש. המנהיג שהניח את אבן היסוד להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון וידע מאבקים רבים בחייו, הזכיר תמיד כי הפחד הוא האויב הגדול ביותר. גם כאשר היה ברור כי מצבו הרפואי בכי רע, סירב חנן להיכנע לנבואות שחורות. "אני מתבונן בתכלת השמיים, ואני אומר: יש אור שהוא אור גבוה מעל החיים כאן עלי אדמות", נהג לענות כשנשאל על המוות.

גם בשמאל מתרגשים

גיל מזומן, שהתלווה לפורת בימיו האחרונים וסבב עמו בכל תחנות חייו, מספר כי השתלשלות האירועים שהביאה ליצירת הסרט היא לא פחות מאשר השגחה פרטית. "הרעיון לסרט התחיל מפנייה של ישיבת 'בית אורות' אליי, כדי שאעשה סרטון קצר ליום ירושלים. הצעתי להם להביא את סיפורו של חנן פורת על מלחמת ששת הימים, והם שמחו על הרעיון המקורי. מיד פניתי לחנן, שאז כבר חלה, וצילמתי אותו לסרט עבור הישיבה. לאחר שהסתיימה ההקרנה, יצאתי עם תחושת החמצה חזקה מאוד. אמרתי לעצמי שלאישיות כזו מיוחדת מגיעה פלטפורמה גבוהה יותר מסרט קטן המיועד לקהל מצומצם. הרגשתי שאני רוצה לחשוף את חנן לקהלים גדולים יותר של אנשים שלא הכירו אותו, וסרט הוא ההזדמנות היחידה שלהם להתוודע אליו, פנים אל פנים". 

כשרעיון הסרט הבשיל בראשו, פנה גיל בשנית לחנן פורת וביקש ממנו להשתתף בפרויקט. להפתעתו, חנן לא מיהר לתת את אישורו לצילומים. "הוא מאוד התלבט וראיתי שקשה לו לקבל החלטה מיידית. בסוף נפגשנו בכפר עציון ושמעתי ממנו איך הוא רואה את הסרט. היה לו חשוב מאוד שהדרך והערכים ישתקפו בצורה אמיתית על המסך, ולא באילוץ. הוא סיכם את זה במשפט אחד שמלווה אותי מאז: 'אני מוכן להשתתף בסרט רק אם הוא לא יעסוק בי אישית, אלא בדרך'. האמת היא שלקח לי זמן להבין עד הסוף למה הוא התכוון. אבל במהלך הצילומים ראיתי שהסרט מכוון לשם. למפעל ההתיישבות האדיר שהוא עמד בראשו, ולחזון הגדול שטיפח כל ימיו. התוצאה הייתה שהסרט תאם לבקשתו, אך הוא לא זכה לראות אותו בשלמותו".

אמרת בעבר שניסית להציג בסרט את המורכבות של חנן הכללי למול זה הפרטי.

"נכון. לחנן פורת הייתה מורכבות מסוימת. מצד אחד איש תקשורת מנוסה ופוליטיקאי מוכר שנחשף בצורה רחבה בציבור הישראלי, ומנגד איש משפחה, אב ל-11 ילדים, ששמר בקנאות על פרטיותו. ידעתי שאני רוצה להביא את שני צדי המתרס ולהאיר את חנן מכל זווית אפשרית. לכן העבודה על הסרט נעשתה בצורה עקבית ומדויקת והכריחה אותי להיות הכי נאמן למקור, מה שגרם לי בסוף לעבוד על הסרט שנתיים וחצי". 

כולל עריכה?   

"ממש לא. את השעות האינסופיות בחדר העריכה הפסקתי לספור. הייתי נכנס בבוקר ויוצא באמצע הלילה. לא ויתרתי לעצמי ושיניתי כל הזמן את התסריט המקורי. הכנסתי קטעים והשמטתי אותם, החלפתי את המוזיקה שוב ושוב, ויצרתי כמה גרסאות כדי לבדוק מי מהן תהיה הטובה ביותר. המטרה הייתה שגם אנשים שהתנגדו בחריפות לדרכו, יבינו מאיפה הגיע ומניין שאב את העקרונות שלו". 

אחת הדילמות שהקשתה על מזומן לחתום סופית את הסרט, הייתה סצנת הסיום. גיל מספר כי התקשה להחליט איך ייראה הקטע האחרון ומה יכיל בתוכו. האם אופטימיות ושמחה, כדמותו של חנן, או צער עמוק על מותו הטרגי. לאחר בירור פנימי עם עצמו, התקבלה ההחלטה הסופית. "חנן לצערי נפטר ובזה באמת מסתיים הסרט. לי כבימאי לא היה לאן לברוח מאותו סוף עצוב, שהיה קשה שבעתיים לאור העובדה שביליתי בחברתו כל כך הרבה שעות. אבל חנן גם השאיר לנו מפעל אדיר שממשיך לפרוח ולחיות אחריו, ולכן בסוף הרגשתי צורך להגיע לאיזון. להביא את הלוויה, אבל גם לא לשכוח להכניס למטה כתוביות עם מספר התושבים היהודים שגרים כיום ביהודה ושומרון, וזה מה שקיוויתי שיישאר אצל הצופה
". 
שירו של אהוד בנאי 'יוצא לאור', שמתנגן בסוף הסרט על רקע הלוויה עצמה, הוקלט בערב חגיגי שהתקיים לכבודו של חנן פורת, כשנה לפני מותו. "האירוע התקיים בחנוכה ונקרא 'מוסיף והולך'", מספר גיל בהתרגשות. "אהוד בנאי הגיע לשיר לכבודו של חנן עם גיטרה קטנה ביד ובלי הרכב מוזיקלי, שמאפיין בדרך כלל את הופעותיו. הוא עלה על הבמה בדממה ויראת כבוד, ושר לחנן שישב מולו בשורה הראשונה. הייתי נוכח באולם והרגשתי היטב את משמעות המילים "יוצא אל האור, אל חיים חדשים". ראיתי את חנן, כבר חולה מאוד, מקשיב לכל מילה. כל מי שהיה בקהל בכה. כשחנן נפטר היה לי ברור שזה השיר שילווה את סצנת הסיום של 'איש אמונים'".   

הסרט, שבימים אלו יוצא להקרנות ציבוריות ביישובים ובמוסדות חינוך, הוקרן עד כה בערוץ הראשון וגרר תגובות חיוביות במיוחד, גם מאנשים שמעולם לא הזדהו עם דרכו האידיאולוגית של פורת. "התקשר אליי בחור מקיבוץ כנרת וסיפר שהסרט נגע בו. הוא אמנם לא הצביע למחנה הלאומי, אבל הפן האנושי של חנן תפס אותו חזק וגרם לו להסתכל על הדברים בעיניים נקיות יותר". גם בתעשיית הסרטים המקומית נרשם פרגון אמיתי ל'איש אמונים', ש"הצליח לקלף משהו מהציניות הגדולה שאנחנו עטופים בה לפעמים", לשון המבקרים.

מראש הממשלה להנחת ביובית

דמותו של חנן ריתקה אליה רבים בחייו, ונראה שאף ביתר שאת לאחר מותו. לצד הסרט נרשמת בחודשים האחרונים פריחה של ספרות ענפה העוסקת בחייו ובמורשתו. וכאילו בתזמון מושלם, יוצאים הספרים בסמיכות גדולה, זה אחר זה. הסופר עודד מזרחי, המוכר לכם מהמדור 'סיפור לשבת' בעיתון זה, הוציא לאחרונה (בהוצאת 'ראש יהודי') את הספר 'רציתי להיות טוב', המכיל אוסף סיפורים אישיים על פורת. למרות שבין השניים לא הייתה היכרות אישית ("היום אני מרגיש כאילו אנחנו מכירים שנים") החליט מזרחי, לאור בקשותיו של ישראל זעירא, מנכ"ל 'ראש יהודי' שהיה גם העוזר של חנן, להוציא את קובץ הסיפורים. 

שמו של הספר 'רציתי להיות טוב' לקוח מתוך ריאיון שהעניק פורת בימי מחלתו לעיתונאי ינון מגל, ששאל אותו איך היה רוצה שיזכרוהו אחרי מותו. בתשובתו ציטט חנן מתוך סיפור חסידי את דבריו האחרונים של הרבי לתלמידיו. "אם תשאלו איך הייתי רוצה שיזכרו אותי, אומר לכם. לא הייתי רוצה שיזכרו אותי כאדם צדיק וכאדם קדוש, הרי לא הייתי כזה. אם תוכלו לזכור אותי במשהו, תזכרו אותי בדבר אחד: שרציתי להיות טוב. הלא את זה אני יכול לומר בלב שלם: רציתי להיות טוב!". 

רובו של הספר מורכב משיחות שניהל המחבר עם אנשים שהכירו את חנן. רבנים, חברים ובני משפחה. בנוסף לכך נעשתה פנייה מעל דפי העיתונות לציבור הרחב לקחת חלק פעיל בספר, ולתרום את סיפורם האישי עם חנן. "רבים וטובים יצרו קשר ותרמו לנו סיפורים נפלאים שהאירו פינות נסתרות ולא ידועות עד כה מחייו של חנן", מספר עודד, "כשהסיפורים החלו לזרום, שמתי לב שחנן התייחס לעולם בצורה שונה וייחודית. הוא היה יכול לדבר עם ראש הממשלה בבוקר, ובערב להניח צינור ביוב לאחד היישובים. זו הייתה הגדולה שלו, וזה לדעתי מה שמושך את עם ישראל להכיר אותו לעומק". אחד הסיפורים שמהם התרגש מזרחי במיוחד, היה כאשר חנן נסע לירושלים ופגש בצד הדרך אישה מבוגרת שמכרה כלי סדקית. חנן עצר לידה ושוחח עמה במשך שעה שלמה. "ראיתי בסיפור הזה את הדאגה שלו לכל יהודי. הוא היה הדוגמה לאיך צריך ללכת עד הסוף, מבלי לחשב חשבונות של מה יגידו". 

נתוני המכירות מחמיאים לספר. חשבת שהספר יזכה להצלחה כזו?

"אני עשיתי רק עבודת ליקוט וניסוח", הוא עונה בפשטות, "כל ההצלחה של הספר היא בזכות חנן. חנן היה במידה רבה החלום של הרב קוק. או שמא תסתכלי על חנן ותראי מה רצה הרב קוק. אני מבין למה אנשים רצים לקנות את הספר. אם היה מישהו שדרש מעצמו את המיטב זה חנן, ואנשים רוצים לראות איך עושים את זה. אני בטוח שמי שיקרא את הספר יהיה קצת יותר טוב ויחפש לראות את הטוב שבכל דבר. כמו שחנן ראה". 

רן שריד, הבעלים של רשת חנויות הספרים 'דברי שיר', מספר על היקף מכירות חסר תקדים של הספר ולא מופתע מההתעניינות הציבורית בדמותו של חנן פורת. "הקונים שלנו, שהם ברובם צעירים, מזהים בדמותו של חנן מעין צדיק ארצישראלי. כזה המשלב תורה עמוקה עם שירה והגות יהודית. הם הבינו, בהבנה עמוקה של ציבור, שמדובר בדמות שהיא מעבר לזמן ולמקום. החבר'ה האלה שואלים את עצמם 'מה אנחנו רוצים לקחת מחנן?' והתשובה פשוטה. אנחנו רוצים את העיקר שלו, והעיקר היה התורה. אבל לא כזו שנשארת תלויה מעל, אלא מחוברת אל המרחב האנושי הפשוט. אני חושב שחנן זכה לכך לאחר מותו, כמו ר' אריה לוין ור' שלמה קרליבך, מכיוון שהעוצמות שלו האירו כפל כפליים לאחר מותו. חנן היה אדם עניו מאוד, ולכן רוב הסיפורים עליו נתגלו בשלבים מאוחרים יותר". 

כשאתה אומר "היקף מכירות חסר תקדים", למה אתה מתכוון?    

"בואי נגיד שעד לרגע זה מעולם לא מכרתי מאה עותקים של ספר בשבוע. והנה הגיע ספר שהוא בבחינת סיפורי צדיקים, ועוקף בקלות עשרות רבות של ספרים שיושבים אצלי בחנות. מה זה אומר? שהציבור צמא לדמות מופת כזו. אנחנו מעריכים מאוד אנשים כמו חנן, שמצד אחד פתוחים לכלל ישראל ומנגד שומרים על הצביון הלאומי והנשמה היהודית בלי טיפת זיוף".  

"חנן לא רצה סיכומים"

עיתונאי נוסף שהוציא לאור ביוגרפיה מקיפה על חייו של פורת הוא חגי הוברמן. הספר 'חנן פורת - סיפור חייו' (ידיעות ספרים) עוקב אחר תחנות חייו של חנן, והוא פרי עבודת מחקר של שנים רבות. לטענת הוברמן, פרסום הספרים בעת ובעונה אחת הוא מקרי בהחלט. "כולנו התחלנו לעבוד אחרי פטירתו של חנן. תוך כדי הכתיבה נודע לי שעודד מזרחי עובד על ספר שיקבץ סיפורים על חנן, ושגיל מזומן יוצר סרט דוקומנטרי. אני בהחלט יכול לומר שנעזרנו זה בזה והחלפנו בינינו חומרים כתובים. ידעתי שעודד למשל, עוסק יותר בפן הרוחני של חנן, לעומת הביוגרפיה שלי שהתמקדה בצד הפוליטי-התיישבותי. אז אם נתקלתי בחומרים שהתאימו יותר לעודד, שלחתי לו". 

כשכמה עיתונאים עובדים במקביל על אייטם אחד, יש ביניהם בדרך כלל תחרות סמויה. 

"אצלנו לא הייתה שום תחרות. להפך, כל אחד מאיתנו רצה שהשני יצליח. הרגשתי שזה משקף מאוד את האישיות הגדולה של חנן, שידעה להכיל את כולנו. את יודעת כמה ביוגרפיות וספרים נכתבו על הרב קוק? וכל ספר גילה פן אחר באישיותו של הרב". הוברמן מגלה כי רק לאחר מותו, הבין לעומק את דמותו המרתקת של גיבור הביוגרפיה שלו. "כשהגעתי ללוויה ראיתי עשרת אלפים איש שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. היה ברור לכולם מיהו האיש ולאיזה מעמד הוא זכה". 

ההיכרות הראשונה בין השניים החלה כאשר כחייל צעיר התוודע הוברמן לדמותו הכריזמטית של חנן ולנאומיו חוצבי הלהבות בעד ההתיישבות בכל מרחבי ארץ ישראל. "כשעברתי לגור בכפר עציון, הקשר בינינו התהדק וכך מצאתי את עצמי מתעניין מאוד בפועלו ובמעשיו. בהמשך סיקרתי בעיתון 'הצופה' את עשייתו הפוליטית כשכבר נבחר לכנסת, והייתי קרוב אליו בצמתים רבים בחייו". 

את הרעיון לכתיבת הביוגרפיה הוא חב לאליעז כהן ושמוליק קליין, שערכו לחנן פורת מסיבת 'חיים שכאלה' לרגל הגיעו לגיל שישים. "הם פנו אליי וביקשו שאכתוב בשבילם את כל תחנות חייו של חנן. מימי ילדותו בכפר עציון, העקירה במלחמת העצמאות, לימודיו במרכז הרב, מלחמת ששת הימים והקמת כפר עציון מחדש, הפציעה במלחמת יום כיפור והקמת גוש אמונים, הפעילות הפוליטית בכנסת מראשיתה ועד סופה ופעילותו החברתית למען השכבות החלשות. פתאום שמתי לב שיש לי מעין ביוגרפיה מזערית ביד. הלכתי עם זה לחנן וביקשתי את רשותו לפרסם את זה, אבל הוא סירב. מבחינתו, כל עוד הוא חי - אין מקום לסיכומים". הוברמן מוסיף כי ככל שמתרחקים ממותו, הפרק הפוליטי של חנן נשכח ואילו דמותו התורנית היא זו שנותרת בתודעה. "גם המתנגדים החריפים להתיישבות ביהודה ושומרון הבינו מזמן שאי אפשר להתעלם מחנן. הוא שינה את כל השיח הציבורי אודות זכותנו על הארץ". 

כמו כל ביוגרף טוב, גם חגי נתקל בקשיים נקודתיים בכתיבת הספר, ולא פעם נזקק לאנשים מבחוץ שיעזרו לו להשלים את התמונה. "מכיוון שחנן פורת היה אחד האנשים הכי צנועים שהכרתי ולא נהג להתרברב במעשיו, היו לי כל מיני חורים בביוגרפיה שלא ידעתי איך למלא. פתאום מצאתי את עצמי בולש אחרי מרואיינים נוספים כדי להבין את התהליך כולו. לפעמים הרגשתי צורך עז לשאול את חנן עצמו, לדבר איתו, אבל חנן לא היה". 

את חנן המשורר הוא פגש באחד הלילות כששמרו יחד, והופתע לשמוע מבן שיחו כי הוא אוהב מאוד את שירתם של טשרניחובסקי ואורי צבי גרינברג. "חנן שאל אותי 'אתה קורא שירה?' והשבתי בשלילה מוחלטת. אבל אז הוא אמר 'אני דווקא כן', וסיפר שהוא גם כותב. באותו רגע זה נראה לי מוזר. אנחנו הרי מדברים על איש תורני עם ידע עצום ביהדות. ברבות הימים, כשהחל לפרסם את שיריו ברבים, קיבלתי את זה בטבעיות, שהרי ידעתי כבר שנים שהוא משורר". שירו האחרון של חנן, שנכתב ממיטת חוליו, מעניק לקורא הצצה חלקית לדמותו הרוחנית, שחיפשה כל העת את הקשר בין אדם למקום:  "כְּנֶשֶׁר דּוֹאֶה מֵעַל תְּהוֹמוֹת/ כֵּן נַפְשִׁי הוֹמָה אֵלֶיךָ/ לִגְמוֹעַ אוֹר וּתְכֶלֶת מִנַּחֲלֵי עֲדָנִים/ לִרְווֹת מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ/ מִי לִי בַּשָּׁמַיִם מָה לִי בָּאָרֶץ/ כִּי עִמְּךָ לֹא אִירָא אֹפֶל וּשְׁחוֹר/ צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱ-לֹהִים לְעוֹלָם/ כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר".

"אף מילה נגד המפד"ל"

מלבד ספרו של הוברמן, נמצאת ביוגרפיה נוספת בשלבי עריכה סופיים. אפרת בדיחי, תושבת קשת שברמת הגולן, הייתה בצעירותה בת בית אצל משפחת פורת ונתבקשה על ידי חנן לכתוב את סיפור חייו. "ניסיונותיי להתחמק מהמשימה הגדולה נכשלו אל מול נחישותו", היא מגלה. "הסיפור, כך אמר לי, זה לא הכול. יש את המנגינה של הסיפור, ואת מדברת את המנגינה שלי". אפרת מתקשה להיזכר היכן ומתי נפגשו לראשונה, אבל היכרותם נמשכה קרוב לארבעה עשורים. "הלכתי אחריו בכל הסבסטיות בעיניים עצומות. הוא קיבל אותי לכפר עציון כמדריכה בבית ספר שדה, ומיד אימץ אותי למשפחתו. כשהקים את 'מעט מן האור' קרא לי להיות שותפה כחברת מערכת. מדי פעם נפגשנו לחצי יום של ישיבת מערכת מרתקת, שהוא במרכזה. 

"ריגש אותי במיוחד כשביקש ממני לבוא מהגולן לתמוך בו בכנס להקמת 'תקומה', כשמצא את עצמו עם צבי הנדל מחוץ לשורות המפד"ל. 'אף מילה נגד המפד"ל', הוא הזהיר אותי בלחישה בטרם פתחתי בדבריי, בדרך האצילית שלו לקבל מחלוקות ויריבים. קיץ שלם ישבנו ושוחחנו, מקליטים הכול, כדי שאוכל להתרכז בשיחה ובו נטו. הוא שלל את המחשבה שהעליתי, לשבת על העניין כמרתון שיחות. 'לא נעבוד באטרף', פסק וקבע למלאך המוות את הקצב, אל מול ההספקים שעוד תכנן". 

אחד הקשיים הרגשיים שחוותה אפרת במהלך העבודה הביוגרפית היה מצבו הרפואי של חנן שהלך והידרדר. "זיכרונו החל לבגוד בו גם בפרטים קטנים. היינו הולכים יחד אל בית הכנסת של כפר עציון שאהבתי מימיי הצעירים, לתפילת מנחה או ערבית. ממרומי עזרת הנשים הריקה הייתי רואה אותו בשורה הראשונה. לעיתים תכופות היה מרים אל השמיים את ידו, היודעת כי הכול בידו יתברך. הרבה דמעות מתייפחות השארתי שם על מקומי, מצטרפות לשלו". לבד מהקושי הנפשי והטכני שבניהול שיחות עם אדם שזמנו הולך ואוזל, נתקלה אפרת לא פעם גם בקושי רעיוני. "חנן היה יצוק כפלדה. אמונתו בצדקת הדרך הייתה מוחלטת. אם היו לו לבטים - הם התחוללו על פי רוב בתוכו ונשארו מאחור, כשהוא שועט קדימה אל המטרות והיעדים. ניסיונותיי לעורר או להציף בקרבו קונפליקטים עלו לי לא פעם בכעס גלוי שלו עליי. יש לומר שגם המחלה והתרופות תרמו את חלקן להנמכת סף הרגישות של מי שהיה, גם במיטבו, בעל לב רגש. עדיין איני יודעת לגמרי איך אתן ביטוי נכון לדברים".  

במה שונה הספר שלך משאר הספרים שנכתבו על חנן? 

"הייחוד הגדול של הספר שאני עמלה עליו הוא הזווית המיוחדת. חנן מספר את עצמו, בגוף ראשון. "העולם על פי חנן", כשהוא סובב ומקיף קשת רחבה של נושאים - ישראליים, יהודיים, ציבוריים, לאומיים, אישיים ומשפחתיים. מעל ומעבר לכול, זהו הספר שחנן ביקש לעשות באחרית ימיו. הוא שיקע בו את כולו, והאמין ביכולתו להשלים אחריו כיוונים שפתח בהם ושהיו יקרים לו, כמו חציית מגזרים וקירוב לבבות למפעלים הגדולים שבהם עסק לאורך חייו. משהלך חנן לעולמו, הבשילה בי ההכרה להביא את האוצר הזה, ככל האפשר כמות שהוא, במינימום נגיעה של עריכה, תוספת או גריעה".

בבית העלמין בכפר עציון פזורים על הארץ, במין רישול, רגבי אדמה רכים, ועצים ירוקי עד מסוככים, כאילו במתכוון, על שוכני העפר שתחתם. בין השבילים הצרים עומדת מצבה בהירה, מלאת אבנים קטנות, ועליה חרוטות המילים הבאות: "ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך. חנן בן שלומית ויוסף פורת. ח' כסליו תש"ד - ו' תשרי תשע"ב. בן כפר עציון. בנפשו יביא חלומו".