גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 533ראשיהפצהמהדורה דיגיטלית: בשבעאתנחתא

חינוך בעידן הסמרטפונים - תוכנית אם

סליחה על השאלה היכנעית, אבל האם אפשר לחנך את הנוער של ימינו לערכים כמו הסתפקות במועט, עמל ותמימות? מסתבר שכן.
28/02/13, 23:35
אסתי רמתי

"מה דעתכם, אפשר לחנך היום ילדים להסתפקות במועט?" שאל הרב בשיעור ששמעתי, והשאיר אותי עם סימן שאלה גדול. אנחנו מנסים, אני יכולה לפחות לומר. משתדלים לשמור על גבולות, מקפידים בשיח המשפחתי על נושא 'בל תשחית', לא משחררים את הרסן בלי חשבון, קונים מיד שנייה כשזה שייך (גם חסכוני וגם ירוק) - במשפחות גדולות, מטבע הדברים נושא החיסכון קצת יותר מובלט. ברוך ה' לאף אחד לא חסר כלום, ובכל זאת הילדים מבינים שהמשאבים מוגבלים.

אבל אני חושבת שאני מבינה למה התכוון הרב. אנחנו חיים במציאות של שפע חומרי, אם נרצה ואם לא נרצה. שפע זמין וזול. לי, בתור ילדה, היו שתי בובות ברבי (אני עדיין זוכרת את המעיל הירוק עם כובע הפרווה), היה מונופול וקלפים, אולי עוד דובון או שניים. מיציתי את הצעצועים שלי עד תום, וכל אחד מהם היה יקר ללבי. אבל היום הילדים מוצפים. אצלנו בבית המדפים נאנקים תחת ערימות של משחקי קופסה שמעלים אבק (אני תמהה אם הילדים אי פעם שיחקו בהם). מתחת לרגליים מסתובבים שברים של עוד צעצוע פלסטיק מחנות השקל, וכמה שניתן, ונתרום ונזרוק, תמיד יצוצו עוד. אז איך אפשר לחנך להסתפקות במועט במציאות כזאת?

התחושה הזאת, שהמציאות מקשה עלינו לחנך לערכים שאנחנו מאמינים בהם, לא מוגבלת רק לעניין ההסתפקות במועט. יש עוד נושאים בהם נדמה שהעולם המודרני סוגר עלינו. תמימות, למשל. אפשר לחנך היום ילד לתמימות? זה בוודאי יותר קשה מאשר בתקופתי. אובדן הילדות הוא אחד ההפסדים העצובים ביותר של תרבות המערב, רק תביטו בתחפושות הפורים שמוכרים לנערות. רחמנות של ממש. אז ברוך ה' הציבור שלנו לא שם, אבל אם לא נזהרים, יש זליגה. כשאני הייתי צעירה, מי שמע על אלכוהול? היום הוא נדחף אט אט אל תוך הנורמה בישיבות הכי טובות.

או עמל. כמה עמל נדרש בימינו ממתבגר ממוצע, לעומת מה שהיה נדרש מסבו? ואני לא מדברת דווקא על עמל פיזי - מעטים מאיתנו נדרשים להזיז יותר מאצבע כדי ללחוץ על כפתור. אני מדברת על עמל ומאמץ והתמדה בתחומים לימודיים: תורה ולימודי חול. לדעת לשבת. דור המסכים גדל על גוגל וויקיפדיה, הכול בא כל כך בקלות. עד כמה מסוגל הנוער שלנו (וגם חלק מהוריו...) לשבת וללמוד ברציפות שעות על גבי שעות? והסחות הדעת בדמות הפייסבוק, הסרטים הזמינים ושאר מרעין בישין בוודאי לא עוזרים. 

אבל תעזבו. לא מתחשק לי להישמע כמו דודה זקנה וקוטרית. והאמת היא, שכמו ששמעתי את הרב סבתו אומר לא מזמן, זה לא בהכרח נכון שבימינו קשה יותר לחנך. כל דור והאתגרים החינוכיים שלו. בתקופת ההשכלה היה יותר טוב? אז אולי, במקום להיכנס למגננה חינוכית, עדיף לצאת למתקפה? ואם אנחנו מאמינים בתמימות, בעמל, בהסתפקות במועט ובעוד כל מיני דברים טובים, נעשה כמיטב יכולתנו לחנך אליהם, גם אם זה לא ממש אִין. אלה לא ההמצאות שלנו, מדובר בערכים שהחזיקו מעמד במשך אלפי שנות היסטוריה, ואין לנו מה להתבייש בהם. ולא רק זה: נחנך את הילדים גם לצאת החוצה ולהרחיב את המעגלים הלאה, כדי שהערכים שלנו יזלגו לשאר עם ישראל, ולא להפך. נראה לי שתוצאות הבחירות האחרונות הראו שהמגמה הזאת אפשרית בהחלט. 


שיטת המלפפון והשוקולד

בכלל, בענייני חינוך הכול כל כך לא אחד לאחד. אתה יכול להשתדל ולהתאמץ, ללמוד ולהתקדם, ואף אחד לא פטור מזה, אך התוצאות הן לגמרי לא בידיים שלך. איך מספרת הבדיחה הידועה? פסיכולוג חינוכי אמר שפעם היו לו שבע תיאוריות חינוכיות, וילד אחד. היום יש לו שבעה ילדים, ואפילו לא תיאוריה חינוכית בודדת.

ולפעמים יש הפתעות לטובה. סיפור השוקולד והמלפפון אירע לפני שנים רבות, אך הוא מדגים את העניין היטב. מעשה שהיה כך היה: אחת הבנות שלי, שהייתה אולי בת ארבע או חמש, הלכה לשחק אצל חברה. כשבאתי לקחת אותה, אמה של החברה העיפה בי מבט מעריץ ואמרה: "כל הכבוד לך!"

"כל הכבוד על מה?" שאלתי.

"כל הכבוד על זה שאת לא נותנת לילדים ממתקים!"

לומר שהופתעתי יהיה אנדרסטייטמנט. אצלנו בבית לא אוכלים ממתקים? אמנם אני חוזרת ומדקלמת ללא הפסק שממתקים זה לא טוב ולא בריא והורס את השיניים, אבל באותה נשימה אני גם מושיטה וופל או קוביית שוקולד, בעיקר בשעת משבר ומצוקה (של הילד או שלי). לא בכמויות מסחריות, זה נכון, אבל גם לא רק בשבתות ומועדי ישראל. שאלתי אותה על סמך מה היא ביססה את הקביעה שלה.

"כשהצעתי לבת שלך שוקולד, היא אמרה שאצלכם בבית לא אוכלים ממתקים", היא הסבירה, "שאלתי אותה מה אוכלים במקום, והיא אמרה שאוכלים מלפפון". 

פלא. 

ואז התחלתי לחשוב שיכול להיות שבאיזשהו מקום, כל המילים האלה, כל ההרצאות וההטפות וההצהרות שנראה לי שהן נכנסות לאוזן אחת ויוצאות מהשנייה, בכל זאת עושות את פעולתן. באיזשהו מישור לא מודע הן מתיישבות, מחלחלות, וסופן בעזרת ה' לשאת פרי. 

ורעיון קטן לסיום. אם אתם רוצים לעשות מבחן הרצה לדרככם החינוכית, והילדים שלכם מספיק גדולים, סעו לשבת עם הבנזוג ותנו להם להסתדר לבד. בהנחה שהם לא פוצצו את הבית בהעדרכם, כשתתשאלו אותם במוצ"ש, אתם עשויים לגלות שהצלחתם בחינוך שלכם מעל ומעבר למצופה.