חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 29ראשיהפצה

מוטי קרפל מציג: המהפכה - בגליון השבוע

מוטי קרפל, מראשי מנהיגות יהודית, מוציא לאור ספר בשם 'המהפכה האמונית'. בספר הוא עוסק, מזווית המבט של חוזר בתשובה, במותה של הציונות החילונית ובחובה שחלה על הציונות הדתית לרשת אותה בהנהגה, במטרה 'לתקן עולם במלכות שדי'
06/02/03, 00:00
שמואל לרמן

בחג הפסח של שנת תשל"ב, בבסיס צבאי ברמת הגולן, דפק מוטי קרפל, מ"כ בסיירת אגוז, על השולחן בחדר האוכל ודרש לקבל לחם, ומיד, "מפני שאותי לא יכריחו לאכול מצות. זכותי לאכול לחם בפסח". כיום טוען מוטי קרפל, בעל תשובה זה למעלה מעשרים שנה, שאותה הרוח שדחפה אותו אז לדרוש לחם בחג הפסח – לחשוב בצורה חופשית, לומר את מה שאתה חושב ולא לפחד, ולדעת גם לשלם את המחיר – ליוותה אותו לאורך כל הדרך הארוכה שעשה, ועדיין מפעמת בו. הרוח הזאת היא שדחפה אותו לעשות ברור נוקב בנפשו ולחזור בתשובה, והיא שליוותה אותו במהלכיו בשנים האחרונות.

בין היתר היה קרפל סרבן גיוס וישב בכלא צבאי, השתתף בניסיונות לעלות להר הבית ולהתפלל, היה שותף ליהודה עציון בהקמת תנועת 'חי וקיים', ובשנים האחרונות הקים יחד עם משה פייגלין את תנועת מנהיגות יהודית. ואולם, את עיקר מרצו הוא הקדיש לגיבושה ולניסוחה של אידיאולוגיה אמונית שאמורה להחליף את האידיאולוגיה הציונית, ומתוך כך לעצב תודעת הנהגה בקרב הציבור האמוני.

קרפל מכוון אצבע, לא מאשימה אבל תובעת, כלפי הציבור הדתי לאומי, שלאורך שנים לא בנה בתוכו תודעת מנהיגות ולא העלה על דעתו שיש בכוחו להנהיג את המדינה ולהעניק לה פנים אחרות. בימים אלה יוצא לאור ספרו 'המהפכה האמונית', שבו נפרשת האידיאולוגיה האמונית שעתידה, לדעתו, להחליף את האידיאולוגיה הציונית.

מנהיגות יהודית עכשיו

מדוע זה הכרחי עכשיו?

"מפני שהאידיאולוגיה הציונית סיימה את תפקידה. אין בכוחה לפתור את בעיותיה של המדינה ובוודאי שהיא לא יכולה להציב אתגר ראוי להמשך דרכה של המדינה".

הציונות הגיעה להישגים גדולים, הקימה את המדינה, עסקה בהתיישבות ובעלייה, הקימה את צה"ל. אתה לא יכול לגלגל את כל זה מתחת לשטיח.

"אתה צודק, ואני לא מגלגל שום דבר ולא מתעלם משום הישג. להיפך, הספר שלי פותח בשיר הלל להישגיה של הציונות הקלאסית, החילונית, שהייתי חלק ממנה ובמידה רבה אני עדיין חלק ממנה. אבל אני טוען שהיא סיימה את תפקידה ואין בכוחה להמשיך ולהנהיג – הן מבחינת החזון שלה והן מבחינת תפיסות היסוד שעל פיהן היא פועלת."

איך, לדעתך, יצליח הציבור הדתי להוציא מתוכו כוחות של הנהגה?

"אנחנו מדברים על תהליך של התפתחות תודעה, שתביא לפיתוח משנה מדינית, משנה כלכלית-חברתית והתייחסות לכל רובדי המציאות. אנחנו רק בתחילת התהליך הזה. הביטחון שלי נובע מכך שאני מכיר את הנפשות הפועלות, אני מכיר את הרמה האנושית של הציבור האמוני, ואני יודע שהמוצא היחיד ברמה הלאומית יבוא ממנו."

האם אתה מזהה שינוי בנושא ההנהגה בקרב הציבור הזה?

"הנושא מתחיל להיכנס לתודעה", טוען קרפל. "אפי איתם מדבר על הנהגה, וגם משה פייגלין וחטיבת מנהיגות יהודית, ועוד רבים אחרים". הוא שולף ממדף מעל שולחנו קטעי עיתונים, ומצביע על מאמר של זבולון אורלב, שנכתב לזכרו של זבולון המר. וכך אומר אורלב: 'לזכותו של זבולון המר עומדת השאיפה של הכיפות הסרוגות של היום, לא רק להיות המזוזה של מדינת ישראל אלא להנהיג ולהוביל את המערכות הלאומיות'. מראיון עם צבי הנדל שהופיע בשבת שעברה מצטט קרפל את הנדל: 'אני חושב שאנחנו צריכים להנהיג את המדינה, ולא רק להיות שותפים בהנהגתה'. קרפל מסכם: "התבטאויות כאלה לא היית שומע עד לפני כמה שנים".

אתה מייחס את התגברות תודעת ההנהגה גם לגיליונות העלון "לכתחילה" שבעריכתך?

"בהחלט. לעלון הזה היתה השפעה בהתפתחות תודעת הנהגה בקרב הציבור האמוני".

איך, למעשה, מגיעים לתודעת הנהגה?

"צריך לאמץ את התיקון הגדול שהכניסה הציונות, והוא הנכונות לקחת אחריות על ההיסטוריה של עם ישראל. הנכונות לפעול בהיסטוריה בכלים היסטוריים ולא רק בעזרת סידור התפילה. את זה הציונות חידשה, אבל במקורו הוא נמצא בתורת ישראל והוא חלק מהותי ממנה. הציבור האמוני, בהיותו קשור לציונות, הפנים גם את היסוד הזה. במקביל הוא יזהה את היסוד הזה גם בתורת ישראל, ויחד עם החזון שהוא יעמיד הוא יבנה פוטנציאל של הנהגה."

מעריך את הסרבנים

ניתן לשער רוח הקרב של קרפל הדריכה אותו גם כשהחליט להיות סרבן גיוס, עם התגבשותם של הסכמי אוסלו. במכתב ששלחו קרפל וחבריו (קצינים וחיילים) בנובמבר 94 לשר הביטחון דאז, יצחק רבין ז"ל, נכתב בין השאר: "לראשונה, בראשותך, קם שלטון הפועל להקמת מדינה נוכרית בלב ארצנו. כיהודים הנאמנים לצו אלוקי ישראל, לערכי העם ולדברי ימיו, ובתוקף אמונתנו כי יימשך מהלך גאולתנו, אנו מתקוממים כנגד כוונה זו ומסרבים בכל תוקף לשתף פעולה עם מדיניות המכוונת לעקירת עם ישראל מארצו... אנו עומדים בכל תוקף על חובתנו המוסרית שלא לשתף פעולה עם מדיניות המנוגדת לערכיו של עם ישראל." בעקבות זאת ישב קרפל בכלא צבאי שלוש פעמים, בכל פעם שבועיים: פעם אחת ערב הסכמי אוסלו ופעמיים לאחריו.

האם יש הבדל בין הסרבנות שלך לסרבנות של חייל שאינו רוצה לשרת ביש"ע?

"הסרבנות במצבים מסוימים היא דבר קדוש וחיובי. חוסר הנכונות של האדם לקבל תכתיבים מהמדינה ומההנהגה שלה באופן אוטומטי, השאלות שהוא מציב על הערך המוסרי של הדברים שהוא עושה והנכונות שלו לקחת אחריות ולשלם מחיר על סירוב להשתתף בדברים הנוגדים את מצפונו, זה יסוד האדם. לומר שהמדינה צודקת בכל מקרה, או שהמדינה מעל הכל – זה פשיזם. לכן הסרבנות באופן עקרוני היא דבר חשוב בכל חברה אנושית. אם אדם מסרב לשרת בשטחי יש"ע בגלל מניעים מוסריים מצפוניים שלו – אני מעריך אותו. אני חושב שבזה מתבטאת האנושיות שלו. הבעיה היא שרובם הם סרבנים פוליטיים שרוצים לעשות רעש".

איפה ה'ממלכתיות' שלך?

"הרמב"ם פוסק במילים הללו: 'ואין צריך לומר שאם גזר המלך לבטל מצווה שאין שומעים לו'. אי אפשר לומר שהרמב"ם לא היה 'ממלכתי'. הערכים, התכנים, עומדים מעל המדינה. ומי שהמדינה חשובה לו צריך שתהיה לו מסירות נפש על התכנים שלה. תראה, לפני מספר ימים פינו בכוח את גבעה עשרים ושש. לאחר שמחבלים רצחו את נתנאל עוזרי בא הצבא וגרש משם את אלמנתו וילדיו. זה מעשה בלתי מוסרי בעליל. קצת קשה לי להבין איך לא נמצא ולו חייל אחד שסרב פקודה. אני לא מבין את זה".

חזרה בתשובה דרך 'אורות הקודש'

מוטי קרפל נולד בחיפה להורים מהמעמד הבינוני. הוא למד בבית הספר הריאלי, והמשיך למסלול של פנימייה צבאית. את שירותו הצבאי החל קרפל בסיירת אגוז, ובמסגרתה לחם במלחמת יום הכיפורים בחזית הצפונית. לאחר המלחמה עבר קורס קצינים והסבה לשריון, ושירת כסמ"פ בסיני. כבר בסוף השרות החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ולאחר שחרורו משרות הקבע התמסר ללימודים. בשלב מסוים במהלך לימודיו הוא נחשף ל'אורות הקודש', ספרו של הראי"ה קוק. הפגישה עם הספר הזה היתה זרז חשוב בתהליך חזרתו בתשובה.

קרפל מספר: "הייתי בשלב של חיפוש משמעות בשלושה מישורים: האישי, הלאומי, והפילוסופי-תיאורטי. 'אורות הקודש' סגר לי את כל השאלות, הספקות, וההתלבטויות מכל הכיוונים. הוא תפר לי את כל הממדים שבהם עסקתי. מ'אורות הקודש' הבנתי שעם ישראל הולך לחזור בתשובה, ושגם אני אמור לחזור בתשובה, ומתוך הקריאה בספר יצאתי לחפש יהודי שילמד אותי איך מניחים תפילין. אחר-כך, כשלימדתי באוניברסיטה את תורת המוסר, עדיין כחילוני, לקחתי קטעים מאורות הקודש ושילבתי אותם בלימוד של האתיקה הכללית".

קרפל למד במכון מאיר ובישיבת מרכז הרב, ובמקביל התקרב למשנת חב"ד והשתתף בשיעוריו של הרב יצחק גינזבורג. בשלב מסוים הוא התגורר בעצמונה (בתקופת הפינוי), שם הכיר את אביבה אשתו, ולאחר נישואיהם התיישבו בני הזוג בירושלים. משם הם עברו לחיפה (שם עסק מוטי בהפצת יהדות במסגרת חב"ד), חזרו לירושלים ומשם לבת עין. בהמלצתו של יהודה עציון הוא התוודע לכתבי שבתי בן דוב, מהאידיאולוגים החשובים של הלח"י, כשבמקביל העמיק במשנות הרב קוק וחסידות חב"ד.

עולם בלי דתיים וחילונים

תמימות דעים רעיונית הביאה לשיתוף פעולה של משה פייגלין עם מוטי קרפל, שיחד עם חברים נוספים הקימו את חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד. אנשי הקבוצה פתחו ביזמת הצטרפות לליכוד, כשהם פונים לציבור הדתי לאומי להתגייס לליכוד כדי לבצע מהפך בתוכו, במטרה להגיע במשך השנים לעמדת הנהגה בליכוד ובמדינה. קרוב לעשרת אלפים איש נענו לקריאה, והכניסו למרכז הליכוד מאה ועשרים חברים.

היחס של הציבור הדתי לאומי למנהיגות יהודית הוא מורכב: יש שמעריכים אותה ויש שרואים בה הזיה פוליטית או אפילו משיחית. רוב הציבור האמוני התבונן ביוזמה מרחוק, לא מזלזל אבל גם לא מתלהב.

האם לאחר כישלון מנהיגות יהודית בהעברת המסר שלה, לא הגיע הזמן לומר ביושר שהיוזמה הזאת נכשלה?

"מתחילה לחדור אל הציבור האמוני ההכרה שחייבים לחתור להנהגה. התגברות התודעה הזאת קשורה גם להקמת חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד. אבל אנחנו קצרי-רוח. אני מבקש לציין שהשמאל, לפני שלושים שנה, אמר שתי מדינות לשני עמים, והיום אומר את זה אריק שרון. לנו זה ייקח פחות עד שנצליח להקים מנהיגות יהודית למדינה".

לא קשה לכם לתפקד בתוך מפלגה חילונית?

"שיתוף הפעולה עם הציבור החילוני בליכוד הוא חלק מהותי מהמהלך שלנו. עיקר כוחות החידוש והיצירה במאה השנים האחרונות היו דווקא מהציבור החילוני. הוא יצר יצירה מופלאה הודות לכוחות החופש היצירתי והמחשבתי שבו. התהליך של מהפכה אמונית הוא בהכרח תהליך מסוג זה: תהליך של התחדשות, של יצירה, של התמודדות רוחנית ותרבותית. עיקר הכוחות של עם ישראל ליצור את התהליך הזה נמצאים בציבור החילוני. לכן, מצד אחד הציבור החילוני יביא את כוחותיו לתהליך הזה, ומצד שני יביא הציבור האמוני את אוצר הרוח היהודי".

בתהליך כזה יהיו גם אנשים חילוניים? כופרים?

"אני חושב שהמושג חילוני לא רלוונטי יותר. וגם לא המושג דתי. יישארו אנשים שישאלו שאלות, ביניהם גם כופרים, יהיו כאלה שיקיימו את התורה כמו שמקיימים אותה כיום, ויהיו הרבה גווני ביניים. זה חלק חיוני מהחיים של העם, כשהבסיס היחיד ההכרחי הוא תודעה יהודית. אנחנו נהיה כולנו יהודים, לא דתיים ולא חילונים. המציאות של זהות יהודית כתשתית שתאפשר לעם ישראל לעבור לשלב הבא היא לדעתי המהפכה היותר-גדולה שהולכת ומתרחשת לנגד עינינו. זה עניינה של המציאות כיום – הזהות היהודית. שים לב לתופעה כמו שינוי".

מדובר במפלגה אנטי דתית מובהקת. זה מעיד על ההפך ממה שאתה רואה.

"עצם עליית שינוי, ועצם עליית הנושא של יהדות וזהות יהודית, גם אם זה עדיין בגישה שלילית, מסמנת שהסוגיות של העשור הבא יהיו סוגיות של זהות יהודית. במובן הזה תופעת שינוי היא בדיוק מה שאנו טוענים – שהנושא של זהות יהודית יהיה 'הדבר הבא'. בסופו של דבר, גיבושה של זהות יהודית משותפת יהווה את התשתית לחיים שלנו כאן".

אבל יש שם הרבה שנאה.

"יש שם שנאה, ודמגוגיה, וגם פוליטיקה מרכז-אירופאית-אנטישמית, וגם תסכול של ציבור גדול, שבגלל שאינו שומר מצוות נוטלים ממנו את הזהות היהודית שלו, והוא מתמרמר על זה".

מה דעתך על המאבק שלהם לגיוס בחורי ישיבות?

"בסופו של דבר מציאות של ציבור שלם שלא מתגייס לצבא היא מציאות של חילול השם. אני חושב שאלה המתאימים ללימוד תורה ממושך צריכים להישאר בישיבות, אבל כציבור – הם חייבים להתגייס. אבל צריך לדעת שחוקים כאלה או אחרים לא יזיזו את החוגים הללו מעמדתם. צריך לחכות שהם יעברו את התהליכים המתאימים ויבשילו. אני מאמין שככל ששיבת ציון תחזור לתודעה היהודית, יהיה קל יותר לציבור החרדי להתמודד עם שאלת הגיוס לצבא. ובכלל, אני חושב שחייל או מפקד בצה"ל היום יכול להיות טוב דווקא בגלל שהוא דתי".

נחזור לספרך 'המהפכה האמונית'. למה אתה מצפה מהספר?

"שיהיה קטליזטור לפיתוח של תודעת מנהיגות בציבור האמוני. שהציבור הזה יבין שהמוצא ממשבר הציונות נמצא אצלו, והוא אמור להנהיג את המשך התהליך של שיבת ציון".

הציונות החילונית מיצתה את עצמה

הברור האידיאולוגי שערך מוטי קרפל בשנים האחרונות, שהדים ממנו עלו מגיליונות "לכתחילה", עלון בית-הכנסת של תנועת מנהיגות יהודית, הביא אותו למסקנה שיש צורך במסמך שיגבש את האידיאולוגיה הדתית-לאומית לכלל משנה סדורה מנוסחת ומנומקת. להפתעתו הוא גילה, שלאורך שנות דור לא התפרסם שום ספר שהקיף את האידיאולוגיה הזאת על כל גווניה. נכתבו מספר ספרי מחקר אקדמאיים, וכן ספרים שיצאו מבית המדרש שטיפלו בסוגיות ספציפיות בעלות אופי למדני שיועדו ללומדי תורה.

קרפל ביקש להציג בירור אידיאולוגי שיטתי, תוך שימוש מגוון בכלים אקדמאיים ומושגים אוניברסליים לצד כלים תורניים מובהקים. קרפל מגדיר את הספר כספר אידיאולוגי, שעל בסיס ניתוח מהלכים רוחניים, היסטוריים, גיאופוליטיים ואחרים מנסח אידיאולוגיה ו"מעמיד חזון ופרוגרמה למאה השנים הבאות".

הוא טוען שהאידיאולוגיה הציונית, הקלאסית, שהגיעה להישגים מופלאים במאה השנים האחרונות, סיימה את תפקידה ההיסטורי, ואין בה היכולת להוליד חזון חדש. הכלים שעל פיהם פעלה הציונות החילונית אינם רלוונטיים יותר, ואין בכוחם לפתור את הבעיות שבפניהם עומדת המדינה כיום.
מה שדרוש, לדעת קרפל, הוא העמדת חזון חדש שייתן משמעות להמשך קיומה של המדינה מעבר ל"מקלט בטוח" ליהודים. רק כך היא תוכל לשגשג ולהתקדם למימוש חזון הגאולה שלה ושל העולם כולו. לדעתו, המעיין היחיד שיכול להעמיד חזון כזה הוא מעיין היהדות המקורית האמונית, והציבור האמוני – בעיקר הדתי-לאומי – צריך לגבש בתוכו תודעת הנהגה ולחתור אליה.

מדוע דווקא להנהיג?

"מפני שמה שחולה זה הראש. העם בריא, אבל הראש חולה. צריך להחליף את הראש – תרתי משמע – וברגע שהראש יהיה מתוקן, העם יתעלה אתו".

עד כמה קשורה החזרה בתשובה שלך לכתיבת הספר?

"הספר הזה הוא פועל יוצא מהמהפכה האמונית הפרטית שלי. מהרגע שחזרתי בתשובה, הבנתי שהתהליך האישי שעברתי הולך להקיף את כל עם ישראל בדרך זו או אחרת וברמה זו או אחרת. במובן זה, החזרה שלי בתשובה היא חלק אינטגרלי מהספר, ויש בו קטעים אוטוביוגרפיים למרות שמדובר בספר עיון".

מדוע עד היום לא נכתב ספר מסוג זה?

"בספר עצמו אני עונה על השאלה המורכבת הזאת. אני מאמין שהזווית המיוחדת של בעל תשובה אפשרה את כתיבת הספר הזה. אני מדבר על אותם יסודות נכונים וטובים שחילוני מקבל בחינוכו: חופש המחשבה, הטלת ספק והצגת שאלות, נכונות להשתמש במושגים אוניברסליים, נגישות לחומר אינטלקטואלי אקדמי – כל אלה מאפשרים מבט שונה על היהדות ועל התהליכים שעוברים עלינו".
"אני חושב שהציבור הדתי ככלל מתאפיין בסטטיות רוחנית. ברור שיש בו שאיפות פרטיות של שיפור המצב הרוחני, וברור גם שהשאיפה לגאולה ולמשיחיות קיימת גם אצל מי שקיבלו חינוך דתי, אבל רובם לא מחפשים חזון חדש. ממילא גם לא ניגשו לכתיבת ספר אידיאולוגי שיתווה דרך חדשה".

הרבה מעבר למשיחיות

הספר 'המהפכה האמונית', שיצא בהוצאת 'לכתחילה', מנתח את המשבר שבו, לדעתו, נתונה המדינה; הוא מסביר איך האידיאולוגיה הציונית היא סיבתו של המשבר, מפרט את יסודות התודעה האמונית, מנתח את הרעיון המשיחי בישראל, מסביר את ההכרחיות שבחילופי המשמרות בין השמאל הציוני לאלטרנטיבה האמונית, מציע יעדים אסטרטגיים ואופרטיביים למדיניות אמונית, ולבסוף מציב את האתגר היצירתי הגדול שעומד בפני העם היהודי: בניית תרבות הבית השלישי. תרבות זו אמורה להקיף את כל פינות החיים: בהנהגה, בצורת השלטון, במדיניות, במערכת הכלכלית-חברתית, בתרבות ובאמנות.

בין היתר מנתח קרפל את השמאל הישראלי, וטוען שטעותו הגדולה היתה התנגדותו הנחרצת למפעל ההתנחלות. דווקא התנגדות זו, אליבא דקרפל, היא שגיבשה את ציבור המתנחלים והגבירה את התודעה העצמית שלו. בספר ניתוחים של תופעת החזרה בתשובה, הסכסוך הישראלי-ערבי, ערביי ישראל, הסכסוך עם הפלשתינים, עד הקמת בית המקדש ותיקון העולם.

קרפל טוען ש'המהפכה האמונית' הוא מסוג הספרים שמחלחלים לאט, והשפעתו תהיה לאורך השנים. חנן פורת, ממנהיגי ההתנחלות ביש"ע וח"כ לשעבר, מדבר על הספר: "בספר יש חידוש מרענן, כמו שבעלון לכתחילה יש דבר מרענן, בעצם העובדה שהוא מטלטל את הציבור ומציג בפניו את סימני השאלה ביחס למציאות הציונית והדתית-לאומית, ואומר: 'רבותי – זה לא זה. יש עוד לשאוף להרבה, מעל ומעבר'. הצבת האתגר של 'המהפכה האמונית' היא כשלעצמה דבר חשוב, כמו שהביקורת על המציאות שלנו כיום היא חשובה. אבל אני מבקש לומר עוד, ביחס לגיליונות לכתחילה ופחות ביחס לספר שעדיין לא קראתי בעיון – שצריך לגלות את הלכתחילה שבדיעבד. צריכה להיות עין טובה שמתבוננת על כל מה שהושג עד כה, וצריך הרבה הכרת טובה. צריך לדעת איך נותנים את המשקל למהלך של משיח בן יוסף, ואיך רואים בו את היסודות תוך כדי ציפייה ותקווה ותפילה גדולה שהוא לא ימות. נקודה שניה היא שיש לזכור את דברי הרמב"ם: 'תכלית הדברים לא נדעם איך יהיו עד שיהיו'.

בשעה שמנסים להתוות מסלולים קונקרטיים ל התפתחות המהפכה האמונית, יכולות להיות לא מעט טעויות, וצריך בהקשר הזה ענווה גדולה, לדעת שריבונו-של-עולם יודע מה הדרך, גם אם היא נראית לנו נפתלת. יחד עם זאת, כפי שאמרתי, יש חשיבות גדולה בעצם הצבת האתגר, ועל כך יבורך".

נדב שרגאי, מבכירי העיתונאים בעיתון הארץ, מחבר הספר המקיף 'הר המריבה, המאבק על הר הבית', לא בטוח שהחלופה שקרפל מציע רלוונטית לימינו אלה. לעומת זאת, הוא מסכים שאכן הציונות נתונה במשבר, "ותעיד על כך הנפת הדגל של מדינת כל אזרחיה". "אין התמודדות אמיתית של הציונות החילונית מול האלטרנטיבה שקרפל משרטט", הוא אומר. "יש רק פחד או רתיעה מהתמודדות עם האלטרנטיבה הזאת. לא ראיתי עד היום מסה או מאמר שמתייחס עניינית למסר הזה. יש פחד, ולכן פוטרים את זה כמשיחיות וזהו. אבל ברור שיש כאן מעבר למשיחיות. יש כאן הצגת אלטרנטיבה שאפשר לחלוק עליה ואפשר להסכים אתה, אבל בוודאי שחייבים להתמודד אתה".