חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 32ראשיהפצה

חייל עם שיני חלב - בגליון השבוע

ירושלים 1948, מלחמת השחרור. הרובע היהודי עומד במצור וקרבות ארוכים. יש מחסור חמור בחיילים וכולם מגויסים. נסים גיני, גיבור בן תשע וחצי, נופל בעמדתו קומה אחת מעל לאמו העיוורת. סיפורו של החלל הצעיר ביותר בצה"ל
13/11/87, 00:00
יצחק שליסל

לא ברור עדיין איך הסיפור המדהים הזה לא פורסם עד כה בכל העיתונים. לא אגזים אם אומר שנעשה לו עוול היסטורי בכך שכמעט נגוז ונעלם, במקום שיזכה להערכה העצומה שהוא כה ראוי לה, ולמקום מכובד בין דפי ההיסטוריה של עם ישראל.

עם פרוץ מלחמת השחרור, עקב החלטת הבריטים ליישם את תכנית החלוקה ועזיבתם את הארץ, הטיל הלגיון הירדני מצור כבד על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. יום אחד בלבד לפני הכניעה נפל אחד מהלוחמים היהודיים ששימש כתצפיתן, בשעה שזיהה תנועה חשודה ושלף את ראשו מבעד שקי החול של העמדה. צלף ירדני ירה כדור שפגע בראשו. הוא לא היה הלוחם היהודי היחיד שנפל במערכה, ולכן עד כאן הסיפור יכול היה להיות רגיל לחלוטין, לולא העובדה המצמררת שלוחם זה היה בן תשע וחצי בלבד. קראו לו נסים גיני, והוא מוכר כחלל הצעיר ביותר של צה"ל.

ללוחם הצעיר לא הספיקו אפילו להתחלף כל שיני החלב, כך אגב זוהתה גופתו. גם לו היתה אמא אוהבת ודואגת שניסתה לגונן עליו ולשדלו בדברים שלא יסכן את עצמו. אך הוא, בגיל צעיר כל-כך, עמד על שלו והשיב לה שהוא מגן על המדינה שלנו. לא היה מקובל עליו שדמו אדום יותר משל חייל אחר. לא ייתכן שהוא ימלט את נפשו וייתן לאחר להיפגע במקומו.

המחסור החמור בלוחמים הביא רבים מילדי הרובע לחוש מחויבות אישית ולקחת חלק פעיל במהלך הלחימה. חלקם שילמו על כך בחייהם. הם התנדבו להיות תצפיתנים – להתריע מפני פלישת האויב ולזהות את מקור הירי במקום לתפוס מחסה. הילדים שימשו גם כקשרים. לעומת כוחות האצ"ל וההגנה שבאו מבחוץ ולא התמצאו כלל בשטח, הילדים המקומיים הכירו היטב את הסמטאות הצרות של הרובע, ולכן שימשו כקשרים בין העמדות. כלי העבודה העיקריים שלהם לא היו מכשירי קשר, שהיו נדירים אז, אלא בעזרת הרגליים. חשופים לקו האש, רצים בין הכדורים השורקים לידם ופגזי המרגמה מעל לראשיהם, העבירו הודעות, תחמושת ומזון.

רוצים לחזור לרובע

שני אחים נותרו לנסים גיני ז"ל. האחות הבכורה, חיה קדוש, והאח הגדול, נתן גיני. האח הקטן, אריה, נפצע בכתפו מפגז בצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים. הפגיעה הפכה זיהומית ולאחר שנים רבות הוא נפטר ממחלה. ההורים, יצחק ומרים, גרו בירושלים מיום עלותם ארצה בתור ילדים ועד יום מותם. יצחק עלה בגפו מתורכיה בעקבות אביו שנלחם ונפל בירושלים במלחמת העולם הראשונה.
מרים עלתה ממרוקו עם כל בני משפחתה. גם חיה ונתן גרים בירושלים עד עצם היום הזה. חיה בתלפיות ונתן ברמות ב'. המבטא הירושלמי ניכר היטב בשפתם כשהם מספרים את הסיפור בחי"ת ועי"ן גרוניות.

את נתן קשה להשיג. הוא עסוק סביב לשעון כבר חמש שנים בהתנדבות ב'יד שרה', בבית המלאכה של ציוד לנכים. לנתן יש שני חלומות: האחד, שהגחלת לא תכבה ובני המשפחה הבאים אחריו ימשיכו לפקוד את קברו של נסים, והשני, לחזור ולגור בעיר העתיקה. גם בגילו הלא-צעיר הוא מוכן לעזוב את הכל ולעבור לרובע. הוא מספר לי כי לאחר שחרור הרובע מחדש הוקמה ועדה שקבעה מי זכאי לגור בו, וחילקה את הבתים במחיר זול. הוא כמובן הגיש מועמדות, אך בקשתו נדחתה ללא נימוקים. "היום", הוא אומר, "כבר לא קיימת ועדה, אבל אין ביכולתי לעמוד במחירים". הוא מצית לעצמו סיגריה ומגיש לי תה, אך עד מהרה אני שוכח ממנו וצולל לתוך הסיפור המרתק.

יצחק, האב, עבד במספר מאפיות. המצור על הרובע הוטל בזמן שעבד במאפיה במחנה יהודה שמחוץ לרובע, והדרך חזרה אל משפחתו נחסמה בפניו. מרים האם נדבקה עוד בילדותה במרוקו במחלת האבעבועות השחורות, שהותירה אותה עיוורת בעין אחת. שבועיים לאחר שילדה את חיה התעוורה גם בעינה השנייה. בתור אם עיוורת היא נאלצה לשמור לבדה על ארבעת ילדיה במצור ובקרבות הקשים במשך שישה חודשים.

גם הילדים נלחמו

הבית שבו גרה משפחת גיני היה ברחוב קלינרשול. לא הרחק משם היתה עמדת צלף של הירדנים, שממנה ראו את כל הרובע וגם צלפו עליו. בשלב מסוים פנה הצבא אל המשפחה והורה לה לעבור לבית אחר, במקום בטוח יותר. באותה התקופה, אחיה של מרים, דוד ועקנין, היה מאושפז בבית-החולים הדסה בגלל מחלה ואשתו סעדה אותו. משפחת גיני העתיקה את מקומה אל בית משפחת ועקנין, שהיה גם הוא ברובע, ברחוב שער השמים, בבניין שבו הייתה ישיבת שער השמים. בקומה השנייה של הבית היה החדר של ציונה, בת משפחת ועקנין שהצטרפה לפלמ"ח. החדר הזה הפך לעמדה של נסים, שבה בסופו של דבר נהרג. ילדי משפחת ועקנין היו יותר מבוגרים והשתתפו כלוחמים. הם דאגו לעזור בלימודים לילדי משפחת גיני, ומרים הייתה מבשלת אוכל גם לילדי משפחת ועקנין.

כשגברה ההפגזה, פינו גם את שאר התושבים מבתיהם, וריכזו אותם בארבעה בתי-כנסת הסמוכים זה לזה: רבן יוחנן בן זכאי, אליהו הנביא, איסטנבולי ובית-הכנסת האמצעי. את החולים העבירו ממשגב לדך ל'בתי מחסה'.

חיה, שהיתה אז בת 14, התנדבה לשמש כאחות וטיפלה בפצועים. נתן, אז בן 12, היה קשר, ונסים, בן 9 וחצי בלבד, תצפיתן. הוא הדיר שינה מעיניו למשך לילות שלמים בשמירה בעמדה. אריה, בן הזקונים שהיה עוד רך בשנים, רק בן 8, נשאר בחיק אמו.

חיה, אישה מאירת פנים ונעימת הליכות, מלאת סבלנות להסביר כל פרט ופרט ולענות על כל שאלותי לגבי הסיפור. "רוב האוכלוסיה התגייסה לעזור", היא מספרת. "המבוגרים והזקנים תפרו שקים ומילאו בהם חול כדי להציבם בעמדות, בחלונות ובפתחים שפונים לכיוון הירדנים. הילדים אספו מהרחובות כל קופסא ריקה. מהקופסאות הללו עשו רימוני יד מאולתרים. הילדים גם שימשו תצפיתנים וקשרים.
הצבא עשה פרצות קטנות, שדרכם היו הילדים משתחלים ועוברים בין העמדות. חלק מהבחורים הבוגרים, שהיו צריכים להילחם, השתמטו מרוב פחד וישבו מכונסים ורועדים בתוך ביתם, אבל הרוב התגייסו".

קהילה חמה ברובע היהודי

על היחסים עם הבריטים והערבים המקומיים מספר נתן: "הבריטים שיתפו פעולה עם הערבים, מפני שהערבים הכירו אותנו היטב והם היו שטינקרים ומלשינים על בחורים מהאצ"ל. לכן תמיד פרצו התלקחויות בינינו לבין הערבים. הילדים הערביים היו חוטפים לילדים היהודיים את כובעי הברטים ששימשו כיסוי ראש. הם רצו לגרור את הילד היהודי שירוץ אחריהם אל תוך השווקים שלהם, ואז לעשות בו שפטים. אנחנו היינו מחכים לפעמים שבהם הבריטים הטילו עוצר וסגרו את השערים שמסביב לחומות.

"המטרה של הבריטים הייתה לתפוס בחורים מהאצ"ל ולא לאפשר להם לברוח החוצה. הבחורים ידעו איך להעלם מיד, אבל הילדים הערביים נקלעו לשכונות שלנו ולא יכלו לצאת, ואז אנחנו היינו השולטים ויכולנו להחזיר להם. זכור לי מקרה שאירע כשלושה שבועות לפני פורים: אני ונסים ז"ל היינו צריכים להביא קפה. הלכנו בשוק ונער ערבי חטף לנו את הברטים. נסים, שנחשב לבריון יחסית לגילו, תפס את הגנב הערבי, משך אותו בכוח אל תוך השכונה שלנו, נגח בו ראש בראש ופתח לו את הפרצוף. באה חבורה של ערבים שרצו להתנפל עלינו, אך בדיוק באותו הרגע עבר שלמה כהן ונתן צעקה. כשהם ראו אותו, בחור כזה ז'לוב, הם תפסו את הרגליים והסתלקו. שלמה היה הדוור. גם הוא נפל ברובע".

הקהילה היהודית ברובע חיה כמשפחה אחת גדולה. כולם הכירו זה את זה וכל אחד עזר לשני ותמך בו בשעת מצוקה. ילדי הרובע היו נפגשים בגמר הלימודים ומשחקים יחדיו. גם כשפרץ המצור עמדו התושבים איש לצד רעהו.

חיה: "שושנה, ידידה טובה של משפחתנו שגרה בשכנות, הלכה לבקש מתובל, מפקד הקשרים שהדריך אותם, שישחרר אותנו, כי אמא נותרה לבדה. הוא אמר לה שהוא מוכן לשחרר את האחים הגדולים, אבל לא את נסים, בגלל התפקיד החשוב שהוא ממלא. נסים לא השתחרר עד שקרה מה שקרה".

נתן: "נסים גמר למעשה את המשמרת שלו וירד לאכול. הייתה לו תחושת בטן והוא אמר לאמא שזו הארוחה האחרונה שהוא יאכל איתה. היא לא הספיקה להגיב, כי באותו רגע קראו לו לעלות בחזרה לעמדה. מי שהיה אמור להחליף אותו בעמדה לא הגיע, ולכן צריך אותו עד שימצאו לו מחליף. אמא אמרה: 'תראה איזה מצב בחוץ, כל הזמן יריות', ונסים, חייל בן תשע וחצי, אמר: 'מה את רוצה, שאני אשב בבית ואחרים ימותו ?' והלך".

הוא חזר לעמדה והבחין בתנועה חשודה. כשהוציא את ראשו כדי לבדוק מי זה, צלף שהיה בבית ניגר ירה כדור לעמדה שלו. הקליע פגע תחילה באקדח המאוזר שהיה בעמדה, פוצץ את הקנה, ומשם המשיך, נכנס ללסת של נסים ויצא לו מהעורף. זה היה כדור דומדום שאסור לשימוש עפ"י אמנת ג'נבה.

"מחר אביא את נסים"

"העמדה שלי, עמדת הגן", מספר נתן, "הייתה הקרובה ביותר לכניסה אל הרובע. הלכתי לעמדת המפקדה בבתי מחסה כדי להביא תחמושת לעמדה שלי. בדרך, כל מי שפגש אותי אמר לי שאחי נהרג. לא הבנתי על מה הם מדברים, אני שמעתי שהוא היה לפני שעה אצל אמא ואכל. הדרך בין עמדת הגן לבתי מחסה עוברת דרך שער השמים, ולכן כשחזרתי עם התחמושת לעמדה עברתי דרך הבית ואמא אמרה לי שאחי נהרג. היא לא ידעה זאת בוודאות, אבל גם לה, כמו לנסים, הייתה תחושה לא טובה. היא ניסתה מספר פעמים להדליק נר שמן לסגולה והוא כבה בכל פעם. אמרתי לה שזה לא יכול להיות, שאני אלך לבדוק מה קורה.

"הבאתי לעמדת הגן את התחמושת וחזרתי לבתי מחסה, לברר מה קרה. אמרו לי שאחי נפצע ושהוא בקומה למטה. שאלתי למה למטה, הרי שם חדר המתים! השיבו לי שהוא איבד הרבה דם ואין אפשרות להציל אותו. ירדתי למטה וראיתי על הפנים שלו תחבושת רצינית, כולה ספוגה בדם. קראתי לו והוא מלמל. בקשתי ממנו שיקום כי אני רוצה לקחת אותו לאמא, והוא אמר לי שהוא לא יכול. חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא סיפור אחר, שכביכול התחננתי למפקד של נסים שישחרר אותו אפילו לחצי שעה, אך הוא לא יכול בשום אופן להשתחרר בגלל שחסרים לוחמים ואנחנו נמצאים במתקפה רצינית. אמרתי לה שמחר אביא לה את נסים".

חיה מספרת: "הוא נפצע בעמדה בבית ופינו אותו מהר לבית-החולים, שהיה קרוב מאוד. אני טיפלתי בפצועים, ופתאום ראיתי שמביאים אותו. נכנסתי ללחץ והתחלתי לצעוק ולבכות. האחיות לקחו אותי והרגיעו אותי. הן אמרו לי: 'זו מלחמה, את יודעת שאין מה לעשות, תראי יש כל כך הרבה פצועים והרוגים', אבל אני עניתי שזה שלי, זה הדם שלי! אח"כ ישבתי לידו וניסיתי לדבר איתו. קראת בשמו, לשנייה אחת הוא פקח את העיניים והסתכל עליי, וזהו. זה הזיכרון האחרון שיש לי ממנו. הוא לא יכול היה דבר כי הוא איבד המון דם. נכנס לו כדור מהלסת ויצא לו דרך העורף. אם היו כל האמצעים הנחוצים לטפול בו והיו מספיק מנות דם לתת לו היו יכולים להציל אותו, אבל לא היה. כשחזרתי הביתה לא אמרתי לאמא שום דבר. בבוקר באה שושנה ואמרה לי שנסים נפטר מהפצעים, לאמא זה נודע רק בצהרים".

מצור ואש חיה

משה חרמץ, שמרצה על התקופה ההיא, מסביר שבניגוד לשאר היישובים בארץ, הרובע היה המקום היחיד שהאוכלוסייה בו נשארה עד הסוף ולא פונתה. זה גם היה המקום היחיד שהלוחמים הצליחו להחזיק מעמד בקרב שנמשך עשרה ימים רצופים עד לנפילתו, שזה המון ביחס לאמצעים שהיו. הרובע נפל ונכנע ביום שישי. נסים נפל רק יום אחד קודם לכן, ב-27.5.48.

נתן מסכם את ימי המצור: "היציאה והכניסה התאפשרו רק ע"י שיירות משוריינות המלוות ברכבים בריטיים, שנעו עד שער ציון, כשהירדנים צולפים עליהם לאורך הדרך. כדי להצטרף לשיירה היה צורך באישורו של מר וינגרשטיין, ראש הרובע. הוא היה צריך להעיד לפני הבריטים שנוסעי השיירה אינם לוחמים אלא תושבים בלבד".

בין האצ"ל להגנה נתגלעו ויכוחים. האצ"ל ניסה לפרוץ את המצור בשער ציון כדי להחדיר פנימה כוחות, אך נכשל. ההגנה הצליחה לבסוף לפוצץ את השער והחדירה פנימה יחידת חי"ש שנקראה 'משמר העם'. היחידה הזו היתה אמורה להישאר רק 48 שעות, ובפועל היא נותרה עד הסוף. במקום לתפוס עמדות על החומות ולשמור על הפרצה, הם טעו והפקירו אותה. הירדנים ניצלו את ההזדמנות, תפסו את הפרצה וחסמו אותה בעזרת טנק וגדר תיל.

הכניעה וקבר האחים

כשהרובע נפל המפקדה הורתה לרב בן-ציון חזן להעלות ולהניף את דגל הכניעה. כשהוא עלה הירדנים ירו בו ופצעו אותו בלחי ובגב. הם לא הכירו בכניעה הזאת, ותבעו שראש הרובע יעשה זאת. וינגרשטיין עלה והניף את הדגל. זה היה יום שישי, כולם היו עסוקים בהכנות לשבת, ואז הגיעה הידיעה שהרובע נפל.

"אני בתור ילד לא ידעתי מה המשמעות של זה", נתן מעלה זיכרונות. "התושבים נקראו לצאת מבתיהם לבתי מחסה, אחר-כך אמרו להם לחזור לבתים ולאחר מכן שוב קראו אותם לצאת לבתי מחסה. הירדנים צעקו לעברינו 'דיר יאסין, דיר יאסין'. אנחנו לא ידענו מה שקרה שם, אבל הם ידעו ורצו לנקום בנו. גנרל ירדני עמד והכריז ברמקול הוראה שנתקבלה מהמלך עבדאללה לתת ליהודים לצאת איך שהם רוצים ולא לגעת בהם לרעה, ואם חייל ירדני ייתפס שפגע ביהודי הוא יועמד לדין".

חיה: "הלוחמים היהודיים נלקחו בשבי, שממנו שבו רק לאחר כחצי שנה, הפצועים פונו לבתי-החולים ולתושבים ניתנה האפשרות לבחור בין להישאר תחת חסות השלטון הירדני לבין לעזוב. כולם בחרו באפשרות השנייה, פרט לאשה אחת זקנה וגלמודה שלא יכלה ללכת ונשארה על מפתן ביתה. הירדנים רצחו אותה והיא קבורה בקבר האחים. מהרובע החלו לצאת שיירות של התושבים היהודיים לעבר שער ציון, שם טיפסו ועברו את הטנק וגדר התיל. ישבנו שם עד שתיים בלילה, ואז אמרו לנו לרדת לבריכת הסולטן, שם המתינו לנו אוטובוסים. שאלתי את אמא איך ניסע, הרי שבת היום. אמא אמרה שחייבים לנסוע, לא נישאר פה כי מסוכן. משם הסיעו אותנו לקטמון, ריכזו אותנו לפי משפחות וסידרו לנו בתים. האחיות הסוציאליות מהדסה הגישו לילדים שוקו ופרוסות לחם מרוחות בשמן קוקוס. זה כל מה שהיה אז לאכול. האחיות הכירו את אמא ובאו לנחם אותה על נפילת נסים. את אבא פגשנו ביום ראשון.

"השארנו בבתי מחסה כארבעים חללים קבורים ושמונה שלא הספקנו לקבור – אלה שנהרגו ביומיים האחרונים, וביניהם נסים. לא ידענו מה עלה בגורלם. כשחזרו הבחורים מהשבי, היה איזה אחד מהאצ"ל שאמר שהוא בידיים שלו קבר את נסים. אחרי מלחמת ששת הימים, כשהרובע שוחרר מחדש, אבא עבד בעירייה במחלקה לשיפור פני העיר. הם הוציאו את העצמות מהאדמה כדי לנסות להבדיל בין החללים, ומצאו גולגולת שקבעו שהיא של נסים, כי ראו ששיני החלב עוד לא התחלפו".

כיוון שעברו כמעט עשרים שנה, היה בלתי אפשרי להבדיל ולהפריד בין עצמות הלוחמים לעצמות התושבים, לכן הרב גורן פסק שיקברו את כולם בחלקה משותפת אחת בקבר אחים בהר הזיתים במקום בהר הרצל, ששם הקימו אוהל יזכור ומצבות עם שמות הנופלים עוד לפני שחרור הרובע. בבתי מחסה הוקם גלעד, ובהר הזיתים התקיימה הלוויה ממלכתית. המשפחות עשו קריעה וישבו שבעה.

נתן מסיים בגרסה שונה: "כששוחרר הרובע ב-67' פנה ערבי כבן 60 אל החיילים וביקש שיביאו לו את המפקד הבכיר. הוא סיפר למפקד שהוא קבר במו ידיו את הגוויות ושמר על המקום, כדי שלא יפגעו בו. הוא הראה למפקד צלקות שנותרו על גופו מקתות של רובים שהכו בו הלגיונרים, בגלל שקבר את הגופות ולא שרף אותן".

תמונה אחת מטושטשת

נתן שומר עד היום טינה בלבו כלפי פקידה של משרד הפנים שהעזה לגעור באמו שביכתה את בנה המת. היא אמרה לה שטוב שנסים נפל, אחרת היא היתה צריכה לגדל אותו ולבזבז עליו הרבה כסף. "לא רצו לגלות לי מי אותה הפקידה. הם ידעו שאפילו שהייתי ילד הייתי מוצא דרך להגיע אליה ולהכות אותה. היום היו עושים רעש בתקשורת מסיפור כזה, אבל אז לא היה מי שיעשה".

המדינה בתחילה לא הסכימה להכיר בנסים כחלל, בשל גילו הצעיר. אולם לאחר חילופי מכתבים ואישורים ממפקד הרובע, משה רוסנק, מפקד הקשרים, שאול תובל, ובתו של הרב ווינגרשטיין, שהייתה האחות הראשית בבית החולים ברובע, הוא הוכר לבסוף כחלל הצעיר ביותר. ההורים קיבלו מענק של משפחה שכולה, אבל האחים לא. רק נתן, לאחר מאמצים שעשה ומכתבים ששלח, זוכה לקבל מדי שנה ביום הזיכרון ספר ומכתב ממשרד הביטחון.

מהבית ברובע לא נותרו מזכרות. רק זיכרונות. משפחת גיני נאלצה לעזוב אותו על כל תכולתו. אחרי כמה שנים, אריה מצא תמונה אצל חברים שבה מצולמים קבוצת ילדים מהתלמוד תורה. בין הילדים הללו מופיעה במטושטש דמותו של נסים. המשפחה העתיקה את תמונתו מתוך הצילום הקבוצתי. זו התמונה היחידה שנותרה ממנו.

לתגובות והצעות לסיפורים מעניינים: schlissel@012.net.il