חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 32ראשיהפצה

"הרבי שלי הוא בן גוריון" - בגליון השבוע

הוא נולד למשפחה המקורבת לרבי מסאטמר, היה מנהיג חבורות הרחוב של נטורי קרתא ונלחם במלחמות ההתשה נגד המשטרה הציונית ● עם הזמן האויבים הפכו לידידים ● היום יהודה משי זהב חולש עם ארגון זק"א, המסייע לכוחות הביטחון בכל רחבי הארץ ● היום הוא גם מכא על חטא השנאה לציונות ● סיפורו של בעל תשובה ציוני, שיתכבד להדליק משואה בהר הרצל ביום העצמאות ● לתפארת העדה החרדית
13/11/87, 00:00
אהרן גרנביץ'

"ואז, כשהגופות המרוטשות היו מוטלות לנגד עיניי, כשהדי הזעקות נשמעו בין שברי האוטובוס העשן, כשהבגדים המוכתמים בדם היו מפוזרים בשטח, כשמשפחות שלמות נשברו ונמחו במחי יד אחת, הבנתי שלוויכוחים בינינו אין חשיבות, שסוג הכיפה שאתה חובש וסוג הבגדים שאתה לובש מתגמדים לעומת המלחמה האמתית שאנו נתונים בה. האויב הערבי אינו מבדיל בין דמו של החרדי לדמו של החילוני או של ה'מזרוחניק', כולם בעיניו אותו דבר. הכאב של כולם הוא אותו כאב. זה היה הרגע שבו חציתי את הקווים וזנחתי את האידיאולוגיה של היהדות החרדית".

חמש עשרה שנה אחרי האסון הנורא ההוא, שבו יד זדונית של מחבל נשלחה להגה אוטובוס הנוסעים לירושלים ושילחה אותו על נוסעיו לתהום שמתחת לשכונה החרדית קריית יערים (טלז סטון); חמש עשרה שנה אחרי שמתנדבים חרדים מהישיבה הסמוכה ורבים אחרים סייעו לכוחות ההצלה להציל את הפצועים ולפנות את הגופות, נזכר מנכ"ל ארגון החסד החרדי 'זק"א' – זיהוי קורבנות אסון, כיצד חצה את הקווים מזריקת אבנים ביום העצמאות עד לעמידה על הבמה המרכזית של טקס יום העצמאות, אחיזה בלפיד הבוער והדלקת משואה 'לתפארת מדינת ישראל'.

למרות שהוידוי שלו דומה לזה של חוזר בשאלה, הוא אינו רואה עצמו ככזה. הוא שינה רק את דעותיו, לא את שמו ואת לבושו.

שגרירים של קידוש השם

קרוב לגיל חמישים, אב לשבעה ילדים, מתוכם שניים נשואים ואו-טו-טו נכד ("הבת שלי צריכה ללדת בכל רגע", הוא אומר בהתרגשות) הוא עדיין אותו משי זהב עטור בזקן (עם כמה שערות שיבה) שפאותיו מסתלסלות משני צדיו. אבל העברית שבפיו צברית לחלוטין, ובכיס החולצה הלבנה שלו יש גם רישיון טייס ("למדתי אצל דני חמיצר. פגשתי אותו באחד הפאנלים שבהם הופענו יחד, הוא הציע לי ללמוד טיס והרמתי את הכפפה") ובכלל, רשימת הקורסים שעבר לא היו מביישים שום גבר ישראלי: פרט להיותו טייס הוא גם צוללן מוסמך וגם מדריך טיפוס חבלים, שלא לדבר על עזרה ראשונה. אבל גם הוא עצמו עדיין מתקשה להאמין שהוא, יהודה משי זהב, בן לשבט משי זהב המפורסם ממאה שערים, נכדו של הרב יוסף שיינברגר מזכיר העדה החרדית המיתולוגי, ידליק ביום העצמאות תשס"ג משואה "לתפארת מדינת ישראל".

"סבי הזמין אותי לפני מספר ימים. הוא ביקש לשמוע אם נכונה השמועה שנכדו ידליק את המשואה וישתתף בעצמו בחגיגות יום העצמאות של המדינה הציונית; אמרתי לו שכן. כששאל אותי האם אין זה חילול השם, השבתי לו שלדעתי המודד מהו חילול השם ומהו קידוש השם הוא לא קבוצה של כמה מאות אנשים שנשארו מאחור, אלא חמישה מיליון היהודים. הישראלים רואים את המתנדבים החרדים של זק"א בעבודה יום יומית מתישה ומעייפת, וזה שזק"א היא שגרירה נאמנה של היהדות החרדית, זה קידוש השם".

סבו, אגב, לא היה היחיד שהרים גבה. גם הרחוב החרדי במאה שערים הרים, ולא רק גבה אלא גם אבנים ואיומים וטלפונים עם קללות. "באתי משם", הוא אומר. "אני מכיר את השיטות, חלקן המצאתי בעצמי, ולכן אני חסין. לי נותר רק להצטער על הזמן, הכוח והמרץ שבזבזנו אז על מה שאנו רואים היום כשטויות. אם היינו משקיעים את המרץ אז בעשייה של היום, מי יודע אלה מהפכות היינו יכולים לחולל", הוא אומר.

אני יושב עמו במשרדי זק"א. את חדרו מקשטים פוסטרים של אופנועי ההצלה החדשים, משני צדיו המחשבים החדשים ביותר ומכשירי הקשר המשוכללים ביותר. מכאן הוא מנהל את אלפי המתנדבים של ארגון זק"א, העוסק, פרט לאיסוף גופות, גם בהצלת חיים ("עד שבא האמבולנס", הוא מדגיש) באמצעות אפנועי ההצלה החשים למקום האסון ומגיעים עוד לפני אמצעי החירום האחרים. הם עוסקים גם בחילוץ מטיילים שנתקעו בנחלים, ולאחרונה אף בעזרה פיזית למשפחות נפגעי טרור.

מהמבצר שלו הוא עורך חשבון נפש נוקב על חייו, מילדותו בסמטאות מאה שערים, בין אלות השוטרים לצדו של הרב עמרם בלוי, עד למצבו העכשווי, בין פיגועי הטרור, הפצועים, מכשירי הקשר, מתנדבי זק"א וניידות השוטרים, לצדם של מפקדי המשטרה וכוחות הביטחון. "הייתה לי סך-הכל ילדות יפה, בית חם וחוויות רבות, אבל המציאות השתנתה. היום, מתגעגעים לכותרות של אז: 'מלחמת אחים'. היום כולנו עסוקים במלחמה על חיינו", הוא אומר.

הקמב"ץ של העדה

"נולדתי לתוך מציאות אחרת", הוא מספר, "כשהמאבק על דמותה של מדינת ישראל היה בשיאו, מעבר לוויכוח העקרוני על מדינה לפני בוא המשיח". ילדותו הייתה רצופת מאבקים והפגנות: "היו מאבקים על פתיחת המועדון הראשון ובריכת השחייה המעורבת הראשונה במלון דיפלומט. היית מאמין שהיו מלחמות על סגירת רחוב מאה שערים עצמו בשבתות, ושתהלוכת ה'עד לא ידע' של מדינת ישראל עברה דרך מאה שערים? בהמשך התקיימו הפגנות נגד חפירות ארכיאולוגיות וניתוחי מתים, וגם נגד אגד שעשו הסעות לים או שיצאו מהתחנה עוד לפני צאת השבת. "את כל ההפגנות תכנן הסבא שלי, שיאריך ימים, ר' יוסף שיינברגר. אני זוכר את עצמי הולך בגאווה להפגנות יחד עם הרב עמרם בלוי".

כילד, אין כמעט הפגנה שהחמיץ. "המובילים הטובים ביותר היו הילדים. התפקיד שלנו היה להכין מתרסים ומחסומים, לחסום את הכבישים ולזרוק אבנים שהוכנו מבעוד יום. הרב עמרם בלוי היה הולך ולפניו שובל של ילדים. הגיבורים השליליים של ילדותי היו כמובן הציונים. אף פעם לא ידעתי, וגם לא שאלתי מדוע הציונות היא שורש הרע עלי אדמות. כשבבתי-ספר אחרים שיחקו שוטרים וגנבים אנחנו שיחקנו שוטרים וחרדים. בפורים, כמו ילדים רבים אחרים, התחפשתי לרב עמרם בלוי. הערצנו אותו. הוא היה דמות הלוחם אחד שלא פחד לשבת בכלא, שהלך עם האידיאולוגיה עד הסוף".

בהפגנות, תמיד בלט יותר מכולם, מוליך את ההפגנות ומנהיג את הילדים. "החינוך היה שככל שאתה מתמיד בהפגנות, סופג יותר מכות משוטרים, אתה מקדש השם ברבים. אלה היו המושגים שלנו בקידוש השם. במאה שערים תמיד אמרו שאחרי מאה ועשרים יבדקו כמה סימני אלות יש על הגוף, ולפי מספרם תיקבע דרגתך בגן עדן. המיקום שלי היה די למעלה".

אלא שמשי זהב כמו משי זהב, רצה לעלות דרגה. לאט לאט השתכללו המפגינים: אמצעי המיגון נגד המשטרה השתכללו, גם המחסומים שהניחו המפגינים היו באיכות טובה יותר. זה המשיך גם בהאזנות לקשר של המשטרה, כולל פיצוח הקודים התקשורתיים שבהם כונו בעלי התפקידים. יהודה משי זהב טוען שכבר אז החלה שבירת המחסומים בין החרדים למשטרה, כשבמשטרה הבינו שהדוסים האלה, אינם חבר'ה אטומים ונחשלים אלא מתוחכמים ונמרצים, או בקיצור שיש עם מי לדבר.

חסמב"ה של החרדים

באמתחתו של משי זהב היו אין-ספור שיטות מתוחכמות: כשחבריו חילקו 'פשקוילים' נגד ההשתתפות בבחירות, שכר משי זהב מטוס פרטי שהטיס בעצמו, ומאחוריו התנוסס השלט "אבותינו אסרו להשתתף בבחירות הטמאות".

בסוף שנות השמונים פרצה לתודעת המדינה מחתרת חדשה: קשת, ראשי התיבות קבוצה שלא תשלים. "זאת הייתה מעין 'חסמבה' חרדית", נזכר היום יהודה משי זהב. "התחלנו במאבק נגד הפתולוגים. אמרנו שכל זמן שלנפטרים לא תהיה מנוחה, גם לפתולוגים לא תהיה. טרטרנו אותם ברמה אישית; זרקנו עכברים לבתיהם, שגרנו אליהם איומים. היה לנו מודיעין טוב בכל בתי החולים בארץ וידענו כל דבר שהם עושים. הגענו למקומות עבודתם, שרפנו להם מכוניות. השיא היה הפריצה למכון לרפואה משפטית באבו-כביר. עד אז אבו-כביר היה משהו נעלם, איש לא ידע מה יש בו. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו זר פרץ אליו. מצאנו את הגופות במצב זוועתי. צלמנו אותן, פרסמנו את התמונות והדבר גרם לזעזוע רב בציבור. בפעם הראשונה ראו על מה נאבקים, מה זה בכלל ניתוח שלאחר המוות. חדר הניתוח היה נראה כמו חדר קצבים". לבסוף נעצר יהודה משי זהב, ועמו מספר רב של צעירים שפעלו במחתרת זאת. חמישה מתוכם היו בני משפחת משי זהב, אחיו של יהודה. כך נפסקה פעולת מחתרת 'קשת' באופן סופי.

בשנים שהתעמתו החרדים עם המשטרה בכביש בר אילן, משי זהב היה ממובילי ההפגנות. גד ליאור, עיתונאי מידיעות אחרונות שסיקר את ההפגנות האלה, העניק למשי את התואר 'קצין המבצעים של העדה החרדית'. בהמשך ביקשה עיריית ירושלים להקים אצטדיון ברכס שועפת, היכן שקמה לבסוף השכונה החרדית 'רמות שלמה'. אבל אז רצו אצטדיון. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה החרדים ה'רגילים' הצטרפו לחרדי העדה החרדית. "היינו מטפסים על הרכס", ניזכר משי זהב, "ממלאים את מיכלי הדלק של הטרקטורים בסוכר ובורחים. היינו צריכים להערים על המשטרה שלא תעצור אותנו בדרך, לפעמים הצלחנו ולפעמים לא. רק מאוחר יותר החליט מנחם בגין המנוח, אז ראש הממשלה, להפסיק את בניית האצטדיון, בניגוד לעמדת ראש עיריית ירושלים באותם הימים, טדי קולק. אחר-כך החליטו להקים שם שכונה חרדית.

מאויבים לשותפים

אחרי המלחמות, היינו נפגשים עם השוטרים על הבריקדות. בסוף ההפגנות היינו מדברים אתם, מחליפים חוויות מהמלחמות. כמו שני חיילי אויב משני צדי הגבול, גילינו איש את רעהו. לפתע הבנו שה'ציונים הארורים' הם בסך הכל בני אדם, בעלים לנשים ואבות לילדים, שעושים את העבודה שלהם ורוצים להגיע הביתה בשלום, ממש כמונו. שאפשר לשוחח אתם, שאין להם לא קרניים ולא זנב, ושהם רגישים לא פחות מאתנו. אני בטוח שגם הם גילו אותנו.

ככל שהלכו ותכפו ההפגנות, הלכו והתהדקו היחסים בין המפגינים לבין המשטרה. כשהיו בעיות ידעו לעשות 'הפסקת אש' ולנצל את הקשרים האישיים. למשל, באחת ההפגנות נקלע בטעות רכב של חילונים למאה שערים. היה חשש שהחרדים יחשבו שזה רכב משטרה ויכלו בו את זעמם. המשטרה ידעה שהחרדים מאזינים לקשר המשטרתי ומכירים את הקודים המשטרתיים. הקוד של קצין המבצעים במשטרה הוא 13."לפתע שמעתי בקשר שקוראים ל'13 שחור'. כך הם פנו אליי, התקשרתי למוקד, וכך חילצנו את הרכב. והיו גם סיפורים הפוכים: "פעם באמצע הפגנה יצאה לוויה מאזור 'מאה שערים'. המשטרה חשבה שמדובר בקבוצה של מפגינים. בקשר המשטרתי שמענו את התצפיתן המדווח על קבוצה של 300 איש המתקרבות לאזור כיכר השבת. שמענו איך המשטרה נערכת לתקוף את הקבוצה, עליתי מייד מולם ואמרתי שמדובר בלוויה. הכל כמובן נרגע.

כך נוצרה לאט לאט מערכת של אמון, וראו שאפשר לדבר ולא רק לריב. בהמשך הייתה לנו פגישה עם מפכ"ל המשטרה באותם ימים, רפי פלד, והגענו למסקנה שאפשר לפתור דברים רבים סביב שולחן הדיונים. הגענו להסכמה שגם כשלא נסכים נצטרך לריב בהסכמה.

כך החלו להיסדק חומות העוינות בין המשטרה לבין אנשיו של משי זהב. "אם פעם היינו צועקים לעבר השוטרים 'גסטפו' ו'נאצים', לאחר מכן, כשמישהו באחת ההפגנות צעק לעבר השוטרים 'נאצים', סטרתי על לחיו ואמרתי לו שהוא לא יודע מה זה נאצים".

לא להפסיק דברים טובים

ככל שיהודה משי זהב התקרב למשטרה, לשוטרים ולממסד הציוני, החלו להישמע קולות של אופוזיציה נגדו בתוך מאה שערים. "אצלם", אומר משי זהב ומתכוון לחבריו במאה שערים, "כל דיבור ושיתוף הופכים אותך ל'ומוסר' ו'מלשין'. היו נגדי פשקווילים והפגנות, ניסו להטריד אותי באופן אישי, אבל אני חסין. אני בא מאותו חיידר. אבל ידעתי את הכלל הידוע: ככל שהדבר טוב יותר המניעות לביצועו גדולות יותר".

זה מצד אחד, מצד שני, יהודה משי זהב הפך לכתובת רשמית לפניות של העדה החרדית בנושאים משטרתיים, שגריר המשטרה. החל מדו"חות חניה וכלה במעצר של ממש. גם המשטרה הייתה פונה אליו בבעיות שהיו לה עם העדה החרדית. כשהיה צריך למצוא בית חם להומלס, היו פונים למשי זהב. שם בשכונת החסד הזאת, ידעו השוטרים, ימצא ההומלס בית חם. "לעתים היו פונים אלי אפילו אנשים שנלחמו בי. כשהעדה החרדית הייתה צריכה להפגין, היו שולחים אותי להשיג רשיון להפגנה, ולאחר מכן היו מכחישים את עצם הגשת הבקשה, כי העדה החרדית אינה צריכה את הרשיון של הממסד הציוני להפגנות. זה היה המשחק".

בעקבות הצגתו כקצין המבצעים של העדה החרדית נחשף משי זהב לתקשורת. הוא הוזמן לפאנלים תקשורתיים. העברית הצברית שבפיו וכושר הביטוי שלו מחד גיסא, והשתייכותו לעדה החרדית מאידך גיסא, הפכו אותו למצרך מבוקש בכלי התקשורת. שם גם פגש עמיתים שנשבו בקסמיו והפכו לידידיו.
אירועי האינתיפאדה הראשונה הפילו את החומות באופן סופי, אחרי קו 405 שהידרדר לתהום באו אירועים נוספים שבטיפול בהם היו שותפים החרדים. הם עסקו בעיקר בפינוי הגופות. עד מהרה החלה המשטרה לעמוד על סגולותיהם של הצעירים החרדים, שהשקיעו מרץ וזמן רב בתחביבים כמו טיולים.

באחד המקרים שבהם נתקעו מטיילים חרדים באחד הנחלים, נחלצו משי זהב וחבריו לחלצם. יחידות חילוץ מפורסמות לא היו אז. אחרי ההצלחה הראשונה החלה המשטרה להפעיל את הצעירים החרדים כל פעם שמטיילים נתקעו, גם אם הם היו חילונים.

זק"א מתארגנת

"אחרי שהתחלנו לעבוד עם חילונים, המושג 'חרדי' קיבל משמעות אחרת בעיניהם. גם המושגים 'קידוש השם' ו'חילול השם' קיבלו בעיני מושגים אחרים. אם קודם לכן הם היו קשורים להפגנות, פתאום כשהתחלנו לעסוק בנפגעים וראיתי את הכרת הטוב של האנשים, הבנתי שלמושגים האלה יש משמעות מרחיקת לכת הרבה יותר. האם קידוש השם פירושו הצלחה בעוד הפגנה או בזריקת עוד כמה אבנים, או אולי השקעת המרץ בעזרה לזולת? הגעתי למסקנה שאחרי שנים רבות כל-כך של מאבק עקר, שום צד לא קיבל את שלו. המדינה המשיכה להתקיים כמדינה יהודית עם אופי יהודי וירושלים לא נהייתה חרדית יותר. להיפך, איבדנו דברים.

יום אחד התרחש פיגוע תופת. מחבל עלה לקו 26 ופוצץ אותו. אנשי משי זהב הגיעו למקום ועזרו בפינוי הנפגעים. אחרי שנאספו הגופות, גילתה המשטרה שלאחת מהן חסרה רגל. שעות רבות חיפשו את הרגל החסרה. לקראת ערב הגיע מתנדב חרדי עם שקית ניילון ובתוכה הרגל. "איפה היית עד עכשיו?", תמהו השוטרים, "הייתי בסידורים בשוק", השיב המתנדב בתמימות שלא הבין מה היה רע במעשיו. המקרה הזה הצטרף לשורה של מקרים שבהם באו אנשים רבים שרצו לעזור ומחוסר ידיעה הזיקו. אבל המקרה הזה הביא את המשטרה למסקנה הסופית שחייבים להקים יחידה מסודרת של אנשים שעברו קורסים בהצלה. צמרת המשטרה ויהודה משי זהב ישבו יחדיו ובנו את הקורס. היחידה החדשה לזיהוי קורבנות אסון, או בשמה המוכר יותר 'זק"א', התקבלה בשמחה רבה בצמרת המשטרה. שם שררה התחושה שהיה לה על מה לסמוך: "הכרענו את החרדים ואת האידיאולוגיה של מאה שערים; עכשיו הם עצמם משולבים במערך המשטרתי".

אנשים רבים נרשמו לקורס הראשון, שלווה באיומים ופשקוילים מצד אנשי העדה החרדית. הם לא
השלימו עם הכניעה של חבריהם לממסד הציוני: "אמרתי לאנשים שלי שהם חייבים להיות חזקים, שאסור להם להישבר", נזכר משי זהב. "כשקיבלנו תעודת שוטר, אמר לי בצחוק מפקד המחוז, יאיר יצחקי, שעכשיו אצטרך על פי פקודתו לפנות הפגנות בכביש בר אילן".

הכרה בינלאומית

יחידת זק"א החלה לטפל בנישה שהייתה כה חסרה במשטרה: כל אירוע של מוות בלתי-טבעי, כל מקרה של פיגועים ואסונות, טופל על ידי היחידה, שהקימה סניפים גם מחוץ לירושלים. ארגון זק"א שבראשו עומד יהודה משי זהב מונה היום מעל 800 מתנדבים בפריסה ארצית מלאה, יחידת חסד של אמת, יחידת הצלה מהירה שלרשותה עומדים 71 אופנועים, יחידת איתור וחילוץ ועשיית חסד של 24 שעות ביממה. במשך שנות קיומו הספיק הארגון לחצות גבולות ולהגיע להכרה בינלאומית. "יש ארגוני הצלה בכל העולם, אבל אין עוד ארגון שנותן כבוד כה רב לחיים שאחרי המוות", אומר משי זהב. "אין כלי תקשורת בעולם שלא פרסם כתבות על זק"א. עד כדי כך שמשרד החוץ שילב אותנו במערך ההסברה של מדינת ישראל. במשרד החוץ שמו לב שכלי התקשורת בעולם בקושי מצטטים חצי משפט שאומר נציג רשמי של המדינה, בעוד שאנחנו כאנשי שטח, דרך המסר ההומני, מצליחים להסביר את מדינת ישראל. היום, בכל פיגוע מחברים אנשי משרד החוץ את אנשי התקשורת לאנשי זק"א. זק"א גם צברה מוניטין בינלאומי כשנרתמה לעזרה גם באירועים בינלאומיים, באסון מגדלי התאומים ובפיגוע במומבסה. בטקסס תרם גוי אופנוע על שם אילן רימון, ב-2001 האו"ם הכריז על הארגונים הוולונטריים כנושא שבו יעסוק באותה שנה. הם אף הוציאו ספר שמתאר את כל הארגונים הוולונטריים בעולם. במדינת ישראל בחר האו"ם להציג את זק"א. הפוליטיקאים החרדים אומרים לא פעם שאנו מספקים להם תשובות כלפי מחרפי היהדות החרדית. זה קידוש השם, לא זריקת אבנים בהפגנות".

לשבעת ילדיו ושני חתניו הוא אומר שאם אתה יודע שהאמת אתך ואתה עושה דברים אמתיים וטובים, אל תשים בל למקטרגים. "יש לי רבי", הוא אומר בחיוך. "קוראים לו דוד בן גוריון. הוא אמר שלא משנה מה אומרים הגויים אלא מה עושים היהודים. לקידוש השם אין גבולות. אצלנו אי-אפשר לתכנן חופשה ואין לנו כמעט שבתות שקטות, משום שכמעט כל שבת אני מקבל קריאות דחופות, ואני צריך להיות מחובר תמיד לזימונית, זמין ומוכן למלא כל משימה. אני לא חושב שיש קידוש השם גדול מזה. הדבר דומה למי שמתעקש לכתוב בעט ונייר לעומת מי שמשתמש במחשב. ברור שמי שמשתמש במחשב מספיק הרבה יותר. כך גם כאן, ברור שכשהקידוש השם במעגלים יותר נרחבים הוא מקבל יותר הד. הראיה: ההחלטה של החברה הישראלית לתת לי להדליק משואה ביום העצמאות. האם יש הכרה גדולה מזו בתרומתם של החרדים לחברה הישראלית?"