חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 32ראשיהפצה

ההסדרניקים של תש"ח - בגליון השבוע

מסתבר שהנח"ל החרדי הוא לא כזה חידוש. עוד לפני הקמת המדינה פעל גדוד של בני הישיבות החרדיות שעסק בביצור ירושלים. בין חברי הגדוד אפשר למצוא רבנים חשובים של הקהילה החרדית, ואז לא היו משתמטים
13/11/87, 00:00
אהרן קורנפלד

זה קרה מדי ערב לאחר רדת החשיכה: עשרות תלמידי ישיבות מ'שומרי אמונים' הקנאית ומ'חברון' הליטאית, מ'סאטמר' החסידית ומ'פורת יוסף' הספרדית, מ'שפת אמת' של גור ומ'אנשי מעמד' של הפרושים, מ'חיי עולם' של הירושלמים , מ'תורת אמת' החב"דית ומ'תורת חסד' (רשימה חלקית) התקבצו במפקדה מאולתרת, נטלו אתי החפירה ושקי יוטה ויצאו לפעולה, שנמשכה כמעט עד אור הבוקר.

בונים חומות, חופרים ביצורים

"איש לא נעדר ולא ניסה להתחמק" שחזר לימים ר' טוביה ביר, שעל שמו נקרא עוד בחייו הגדוד שהקים תחת פיקודו. לא רק בכך הפך 'גדוד טוביה' למשהו ייחודי בהיסטוריה של המדינה. הצרוף של כמעט בני כל הישיבות הירושלמיות ליחידה אחת, ועוד במסגרת צבאית, הוא תופעה שלא חזרה על עצמה מאז פורק הגדוד הזה, לפני חמישים וחמש שנה.

סיפורו של הגדוד החל בחודש אדר תש"ח, כשלושה חודשים לפני קום המדינה. חיל ההנדסה של המדינה שבדרך, שכונה אז בשם 'חזקיה', החל לבצר את ירושלים הנצורה בתעלות מגן ובחומות העשויות שקי חול. מחסור חמור בידיים עובדות הביא להסדר ראשון ויחיד מסוגו בין ועד הישיבות למרכז לגיוס העם שפעל מטעם הועד הלאומי. ההסדר הושג בתיווכם של הרבנים הראשיים לישראל באותם ימים, רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל. "בהסכם", שיחזר ר' טוביה ביר, "נקבע שבחורי ישיבות בגילאי 17 עד 27 ייטלו חלק בעבודות הביצורים. הוסכם שהצעירים יעבדו פעמיים בשבוע במשך שמונה שעות, והמבוגרים מגיל 23 יעבדו רק פעם אחת בשבוע, אותו מספר שעות. חובת ההתייצבות חלה על כולם: הם הופיעו בלשכת הגיוס, נבדקו רפואית, והכשירים שבהם נשלחו לגדוד הביצורים".

בבדיקות שנערכו בלשכת הגיוס התברר כי כארבעים אחוזים(!) מאלה שהתייצבו נפסלו על ידי הרופאים אפילו לעבודות הביצורים, כתוצאה מתת תזונה וממחלות ריאה שנשאו. אלה היו בעיקר ניצולי שואה יוצאי מחנות, שעלו ארצה ונקלטו בישיבות בירושלים. "אחרי הניפוי של לשכת הגיוס הגיעו לגדוד כ-350 בחורים, שיצאו כולם לעבודה בביצורים, חפירת תעלות קשר, מילוי שקי חול ובניית עמדות, הרמת חומות מגן מאדמה ומעפר עם אבנים" סיפר המפקד האגדי. הוא לא שכח עד יומו האחרון את המלאכה שביצעו בני הישיבות בשכונות מקור חיים, מלחה, סנהדריה, בתי הונגרין ובכביש בורמה שנסלל באותה תקופה באזור שער הגיא.

השמו"צניק שגאה בבחורי ישיבה

בארכיונו של ר' טוביה ז"ל, המוחזק מאז הסתלקותו למשמרת בידי בנו יעקב, מצאנו קטע גזור מגיליון מצהיב של מעריב, שחשף בחודש נובמבר 1948 את קיומו של הגדוד. תחת הכותרת "המחזור הרביעי של עבודות חובה" באה כותרת המשנה: "איש השומר הצעיר מתגאה בבחורי הישיבה". ברשימה מופיעות השורות המדברות בעד עצמן: "גאוותו ותפארתו של המפקח על כוח האדם היא 350 בחורי הישיבות הקוראים לעצמם 'בני טוביה' או 'גדוד טוביה' והמצטיינים ביותר בהתנדבות לעבודות חיוניות... הוא מעמיד את גדוד טוביה לדוגמא ומופת. צריך לדעת שמר ביר הוא חבר השומר הצעיר, איש מזרע, שלא בנקל מפזר תשבחות לבחורי ישיבה".

כשנשאל ר' טוביה מדוע פעל הגדוד רק בלילות, היו לו שתי תשובות: "ראשית, כדי לא להפריע לסדרי הלימוד של הבחורים בישיבות, ושנית, בגלל העובדה שהביצורים נעשו בעיקר באזורי הגבול, ליד עמדות ערביות, ולא רצינו שהם 'יריחו' את מה שנעשה מתחת לאפם".

בתשובה האחרונה טמון, אולי, גם ההסבר לעובדה שחיילי 'גדוד טוביה' עשו את מלאכתם במדים הפרטיים שלהם ולא במדי צבא. אבל בפי המפקד היה הסבר אחר: "הדבר היחידי שה'צבא' סיפק, לבד מכלי העבודה והשקים, היה מנת האוכל לעובדים, וזה כשלעצמו היה דבר יקר המציאות בימים ההם. כל ארוחה שקיבלו הייתה עניין גדול. איש לא חשב על מדים. רק אחרי הקמת המדינה ויסוד צה"ל החלו לחשוב על כך. בתקופת המעבר ממחתרות לצבא ובימים של טרום מדינה, אנשים בעיר היו טרודים בעיקר במחשבה מנין לוקחים משהו לארוחה הבאה".

ביר הותיר אחריו זיכרונות, שכתב שנים לאחר שהשתחרר מתפקידו והיה לבעליו ומנהלו של אחד ממשרדי התיווך הנודעים בבירה. שם מספר ביר: "במשך עשרת הימים של ההפוגה הראשונה אסור היה לעבוד בביצורים, ובחורי הישיבה באמת לא עבדו. גם לא היה קשר בין המפקדה והפקודים. בערב האחרון לפני סיום ההפוגה הזו, יזמתי מסדר של כל הגדוד. הדבר היה אסור לפי החוק, אבל מטרתי הייתה לחדש את הקשר עם האנשים, כדי שבשעה שתתחדש הלחימה יהיה קשר עם הבחורים. באותו בוקר באו אלו מחיל ההנדסה ואמרו לי: 'אנחנו מקבלים היום תותחים וצריך לחפור להם עמדות. תוכל לפתור לנו את בעיית כוח האדם?' השבתי: 'התפרצתם לדלת פתוחה. אנחנו נעבוד הלילה ונציב את התותחים במקומם'. הודענו בבתיהם של האנשים כי אחרי המסדר חוזרים רק לפנות בוקר, משום שיש משהו דחוף לסדר. עם סיום ההפוגה הראשונה כבר היו התותחים מוצבים בבית הכרם. הם אמנם לא היו רבים, אך באותם ימים כל תותח היה משמעותי. אסור לשכוח שבתחילת המלחמה על ירושלים הנשק ה'כבד' כלל רק שלושה או ארבעה מקלעי ברן בריטיים".

רבנים וראשי ישיבות

לצד הזיכרונות, שימר המפקד הנערץ גם את רשימת חיילי הגדוד שבראשו עמד. ברשימות אלו ניתן למצוא לא מעט ראשי ישיבות, דיינים, רבני ערים ושכונות ואפילו אדמו"ר. רק צאצאיהם ומתי מעט מתלמידיהם בעבר ובהווה יודעים על שירותם ב'גדוד טוביה'.

"על פי ההסכם בין ועד הישיבות למרכז לגיוס העם, הייתה לכל ישיבה זכות לשחרר עשרה אחוזים מן המכסה בתור 'עילויים'. בעקבות זאת צוידו מגידי השיעורים והמשגיחים בכרטיס אפור מהועד הלאומי, שפירושו היה משוחרר שתורתו אומנותו", מגלה הבן, ר' יעקב ביר. "משוחררים מטעמים רפואיים קבלו כרטיס לבן, ואלה ששירתו ב'גדוד טוביה' או בכל מסגרת אחרת קיבלו כרטיס כחול. היו עוצרים ברחובות אנשים ודורשים מהם להציג את הכרטיס.

"ברשימות ניתן למצוא את בניהם של ראשי ישיבות מפורסמים, כמו הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל והגאון רבי מאיר חדש זצ"ל, ראשי ישיבת 'חברון'. גדולי ישראל לא פעלו כדי לשחרר את יוצאי חלציהם מן העבודות", מצביע ר' יעקב על שמותיהם של הרב יעקב חיים סרנא והרב אהרן חדש ברשימה המודפסת במכונת כתיבה ישנה, השמורה בידו.

"אבא ז"ל רצה שבני הישיבות יעברו גם אימונים לשימוש בנשק, אבל ראשי הישיבות לא ראו זאת בעין יפה, והוא ביטל את רצונו מפני רצונם. מה גם שהוא חש כי מפקדי הצבא היו אחוזי פחד מפני האפשרות שבחורי הישיבות מאומנים עשויים להתארגן כמחתרת. ספק אם היו מאפשרים לגדוד שכולו בני תורה לעבור אימון מסוג זה". מסתבר שהחששות סביב הגדוד היו הדדיים.

ר' טוביה עליו השלום, כך מתברר, לא היה המפקד היחיד בגדוד. מפקודת יום הנושאת את התאריך 24.6.48, ניתן ללמוד על מינויים של שישה מפקדי מחלקות שכיהנו תחת פיקודו: ר' אברהם זלושינסקי – לימים מנהל משק בישיבת 'חברון', ר' סעדיה לופס ז"ל – לימים סמנכ"ל משרד הדתות, אב"ד ירושלים רבי משה יוסף מילצקי, ר' זאב קצנלבוגן, ור' שלמה קוק זצ"ל שכיהן כרבה של רחובות עד לתאונת הדרכים שהביאה למותו.

מהביצורים לתפילת ותיקין

"זה לא היה 'גדוד' במובן הצבאי, אלא מסגרת של עבודות חיוניות בשעות הלילה, פעם או פעמיים בשבוע בלבד. מחפירת התעלות והביצורים היינו חוזרים היישר לתפילת 'ותיקין' ולסדר היום הרגיל בישיבה. במסגרת הזו פגשנו לראשונה בני ישיבות אחרות, ונוצרו ידידויות מופלאות הנמשכות עד היום, ובאות לידי ביטוי בשמחות, ולהבדיל בימי אבל", אומר אחד מראשי הישיבות הנודעים שאת שמו מצאנו ברשימות של 'גדוד טוביה', לאחר שהתחייבנו שלא להזכיר את שמו. "המושגים היו אז אחרים, ומי שלא חי את תקופת המצור בירושלים לעולם לא יוכל להבין את הסכמת ראשי הישיבות מכל גווני הקשת ליציאת בחורים מהישיבות לעבודה במסגרת צבאית כביכול. ר' טוביה ז"ל השכיל למצוא את הנתיבות ללבותיהם של כולם, ובנועם הליכותיו כבש את כולנו והפך אותנו לחטיבה אחת. חבל על דאבדין ולא משתכחין".

כשבעה חודשים בלבד פעל 'גדוד טוביה' בירושלים ובמבואותיה, עד אשר המערכה על העיר הוכרעה בחלוקתה לשניים: חלקה המערבי בידיים יהודיות וחלקה המזרחי – תחת שלטון הממלכה ההאשמית. אז הוא פורק רשמית, יחד עם יחידות אחרות שעסקו בעניינים שאינם צבאיים.


'קרב המאסף'

את הקרב הגדול שלהם נאלצו יוצאי 'גדוד טוביה' לנהל הרבה שנים לאחר שהגדוד שלהם פורק רשמית. מולם לא ניצבו הליגיונרים הירדנים, גם לא לוחמי הפדאיון הערבי, אלא פקידי הביטוח הלאומי הישראלי. יום בהיר אחד הם החליטו להפסיק את ההכרה בצאצאי יוצאי הגדוד כזכאים לקצבת יוצאי צבא, ששולמה בעבר כתוספת לקצבאות הילדים שאביהם או סבם שרתו שירות כלשהו בצבא.

"הרב יוחנן בידרמן, בנו של האדמו"ר מלעלוב שהיה ב'גדוד טוביה', סיפר לי כי מסרבים להכיר בו כזכאי לקצבה זו, למרות שאחיו הגדולים זכו לקבלה ללא כל בעיה", משחזר המשפטן הירושלמי ר' ישראל גור, מוותיקי נציגי הציבור בבית הדין לעבודה בבירה, את ההיכרות שלו עם הגדוד החרדי. "אט אט התברר לי שהרב בידרמן איננו הבן היחיד שבקשתו נדחתה, וכמעט כל מי שהציג עצמו כבנו של יוצא 'גדוד טוביה' לצורך קבלת קצבת ילדים מוגדלת – סורב".

המאבק הציבורי שניהל גור במשך חודשים הסתיים בניצחונו של 'גדוד טוביה'. הרב בידרמן ועמו עשרות בנים ובני בנים של יוצאי הגדוד קיבלו רטרואקטיבית את הקצבה. זאת לאחר שפקידי הביטוח הלאומי ובראשם הסמנכ"ל, הרב נתן גרינברג, הצליבו את הרשימות המקוריות של חברי הגדוד שנשתמרו בידיו של המפקד ר' טוביה ביר עם רשימות אחרות מאותה תקופה. במגירת שולחנו של הרב גרינברג שמורה עד היום הרשימה המלאה של כשלוש מאות וחמישים בני הישיבות שנמנו בשעתו עם הגדוד החרדי הראשון בשורות צה"ל.

הביטאון הגדודי

הפעילות הלילית של 'גדוד טוביה' לא תועדה אפילו בתמונה אחת, הן בשל אופייה החשאי והן בגלל הסיבה הפרוזאית יותר: איש לא חשב אז על הנצחה של חפירות ובניית קירות מגן. המזכרות היחידות שנותרו מן הימים ההם בבתיהם של חלק מאנשי הגדוד הן שתי חוברות של 'מבצר' – ביטאונו הרשמי של הגדוד, שהודפס במכונת כתיבה ישנה ושוכפל במכונת שכפול. בפתח החוברת הראשונה,
הנושאת את התאריך ר"ח אב תש"ח, מצאנו את ברכותיהם של הרבנים הראשיים לישראל באותם ימים, הרבנים הרצוג ועוזיאל. אחריהם הופיעו דבריהם של יו"ר מרכז הגיוס בירושלים יעקב טרנוביץ, הרב זקש, טוביה וכסלר, הרב אלחנן סורוצקין והלוחם האגדי דוד אייזן.

בחוברת השנייה והאחרונה, שהופיעה בראש חודש אלול באותה שנה, מופיעים מאמריהם של הרב ח.ד. הלוי זצ"ל, חנוך קרונזק, משה הכהן דוואק וטוביה וכסלר. "מלבד החוברות הללו נותרו גם הזיכרונות, וכמובן הידידות העמוקה שנקשרה באותם לילות בין בחורים מישיבות שונות" מסכם ר' יעקב ביר.