חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 38ראשיהפצה

סופר, מדריך טיולים ועוד ועו"ד - בגליון השבוע

המשפטן שבתאי זכריה חוקר את תולדות ירושלים כבר שלושים שנה. בספרים שכתב ובטיולים שהוא מדריך נחשפת ההיסטוריה של שכונות ובנייני העיר, ששימשה לא פעם להחזרת בתים וישיבות לבעליהם היהודיים.
13/11/87, 00:00
אהרן גרנביץ'

הוא אומנם עורך דין בהשכלתו, ואפילו עבד שנים רבות במקצועו, אבל ניכר שכבר מזמן לא הריח את ריח בית המשפט. הוא אומנם יושב במשרד עורכי הדין שלו בבניין כלל, אבל המדפסת המחוברת אל המחשב הזה פולטת כל העת דפי הכנה לסיורים שמדריך בעל המשרד הזה, עו"ד שבתאי זכריה, ברחבי העיר. לחוקרים, מתעניינים וסתם מטיילים תושבי ירושלים. יש לו קלסרים עבים ובהם מכתבי הוקרה ותודה מהמשתתפים בסיורים שהוא עורך לחוקרים, מתעניינים וסתם מטיילים.

הוא נולד בפולין ולירושלים הגיע בגיל 14. "היינו בסך הכל שני ילדים במשפחה - אני ואחי הצעיר שנהרג במלחמת השחרור כשלחם בשורות האצ"ל", הוא סיים את המחזור הראשון של לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית. שימש כפרקליט בכיר בפרקליטות מחוז ירושלים עד שפרש בשנת 1978. במשרדו הוא כותב את ספריו וממשיך להתעסק בנושאים משפטיים שאינם כרוכים בהופעה בבית משפט.

את אהבתו לחקר תולדות ירושלים וההדרכה בה גילה לגמרי במקרה. "כשנפלה ירושלים העתיקה לידי הירדנים הייתי בן 27, עד אז לא ממש התעניינתי בהיסטוריה של ירושלים", הוא מספר, "התחלתי להצטער אולי פספסתי משהו, אולי לא הייתי שם מספיק". אחרי 19 שנה, כששוחררה ירושלים, החליט ללמוד את תולדותיה ואת ההיסטוריה היהודית של הישוב היהודי הישן בדורות האחרונים. וכך בראשית שנות השבעים החל שבתאי זכריה, עורך הדין, להעדר מאולמות בית המשפט. את כיסאות השופטים והתיקים הפליליים החליף באבני ירושלים ותיקים של מטיילים. במשך הזמן החל גם להוציא דפי מידע למשתתפים בטיוליו. אלה התפתחו לחוברות ולספרים, חמישה במספר שחיבר על ירושלים.

ואכן על שולחנו שלל ספרים, לא בנושאי חוק ומשפט אלא ספרים אחרים - ספרי היסטוריה של ירושלים, שאת חלקם כתב בעצמו. סך הכל הוציא עשרות חוברות על ירושלים על נושא שכונות ירושלים והעיר העתיקה. "הנה", הוא מראה לי תיק נוסף המצוי על שולחנו: "יש כאן מצבור של מסמכים העוסקים בחצר רייסין שבעיר העתיקה. תוך כדי המחקר שלי התברר שמי שהיה קשור לרכישת החצר , הם צאצאי הגאון מוילנא. השבוע", הוא מספר, "מצאתי בארכיון הציוני מסמכים שהיו קשורים לכולל רייסין. גיליתי איך שילמו לאנשים את דמי החלוקה. את הרשימת המשפחות שקיבלו דמי חלוקה היו שולחים לחו"ל להנהלת כולל רייסין בעיר מוהילוב שברוסיה".

להחזיר עטרה ליושנה

בשנת 1977, החליט המדריך הוותיק להתעניין כיצד יוכל הלכה למעשה לתרום להעמקת הישוב היהודי בירושלים. יחד עם מתי דן, ישראל פויכנטונגר, הרב אביגדור נבנצאל ורבה של רחובות הרב שמחה קוק, הקימו את אגודת "עטרה ליושנה", העתידה להיות חלק חשוב במאבק על ישובה של ירושלים שבין לחומות. "התחלנו להתעניין וראינו שיש רכוש יהודי רב המחכה לגאולתו: חצר כולל גליציה, ישיבת חיי עולם בית ויטנברג )המקום שבו קנה אריאל שרון את ביתו)". לכבוד חנוכת הבית של שרון, כתב שבתאי זכריה חוברת ובה מפורטת ההיסטוריה של הבית. אלא שבמהלך כתיבת החומר לקה בליבו ואושפז בבית החולים. "הייתי אז אחרי התקף לב", הוא ניזכר, "אבל הוצאת החוברת הייתה דחופה. אמרתי להם להביא לי את החומר לבית החולים ועבדתי בהיותי מאושפז - העיקר שהחומר יצא בזמן".

הוא היה הראשון שהגיע לבניין ישיבת 'חיי עולם' בו פועלת היום ישיבת 'שובו בנים'. מספר שבתאי זכריה:"ישיבת 'חיי עולם' נוסדה ברובע המוסלמי ב-1886, בפרעות 1929 נאלצו תלמידיה לעזוב את המקום ולהעתיק את הישיבה לשכונת גאולה על יד כיכר השבת. אחרי שחרור ירושלים, החלו אנשי הישיבה להתעניין חזרה בבניין. כשביקשו מהם להביא מסמכים המעידים שהמקום אכן שייך אליהם, לא היה להם. כשביקרו במקום, מצאו דייר ערבי.'אם תתנו לי דמי מפתח אצא מהמקום', אמר הערבי, אולם לאנשי הישיבה לא היתה עדיין כל הוכחה לבעלותם על המקום. שטרי הקניה של הבניין לא נמצאו. באחד הימים הגיעה לאחד מחברי אגודת "עטרה ליושנה", ד"ר אריה קימלמן, אישה אחת ובידיה חבילה של מסמכים, 'מצאתי את זה תגיד לי מה זה יכול להיות', אמרה לו. ד"ר קימלמן עיין במסמכים שהביאה לו ולא האמין למראה עיניו. היו אלה שטרי הקושאן של הבתים. זאת ועוד, על אחד המסמכים היה כתוב "תלמוד התורה של ר' דודידל". כשהפך ד"ר קימלמן את המסמך הוא גילה שזהו המסמך על יסוד תלמוד התורה החסידי של האדמו"ר מלעלוב, הרב דוד בידרמן, שהיה ממייסדי הישיבה. למעשה היה זה שטר הקניה של המקום. קימלמן איתר את אנשי הישיבה ומסר להם את השטר. אלה הביאו אותו לרשויות וגם שילמו כסף לערבי שעזב את המקום. כך זכו וגאלו את הבניין. את המקום לקחו אנשי אגודת עטרת כהנים ולא ישיבת חיי עולם. האגודה רצתה להחכיר את הבניין. ישיבת חיי עולם השיבו שהמקום מיועד רק לתורה ותפילה והם מוכנים להשכירו רק למי שיפעיל במקום תורה ותפילה. אנשי עטרת כהנים הסכימו. על הסכם השכירות המיוחד עמל שבתאי זכריה, הפעם כמשפטן. "מוסדות התורה הקודשים חיי עולם, בעיה"ק ירושלים תובב"א, נוסדו לפני 100 שנה על ידי גאוני ומצוקי ארץ זיע"א להרבצת תורה וחינוך ברוח ישראל סבא והינם תחת פיקוחם המתמיד של גדולי התורה", אומר המסמך. "הבניין שימש בעבר כבית תלמוד נאלצו להגר מהעיר העתיקה בעקבות מאורעות הדמים והיה תחת ראשות השלטון הירדני ועם השחרור נשארו הערבים לגור במבנה. להקים במקום היכל לתורה ותפילה נאותו מוסדות התורה חיי עולם להשכיר את המבנה לתקופה הרשומה בחוזה". היום פועלת במקום ישיבת "שובו בנים" בראשות הרב אליעזר ברלנד.

שומר ערבי מה'וואקפ'

סיפור מרתק לא פחות היה גאולת ישיבת "תורת חיים" שבו פועלת למעשה היום ישיבת "עטרת כהנים" בראשות הרב שלמה אבינר. בבניין הזה התקיים הכנס הראשון שעסק בגאולת ירושלים שבין החומות.

כשנאלצו אנשי ישיבת תורת חיים לעזוב את המקום, הם בקשו מהערבים המקומיים לשמור עליו. ואכן, הערבים שגרו באזור שמרו על המקום עד 1948. אחד השומרים נפטר ב 1948, ואחיו המשיך בשמירה עד 1967. במקביל לשמירת בית הכנסת והישיבה, עבד הערבי הזה גם כשומר ב'וואקפ'. שמו היה מוחמד עבדול ראני. "כשפגשתי אותו שאלתי, איך הצלחת לשמור על המקום הזה בצורה טובה כל כך, הרהיטים נשארו כאן, ואפילו ספרי הקודש? הוא דיבר איתי בעברית ", מספר זכריה, "ואמר לי בזו הלשון 'למקום הזה לא נתתי לערבים להיכנס , רציתי שהמקום יהיה מבודד. אתה רואה יש כאן שעון חשמל הנמצא בחדרון קטן שאנו קוראים לו החדר הסודי, כי שם נשמרו כל ספרי הקודש. כשהיה בא פקיד חברת החשמל הירדני לדעת מה כמות החשמל שנצרכה במקום, הייתי אומר לו חכה בחוץ. הייתי נכנס בעצמי לחדר הקטן, רושם את צריכת החשמל, מדווח לפקיד ומשלח אותו לשלום. אתה יודע מתי ניכנסו לחדר הזה ערבים? כשאיגוד לוחמי ירושלים שיפצו את המקום - אז נכנסו לכאן פועלים ערבים. אחרי מלחמת ששת הימים, דיבר עמו מי שהיה מפקד יו"ש כולל ירושלים המזרחית אלוף חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה. הוא שאל אותו איך לא פחד לשמור על המקום כשהערבים ידעו שיש בו רכוש יהודי. השיב לו הערבי בזו הלשון: "יותר משאני שמרתי על המקום המקום שמר עלי". המקום הזה הוא למעשה הקרוב ביותר למקום המקדש, ובו נוסד המניין המפורסם של לוחמי ירושלים.

לימים, קיבל מתי הכהן דן את אולם הישיבה על מנת לכנס לראשונה את עמותת 'עטרת כהנים - תורת חיים'. בכנס הראשון של העמותה סיפרתי לנוכחים עד כמה גדול היה הישוב היהודי המקום. האנשים היו המומים, הם לא ידעו במה דברים אמורים ולא ידעו כמה אפשר לפעול בנושא גאולת בתים מהישוב היהודי". כך למעשה החלה הפעילות במקום שבעקבותיה קמה אגודת 'עטרת כהנים'. "ההתעניינות הזאת", מספר זכריה, "הובילה אותי לסיורים של החברה להגנת הטבע כדי להכיר טוב יותר את ירושלים. הייתי בטיולים והאזנתי למדריך, הוא אומנם ידע, הוא דיבר על קורות ששת הימים, אבל ראיתי שהדברים לא יוצאים מפיו בצורה מושכת. אמרתי לעצמי, אם הוא יכול להיות מדריך גם אני יכול. פניתי לחברה להגנת הטבע, וביקשתי להתחיל להדריך. הם הסכימו וכך החלה הקריירה שלי כמדריך בחברה להגנת הטבע. לימים גם התמנתי כחבר הוועד של החברה" .

בסיוע הקונסול הרוסי

ישיבת תורת חיים נמצאת על יד ה'ויאה-דלורוזה' מייסד הישיבה הוא ר' יצחק וינגורד שהיה בעל תפילה גדול וגם חיבר מנגינות של ימים נוראים. האגדה מספרת עליו כשבא לירושלים ייסד את הישיבה ברובע היהודי. כשהחלו צרות ברובע, חיפש ר' יצחק מקום אחר להעביר את הישיבה. ואז נודע לו על המקום הזה ברובע המוסלמי ברח' הגיא. הוא רכש את המקום, שהיה ממש חורבה, בעזרת תורמים. ראש הישיבה יחד עם עוד מאנשי ירושלים שיפצו את הבניין והחלו לפעול במקום. הפעילות הזאת הייתה לצנינים בעיני המוסלמים שהשקיעו מאמצים רבים לגרום לו לצאת מהבניין ולנטוש אותו. אבל ר' יצחק שהיה אזרח רוסי היה גם עקשן גדול. הוא גייס את הקונסול הרוסי של אז, אף הוא היה עקשן ולא יכול היה לשאת את העובדה שמישהו מנסה להציק לאזרח רוסי. הקונסול שלח שומרים להגן על הפועלים מפני הערבים. כשראו שלא יצליחו בכוח, עברו המוסלמים לשיטה אחרת, הם הציעו לו ממון רב. אבל ר' יצחק לא ויתר "אני לא יכול לצאת מכאן", אמר, "מקובלני כשיבוא המלך המשיח יקדים אותו אליהו הנביא והוא יעלה להר הבית ויתקע בשופר ויגיד שהגיע מלך המשיח. זאת תהיה התחנה הראשונה שלו, אלא שאם יש תחנה ראשונה צריכה להיות גם תחנה שניה. והתחנה השניה חייבת להיות תחנה יהודית. ומהו המקום היהודי הקרוב להר הבית? ישיבת תורת חיים. 'כיצד אני יכול למסור את המקום הזה שמקובלני שזאת תהיה התחנה השניה של מלך המשיח'? שאל ר' יצחק וינוגרד שלא עזב את המקום והישיבה קמה והייתה. עד שנת 1936 נשאר המקום בידי יהודים והחזיק מעמד. זהו הבניין היחיד בירושלים העתיקה שנותר כולו, כולל הרהיטים והספרים, כמו שהיה", מספר שבתאי זכריה.

הרצון הבלתי נדלה לחקור עוד ועוד מעברה של ירושלים, הובילו את שבתאי זכריה לחשיפת נדבכים רבים בהסטוריה של ירושלים. "היית מעלה בדעתך שבלב רחוב הנוצרים היה קיים בית כנסת"? הוא שואל. מתברר שהיה. "היו שמועות על בית כנסת כזה. איש לא ידע היכן. חוקר בשם יעקב אלעזר כתב על כך אך לא ידע להצביע על מיקומו המדויק. כל מה שידעו לומר שבית הכנסת היה קיים בחצר של מאיר גני, שהוא אגב הסבא רבה של יהושע מצא, נשיא הבונדס ובעבר חבר כנסת ושר בישראל. מאיר גני היה יהודי מהעיר ינינה שביוון. הקהילה שם הייתה קיימת עוד מזמן הבית השני.

באותם ימים הייתה תוכנית ברדיו שנשאה את השם "הפרלמנט של ירושלים". שם הופעתי גם אני וגם גברת אחת בשם מלכה מזרחי. יום אחד התגלגלה השיחה על אותו בית הכנסת. לפתע היא אמרה "אני קרובה של מאיר גני, ואני יודעת היכן הייתה החצר והיכן היה בית הכנסת. כמובן שהתעניינתי והיא נעתרה לבקשתי להראות לי את המקום. קבענו בשער יפו והלכנו ביחד. היא הולכת לפני ואני אחריה ברחוב הנוצרים 80 והיא נכנסה איתי לחצר, ואמרה לי זאת החצר שבה התגורר מאיד גני עם משפחתו וכאן בצד שמאל למעלה היה ביהכ"נ שהוא ייסד..

נכנסתי למקום ומצאתי דירת מגורים ובתוכה משפחה נוצרית ממוצא יווני. היתה שם אישה כבת 85. שאלתי אותה אם היא זוכרת שהיה במקום בית כנסת היא השיבה לי שהיא ילידת העיר העתיקה, 'אני זוכרת את אותם יהודים נחמדים שבאו להתפלל. היכן הם היום'? שאלה. ראיתי שלפני אוצר וניסיתי להמשיך ולדלות אותה", מספר שבתאי זכריה, שאלתי אותה 'את יודעת שליהודים יש ספרי קודש אולי את יודעת היכן הם', היא השיבה לי בחיוב והובילה אותי לכיוון ארון. כשפתחתי אותו לא האמנתי למראה עיני. בארון הזה היה ספר תורה ממש, זה כנראה היה ארון הקודש של בית הכנסת. את ספר התורה העברנו כמובן למקום אחר".

לדוברי אידיש בלבד

הוא לא רק מתעסק בעיר הישנה אלא גם בחדשה – למשל, שכונת 'שערי חסד', בה השתכנו מחוץ לחומות אנשי הישוב הישן של ירושלים. השכונה נקראת כך משום שעל מנת לרכוש דירות לוו הקונים כסף מגמ"ח שנקרא 'שערי חסד'. הגמ"ח הזה, אגב, קיים עד היום הזה. את אבן הפינה לשכונה ירה מי שהיה רבה של ירושלים הרב שמואל סלנט זצ"ל שנפטר זמן קצר לאחר מכן.

בן אלה שרצו לגור במקום היה יהודי ירא שמים בשם שלום קסאר, אלא שהיתה לו מגרעה, הוא לא ... אשכנזי. כשביקש לגור במקום, אמרו לו שהמקום מיועד רק בשביל דוברי אידיש. שלום קסאר לא ויתר ופנה למי שהיה אז רבה של ירושלים ,הרב חיים ברלין, אחיו של הנצי"ב הרב צבי יהודה ברלין. הוא ביקש ממנו מכתב לחברים בשכונת 'שערי חסד'. הרב חיים ברלין נתן לו את המכתב וכתב שהוא מכיר אותו כיהודי ירא שמים וכ "אשכנזי לכל דבר", רק אחרי שקיבל אישור אשכנזיות, קיבל ר' שלום קסאר בית בשכונה והיה למשפחה היחידה שלא הייתה אשכנזית.

אלא שלסיפור הזה יש גם המשך:

"אתמול פגשתי את נכדתו של שלום קסאר", מספר שבתאי זכריה, "היא סיפרה לי שסבה הכיר את הרב חייים זוננפלד. שהתגורר למעשה בירושלים שבין החומות. קסאר סיפר לו במרירות שלא נותנים לו דירה בשכונת שערי חסד. אמר לו הרב זוננפלד: יש לי זכות לדירה בשכונה אני מוסר לך אותה ולאשכנזי שערי חסד לא הייתה ברירה אלא לתת לר' שלום את הדירה. לימים נולד לו בן והוא הזמין את הרב זוננפלד להיות מוהל. כידוע זה היה תחביבו של הרב חיים זוננפלד למול את ילדי ירושלים. המוהל המפורסם אף טרח להישאר לסעודת המצווה. כששאלהו תלמידיו כיצד הוא סומך על הכשרות של ר' שלום קסאר, אמר להם הרב זוננפלד כי אצל ר' שלום קסאר הוא סומך על הכשרות לא פחות ממה שהוא סומך על הכשרות בביתו שלו.

קשה מאוד לחוקר ומדריך ירושלים כמוהו לסכם פעילות של שלושים שנה. "לא זכיתי מעולם לשום תואר וגם איני מחפש" הוא אומר לקראת סיום הראיון, " מדבר אחד אני מרוצה מאוד, שזכיתי להיות חלק מכותבי ההיסטוריה של ירושלים. בזכות העיר נקבעה אישיותי וזה דבר בלתי רגיל. היא קבעה את מסכת החיים שלי מאז 67 ועד היום. אני רואה את עצמי שליח של ההיסטוריה הזאת, של הבתים האלה, של אותם יהודים שמתו. אני רוצה לחשוף ולגלות כל מקום שבו היו חיים יהודיים. השלטונות שיקמו בעיקר את הרובע היהודי אך מה עם כל השאר? אומנם אני מגיע עכשיו לגבורות, אך אני לא מרגיש כמי שיצא לפנסיה, אמשיך לעבוד לחקור ולהדריך בירושלים כל עוד כוחותי יאפשרו לי זאת"