חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 41ראשיהפצה

עולים על הקרקע - בגליון השבוע

נופי נחמיה, המאחז שליד רחלים, הוא יישוב מיוחד לא רק בגלל שהולכים לפנות אותו. התושבים בו, כולם בוגרים של ישיבת ההסדר בקריית-ארבע וסטודנטים במכללה הקרובה באריאל, הם עולים מחבר העמים
11/05/03, 00:00
אהרן גרנביץ'

את המאחז נופי נחמיה, הסמוך לרחלים, רואים מרחוק. האורות מבליחים בלילה החשוך של הרי בנימין, ובמשך החודשיים שהמאחז קיים טיפסו על ההרים הסלעיים אורחים רבים. חלקם דורשי שלומם שרצו באמת לעזור, חלקם באו לראות את 'ההתנחלויות החדשות' ולהתריע עליהם, מה שהוביל לכך שהם אכן בכותרות.

ממתקים לחיילים

נכון לכתיבת שורות אלה חברי המאחז אופטימיים. "לא יפנו אותנו", אומר מזכיר הגרעין, אלעד ליפסקר, שגר שם עם עוד ארבע משפחות. אלעד עצמו רווק, והוא אינו היחיד שם. בהיסטוריה הקצרה שלהם הם כבר פונו פעם לרחלים הסמוכה וחזרו. ראיונות בעיתונות כלל אינם מרגשים אותם, "תתאם עם הדובר שלנו", הם צוחקים, למרות שאין להם כלל דובר.

"בפעם הראשונה שפינו אותנו זה היה בגלל הבחירות המקדימות במפלגת העבודה, כשבנימין בן אליעזר היה שר הביטחון. תראה איפה הוא, ואנחנו חזרנו לכאן", אומר אלעד. זאב חבר, מזכ"ל מועצת יש"ע, הגיע אז לסיכום עם בנימין בן אליעזר: המשפחות יפונו, בעיתון יהיה כתוב שהמאחז פונה, ואחרי חודש הם יחזרו לאותו מקום. אפילו את הקרוונים לא לקחו משם. עד שהמשפחות יחזרו, יקום שם מאחז צבאי.

אז עכשיו הם מתכוננים. "אנחנו לא נתנגד בכוח אם יפנו אותנו", מבטיחים תושבי נופי נחמיה. למרות זאת הם רוצים לקבץ אליהם כמה שיותר אנשים, כדי להקשות על הפינוי, "אם כי אני אומר לך, לא יפנו אותנו", מתעקש אלעד. על אף שהוא עדיין רווק, הוא הרוח החיה ומנהיג החבורה כולה. אלעד וחבריו הספיקו להקים סיירת שתחלק לכוחות הביטחון ממתקים וכיבודים בעת הפינוי. "הם לא מפנים אותנו ברצון, אז לפחות שיהיה להם מתוק", אומרים חברי המאחז.

המאחז נופי נחמיה נקרא על שמו של נחמיה בן יהודה, בעליה של חברת המנופים בן יהודה וידיד גדול מאוד של יש"ע, שלשמו נקשרו מבצעים רבים של העלאת יישובים לקרקע. האגדה מספרת שהאיש דחה הצעת מכרז של מיליוני שקלים לפינוי ימית. "המנופים שלי בונים את ארץ ישראל ולא מפנים אותה", אמר לפקידי הממשלה ההמומים. האיש, תושב שערי תקווה, אומץ על ידי מועצת יש"ע ובנה יישובים רבים, ביניהם את הישוב רחלים.

בלילה הראשון שבו הם עלו על אדמת הגבעה היה נראה היישוב בדיוק כמו יישוב חדש: ארבעה קרוונים, אדמה סלעית שעליה אין כלום, חפצים שהביאה זה עתה כל משפחה ממקומה והרבה מאוד אופטימיות של התחלה חדשה. תושבי רחלים הוותיקים באו לקבל את פני השכנים החדשים. אפילו עכשיו, כשהם מתפנים או-טו-טו, אומרים התושבים בנופי נחמיה שזה הקטן גדול יהיה.

ארבע המשפחות, שעסקו בלילה הראשון בעיקר בסידור הדירות והחיים החדשים שלהם זה לצד זה ביישוב קטן, היו עסוקים גם בארגון השבת שלהם. "אנחנו כאן שבעה אנשים", אמרו. "צריך להזמין לכאן עוד אנשים. וחוץ מזה אפילו בית כנסת עוד אין, וגם עירוב צריך להקים". ספר תורה טרם הגיע, "אנחנו מחכים לתרומות".

עלייה לארץ, עלייה לקרקע

כבר פורסמו עליהם מספר כתבות. 'מעריב' כבר הספיק לפרסם עליהם שהם יילחמו נגד חיילי צה"ל ואחר-כך התנצל, 'שלום עכשיו' כבר היו אצלם וגם ערוץ 2, אבל איש מהם לא עלה על הסיפור המיוחד שמאחורי תושבי נופי נחמיה. הקמת היישוב הזה יכולה להיות גולת הכותרת של הקליטה המוצלחת של הצעירים מעולי חבר העמים בקרב החברה הדתית-לאומית. הצעירים האלה, עלו בלא יוצא מן הכלל במסגרת נעל"ה (ראשי התיבות של 'נוער עולה לפני הורים', ובמקרים רבים גם נוער עולה ללא הורים).

קשה להאמין שהחבורה הצעירה והאידיאליסטית הזאת, זוגות צעירים חבושי כיפות סרוגות עם ציציות בחוץ, כולם בוגרי ישיבות הסדר שעשו את שירותם הצבאי במסגרת הישיבה ככל חבריהם בישיבות ההסדר, עד לפני כמה שנים כלל לא ידעו מהי יהדות, פרט לעובדה שהם יהודים. לארץ הם עלו כחילונים ללא יהדות. רק בארץ, במסגרת הקליטה שלהם בישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר, הם החלו ללמוד מושגים ביהדות וקיום מצוות, ותוך מספר שנים הפכו לחלק מהחברה הדתית-לאומית. הם למדו בישיבות, נישאו לנשים שאף הן עולות חדשות והקימו בתים צעירים ברוח החינוך שקיבלו בישיבות.

רובם הפכו לאקדמאים והם לומדים במכללות יש"ע, בעיקר במכללת אריאל הסמוכה. חלק גדול מבוגרי 'נעלה' הם גרי צדק שאביהם יהודי אך אמם אינה יהודייה. "צריך להבין", אומר אחד מהם, "שגרים אצלנו זה לא אותו דבר. כל גר נובע מהעובדה שאמו אינה יהודייה, אבל בכל משפחה כזאת יש זיקה ליהדות, אב או סב יהודיים, וזה לגמרי שונה".

סיפורי עולים חדשים-ישנים

קחו למשל את אהרן, שברוסיה קראו לו דניס פיינגולד. הוא עלה לארץ לפני 7 שנים מאוקראינה, למד בישיבת מגדל אור ולאחר מכן למד בישיבת ההסדר בקריית-ארבע. הוא נשוי לנטע, שברוסיה קראו לה נטשה. היא עלתה לפני שלוש שנים בלבד מאוקראינה עם הוריה. נטע ואהרן הם אחת מהמשפחות ביישוב הזה, שאליו הגיעו מקריית-ארבע.

מיכאל פלוטקין עלה מסן פטרבורג לפני 12 שנה, והוא עדיין רווק. הוא למד בישיבה התיכונית קרני שומרון ובישיבת מגדל אור, ולאחר מכן למד גם הוא בישיבת ההסדר בקריית-ארבע והתגייס לצבא.
דוד אלטשולר, שברוסיה קראו לו דמיטרי ובארץ הכל קוראים לו 'ג'ין' – קיצור של ג'ינג'י, עלה לארץ מחרקוב לפני 7 שנים. הוא למד בישיבת מגדל אור ולאחר מכן בישיבת ההסדר בקריית-ארבע, ונישא להלל שברוסיה קראו לה אנה. היא עלתה לארץ לפני 7 שנים, למדה באולפנת כפר פינס ועשתה שירות לאומי במעלה אדומים בחינוך מיוחד. המבטא שלה כל-כך ישראלי שאיש אינו מאמין לה שהיא עולה.

זיו ליפשיץ, שברוסיה קראו לו זינובי, עלה לפני 9 שנים מאוקראינה. הוא למד במסגרת נעל"ה של ישיבת נחלים ולאחר מכן הגיע לישיבת ההסדר בקריית-ארבע, במסגרת זו שירת בצבא בגבעתי. הוא נישא לרותם לפני שנתיים, ועד שהגיע לנופי נחמיה גר בקדומים ובכפר תפוח. רותם, שברוסיה קראו לה קטיה, עלתה מחרקוב שבאוקראינה. היא למדה במכללה בירושלים ועשתה שנתיים שירות לאומי עד שנישאה לזיו. לזוג בת אחת.

ויש עוד משפחה שלא הספיקה להגיע ליישוב, משום שהיא גרה בישוב שאכלוסו הוא לא פחות חשוב מנופי נחמיה. חיים ז'רובסקי, שבחרסון קראו לו יורי, עלה לארץ לפני 7 שנים, למד בישיבת מגדל אור ולאחר מכן בישיבת ההסדר בקריית-ארבע. הוא נישא למיכל, שברוסיה (ובעצם גם בארץ) היא מוכרת בשם מרינה. הזוג התגורר בקריית-ארבע, היום הם מתגוררים בהר ברכה ובקרוב הם רוצים לעבור לנופי נחמיה, אלא שהם יודעים שגם בהר ברכה חשוב להיות. חיים מדריך מפעם לפעם קבוצות של סמינריונים במדרשות שונות בארץ. לעתים הקבוצות הן ישראליות ושפת ההדרכה היא עברית. רק בסוף הסמינריון הוא פולט במקרה שהוא עולה חדש, 8 שנים בארץ, וכל מה שנותר למשתתפים הוא לפעור את פיהם בתדהמה, משום שחיים הוא האחרון שמישהו יכול לחשוב שעד לפני 7 שנים הוא כלל לא היה בארץ. אם כי, יש לציין, היכרותו עם היהדות היא ותיקה הרבה יותר.

המאפיה החברונאית ביישוב חדש

מזכיר היישוב, המארגן ובעל הרעיון הוא אלעד ליבסקר, שהוא כבר כל-כך ישראלי שהוא מסרב לומר איך קראו לו ברוסיה. בעצם כבר בחרקוב הוא החל לקרוא לעצמו אלעד. הוא גם ידע כבר שם שהוא ילמד בישיבת נחלים, ולארץ הוא עלה כדובר עברית ממש. כבר שם היה מדריך בבני עקיבא שדרש מחניכיו לעלות לישראל. עכשיו הוא זה שצריך להחליט עבור חבריו כיצד ינהגו ומה יעשו אם יבואו לפנות אותם. הוא העומד בקשר עם מוסדות 'אמנה' והסוכנות, הנפעמים מההצלחה של הקליטה, בחברה הדתית-לאומית וביש"ע.

את השמות העבריים שלהם הם בחרו בעצמם. רובם, גם היהודים מלידה שבהם, עלו ערלים. את ברית המילה ערכו להם כאן בארץ. במהלך הטקס הם בחרו בעצמם את שמם הפרטי. שם שאהבו עוד שם, שעליו הם חלמו שם, יש שבחרו לעצמם שמות של סבי סביהם שנפטרו מזמן.

מי שרואה את כל החבורה הנפלאה הזאת אינו מאמין שאי פעם הם לא היו ישראלים. "לפני כמה שנים העלנו רעיון שנקים יישוב ביש"ע", הם מספרים. "איש לא חשב שזה רציני". לפני שנה הם פגשו את אנשי רחלים, שאמרו להם שיש להם גבעה והם מעוניינים ליישב אותה. הם חיפשו ולא מצאו מישהו שיסכים לעלות לשם.

מאז העסק החל לקרום עור וגידים: הם העלו את הרעיון בנים לבין עצמם ונפגשו עם מזכיר היישוב רחלים. הקבוצה כולה למדה בישיבת ההסדר בקריית-ארבע, שם הכירו והתגבשו. בוגרי ישיבת קריית-ארבע כל-כך מגובשים עד שבקרב העולים עצמם מכנים אותם בחיבה 'המאפיה החברונאית'.

ה'בייבי' של זמביש גדל

אנשי רחלים שמחו מאוד לקבלם והפנו אותם לאנשי 'אמנה'. הם נפגשו עם זאב חבר (זמביש), שאהב את הרעיון, ועכשיו הישוב הזה הפך להיות הבייבי שלו. אנשי 'אמנה' החליטו לעשות הכל על מנת להעלות את הקבוצה לקרקע.

והם התלבשו על הקרקע כפי שהם יודעים לעשות. בתוך פרק זמן קצר הפכה הגבעה השוממה השייכת בעצם לרחלים לגן עדן. הם הקימו כאן תשתיות מים חשמל ותאורה וביוב, הביאו לכאן את הקרוונים, ביצעו עבודות עפר. יום יום היו באים נציגי הקבוצה לראות כיצד מתקדם הפרויקט שלהם. כשהודיעו אנשי אמנה לקבוצה שהמקום מוכן להתיישבות, הם עלו מייד.

לא היה להם כביש, לא בית כנסת ועירוב אפילו לא ספר תורה, לא היו קווי טלפון אבל הייתה להם ועדיין נותרה להם הרבה אופטימיות. תוך זמן קצר פונו בפעם הראשונה, התגוררו באופן זמני ברחלים ומיד כשהיה אפשר שבו לקרקע במשנה מרץ. הובאו למקום קרוונים נוספים, הוקם בית כנסת, באה משפחה נוספת והרבה אורחים, בעיקר עולים חדשים, שבאים לשבתות. "מעולם לא היה חסר לנו מניין", הם מעידים.

כל התושבים במאחז הזה הם סטודנטים במכללת אריאל, הלומדים מחשבים ומחפשים עבודה וגם שכנים חדשים. "היישוב בעצם בנוי על הייטק. השאיפה היא להפוך את היישוב למוקד של אנשי הייטק שומרי מצוות ולהקים כאן מפעלים. אנחנו נמצאים רק שתי דקות ממכללת אריאל". הם ממשיכים לחלום על הגדלת היישוב: הסטודנטים ינהרו לכאן בהמוניהם. למרות שהשפה המדוברת כאן היא רוסית, היישוב לא נועד דווקא לעולי חבר העמים. נכון שהגרעין המייסד הוא משם, אבל אנשי היישוב כבר פנו למשפחות רבות והציעו לעלות אתם לקרקע. הם עוד לא החליטו על תנאי הקבלה, אבל כמה דברים כבר ברורים להם: לא צריך להיות עולים, אבל צריך להיות שומרי מצוות. כל היתר עוד נתון לגיבוש. "עדיפים לנו כמובן זוגות צעירים", הם אומרים.

בהתחלה העבירו את דבר קיומם מפה לאוזן, רק לאנשים שמכירים. אפילו מאתנו, שליווינו את עלייתם לקרקע, הם ביקשו לא לפרסם בינתיים. גם מודעות הם לא פרסמו. עכשיו הם צוחקים: אין ערוץ טלוויזיה שלא ניסה להגיע אליהם, אין עיתון שלא כתב. בעיקר עכשיו, כשהם מועמדים לפינוי יחד עם עוד מספר מאחזים, הם הפכו לאחד המאחזים המדוברים ביותר בשוק, וגם הביקוש לגור אצלם עלה. בינתיים התשתית בקרקע היא לעשרה קרוונים, ועוד שניים יגיעו בקרוב.

הקב"ה יעשה את שלו

"כנגד דיבורי החולשה של מפת הדרכים, אנחנו נתנו את התשובה שלנו. עשינו את שלנו, עקרנו עם משפחתנו לא רק מחבר העמים לארץ ישראל, וברוב המקרים אף השארנו שם את הורינו, אלא גם כאן לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה. המשכנו לחפש אתגרים ביישוב ארץ ישראל. אנחנו בטוחים כי לנוכח מאמצים כאלה הקב"ה יעשה את שלו, והיישוב שלנו לא רק שלא יתפנה אלא גם ימשיך ויגדל. אנחנו עושים את שלנו, והקב"ה יעשה את שלו".

בינתיים הם ישמחו אם אנשים טובים ירצו לתרום ליישוב: ספרייה לבית כנסת, ספר תורה, רהיטים לבית הכנסת ולמקומות אחרים. כל עזרה תתקבל בברכה.

להנציח את אשר

את הישוב הם היו אמורים לקרוא על שם חברם החייל הקדוש אשר נייקוב, שנהרג בעת שחסם בגופו מכונית תופת שניסתה לפוצץ אוטובוס של ילדים בכפר דרום. אשר, עולה חדש מחרקוב, היה כבר בחבר העמים פעיל מאוד בקירוב יהודים ליהדותם. הוא היה מדריך בבני עקיבא ורצה לעלות לארץ. כשעלה עם חבריו ללא הוריו רצה לשרת בצבא וללמוד בטכניון. אחרי הישיבה התיכונית הוא אכן התגייס לצבא והוצב בחבל עזה.

במסגרת שירותו הצבאי הוא ליווה ילדים לבית הספר. באחד הימים הבחינו הוא וחבריו במכונית חשודה המנסה להיצמד לאוטובוס. הם חשדו שהיא ממולכדת וחסמו אותה בעזרת הג'יפ שבו נהגו. המכונית אכן הייתה ממולכדת, והיא התפוצצה על הג'יפ. הנהג נפצע קשה ואשר נהרג במקום. בזכותו נמנע אסון כבד.

אלא ש'אמנה' ביקשה לקרוא את היישוב על שם נחמיה בן יהודה. במקום זאת, הם יקראו את בית הכנסת, כשיקום מחדש, על שמו של אשר. הם כבר היו אמורים לחנוך את בית הכנסת ולהכניס ספר תורה ביום הזיכרון שלו, בז' במרחשוון, אלא שמאורעות פואד דחו את הכל.