חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 43ראשיהפצה

השטעטעל עשה עלייה - בגליון השבוע

פרויקט חדש שמשחזר את החיים בעיירה היהודית מוקם בימים אלה בחולות ראשון לציון. המטרה: שימת דגש על זכירת החיים היהודיים באירופה שלפני השואה, כדי שייזכרו גם החיים שלפני המוות
22/05/03, 00:00
מנחם דולינסקי

פרופסור יפה אליאך היא אישה אופטימית מאד, אחרת לא ניתן להסביר את ההישגים להם זכתה עד היום ואת חזון שהיא שוקדת לממש בימים אלו. פרופסור אליאך היא ניצולת שואה והיסטוריונית ידועה העוסקת בחקר השואה. אליאך הקימה את מגדל החיים במוזיאון השואה בוושינגטון, ובימים אלו מגייסת תרומות לפרויקט הבא, שחזור ריאליסטי של עיירה יהודית מזרח אירופאית – 'שטעטעל' – בראשון לציון.

השטעטל, קורות חיים

פרופסור אליאך מסבירה: "אם הכול ילך לפי התכנית תקום בחולות ראשון לציון עיירה יהודית ליטאית שתנסה לשקף את ימי הזוהר של העיירה בה נולדתי, איישישוק. העיירה שנקים תהיה עיירה חיה ונושמת; יהיו בה בתי כנסת ובתי מדרש, בתי מגורים, חנויות ובית מלון. אבל לא רק מבנים אלא גם אנשים חיים, שיעסקו בכל המלאכות בהן עסקו יהודי העיירה: רוקח וצלם, נפח ונגר, רב וחזן, עגלון וסופר".

העיירה הייתה צורת ההתיישבות העיקרית של יהודי מזרח אירופה עד לתקופת השואה. צורת ההתיישבות הזו התפתחה החל מן המאה השש-עשרה, ורבות מן העיירות נוסדו במאות החמש-עשרה והשש-עשרה ביוזמת האצולה הפולנית, שהייתה בעלת השטחים ואמצעי הייצור. הם הציעו ליהודים להקים עיירות ולספק שירותים לאוכלוסייה הכפרית. הוענקו להם גם זכויות, כגון ביטחון אישי. חלק מהיהודים שימשו כחוכרים של אחוזות האצילים הפולנים או חכרו את עסקי המסחר בתחום היי"ש (יין שרף), המלח והעצים. היהודים שמחו לעבור לעיירות, שם הוצעו להם תנאי קיום נוחים יותר מאשר בעיר הפולנית של אותה תקופה. המעבר לעיירה גם פטר אותם מהצורך להתחרות בסוחרים הפולניים בני העיר, וכך יצאו שני הצדדים נשכרים.

רוב תושבי העיירה היו יהודים ועסקו במסחר או שהיו בעלי מלאכה. לעיירות לא היה גודל קבוע, אחדות היו גדולות ואחרות קטנות, אבל היה להן מאפיין משותף: כולן שימשו מרכז שסיפק סחורות ושירותים לכפרי הסביבה וחולייה מקשרת בין הכפרים והעיר. במרכז העיירה עמד השוק, רחובה המרכזי של העיירה, שהיה המקום שבו התרחש המפגש בין כפריי הסביבה הגויים לבין יהודי העיירה. המרחק הגדול מן העיר וקשיי התחבורה לא אפשרו לכפריים לנסוע אל העיר הגדולה. את צרכיהם סיפקה העיירה, אליה נהגו לנסוע פעם או פעמיים בשבוע. שם גם מכרו הכפריים את תוצרתם.

איישישוק, עיירת הולדתה של אליאך, הייתה עיירה שרוב תושביה, כ-4000 איש, היו יהודים. המשפחות המייסדות היו משפחות יהודיות. העיירה שימשה שנים רבות כמוקד משיכה לפרושים, יהודים שנפשם חשקה בתורה בלבד והקדישו את כל שעותיהם ללימוד תורה בבית המדרש. נשים צדקניות מהעיירה דאגו להם למזון, כך שיוכלו לפנות את כל זמנם ומרצם ללימוד תורה. אחר-כך הייתה הקהילה ברובה ציונית, ורבים מבני איישישוק הספיקו לעלות ארצה לפני השואה. זו הייתה אחת העיירות הבודדות בהן הלימוד והשיחה בבית הספר היו בעברית.

בחירה בחיים

כדי להבין מה מניע את פרופסור אליאך יש לחזור לשנת 1941. יום לאחר ראש השנה של שנת תש"ב הרגו הגרמנים ועוזריהם את כל תושבי איישישוק היהודים, כ-4000 גברים ונשים, טף וזקנים. יפה אליאך לבית זוננסון התחבאה יחד עם בני משפחתה. בדרך לא דרך הצליחה משפחתה להתחבא אצל גויים ובמקומות מסתור שונים.

אחד ממקומות המחבוא היה בור גדול אצל איכר פולני. משפחת זוננסון שהתה בבור זה שמונה חודשים. "בבור היה קר וחשוך. הכניסה אליו הייתה דרך ביתו של הגוי, ובימי ראשון, כשכל יושבי הבית הלכו אל הכנסייה, יצאנו כל בני המשפחה להתרחץ". יום ראשון אחד אחרה יפה להיכנס אל הבור ונאלצה להתחבא באחד מחדרי הבית. לפתע קלטה אוזנה שיחה של נשים פולניות המספרות אחת לשנייה על דברי הכומר בכנסיה. "הכומר אמר לנו עכשיו בכנסיה שהשמים מלאים בילדים יהודיים שנרצחו, ואם נמות נלך לגהינום, כי לנו כבר לא נותר מקום בגן עדן". יפה שמעה את הדברים והמשיכה לשמור על שקט, אך בלבה התפללה לאלוקים: "אני לא רוצה להיות מלאך! אני רוצה להיות ילדה רגילה בארץ ישראל".

אך כאן לא תמו ניסיונותיה של יפה, לאחר המלחמה שבה המשפחה לאיישישוק. פולנים חמושים התפרצו לילה אחד לדירתם וירו באמה של יפה ובאחיה הקטן, והם נהרגו במקום לעיניה של יפה. בסופו של דבר עלתה יפה לישראל עם דודה ואחיה, ואילו אביה נשלח לסיביר והגיע לישראל רק בשנת 1956.

אחד המאורעות שנחרטו במיוחד במוחה ובלבה של פרופסור אליאך היה משפט של אביה בטרם פרידתם. "אבי אמר לי: 'יפה, את מוכרחה לזכור את השחיטה. ראית את רצח אמך וראית כל-כך הרבה יהודים שנרצחו. אבל אנחנו מצווים לבחור בחיים'".

איך קשור הסיפור הזה והוראתו של אביך לפרויקט השטעטל?

"אני מאמינה בחיים. פרויקט השטעטל יחשוף בפני בני הנוער והמבוגרים את הצד הנורמאלי של החיים היהודיים שלפני השואה. בצורת ההנצחה הזו החיים הם שעומדים במרכז ולא המוות. לפני שבני הנוער יסעו לפולין אל מחנות ההשמדה ולעיירות החרבות הם יבואו אל השטעטל ויבינו כיצד חיו היהודים חיים מלאי תוכן לפני השואה. אבי אמר לי משפט נוסף, שבמרכז החיים היהודיים עומדים לימודים, חיים ואהבה, ואת זה נראה בשטעטל המשוחזר".

לחיות כמו אז

איך יראה השטעטל המשוחזר?

"כל מה שיהיה בעיירה המשוחזרת יהיה אמיתי לחלוטין ונאמן למקור. יהיו חנויות בדיוק כמו שהיו באיישישוק: חנות בגדים, גלנטריה, בית קפה ובית מרקחת. יהיו בעלי מקצוע כמו סנדלר וחייט, יהיה שוק בו ניתן יהיה לערוך קניות. אפילו חתונות בסגנון השטעטל ניתן יהיה לערוך שם, ומכיוון שמתוכננת גם הקמת בית מלון איישישוקי ניתן יהיה לשהות במקום מספר ימים.

"העיירה תשוחזר על פני שטח של כמאתיים דונם בראשון לציון באזור הנקרא עולם אגמי ראשונים. במסגרת השחזור מתוכננים כארבעים מבנים שונים, וביניהם גם בתים פרטיים, שבהם אפשר יהיה לחוש את חיי היום יום בעיירה. בית הכנסת גם הוא ישוחזר, אך לא מבית הכנסת של איישישוק אלא מבית כנסת של עיירה בשם אולקניק". פרופסור אליאך מסבירה כי בשנת 1812 הגיע נפוליאון לעיירה והוקסם כל-כך מבית הכנסת שהוריד את כיסוי האוכף שלו שהיה רקום כסף וזהב ותרם אותו כפרוכת לארון הקודש.

בעיירה המשוחזרת תהיה טירה ליד אגם, שתיבנה על פי דגם משוחזר של טירה שהייתה בעיירה טרוקי, וכל מגדל בטירה יוקדש לנושא אחר. מלבד הטירה מתכננת אליאך אפילו שחזור של בית העלמין, שבו יתקיימו טקסי זיכרון בהשתתפות המבקרים. בעיירה המשוחזרת יופעלו גם תכניות חינוכיות, כמו תכנית ההכשרה: הצעירים באיישישוק עברו הכשרה לפני שעלו לישראל, שכללה לימודי חקלאות וטיפול במשק הבית.

למה דווקא איישישוק?

"קודם כל נולדתי שם ומשפחתי הייתה בין המשפחות המייסדות של איישישוק. סיבה נוספת היא שכבר היה לי חומר רב על העיירה, שכן במסגרת מעורבותי בהקמתו של מוזיאון השואה בוושינגטון אספתי כ-15,000 צילומים המשחזרים את חיי השטעטל, שרבים מהם מאיישישוק".

וכמה זה עולה לנו?

על פי הערכתה של יפה אליאך העלות המשוערת של הפרויקט היא מאה מיליון דולר, שאמורים להגיע כולם מתרומות של אנשים טובים. את הקרקע תרמה עיריית ראשון לציון, והאדריכל שמואל רווה טורח בימים אלו על התכנונים והשחזורים.

לפרופסור אליאך יש קבלות: ספרה 'אגדות חסידים מהשואה' נמכר במאות אלפי עותקים במספר שפות, ובשנת 1998 הוציאה ספר מקיף על איישישוק. גם במוזיאון השואה יישמה יפה את הרעיון המרכזי שהיא מנסה להנחיל דרך ההנצחה. פרופסור אליאך הייתה חברה בוועדה שמונתה על ידי נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר כדי המליץ לו כיצד להנציח את זכר השואה.

"הקמתי במוזיאון מגדל הנקרא מגדל החיים, ובו מוצגות התמונות הממחישות את החיים הנורמאליים בשטעטל היהודי. התגובות שקיבלנו מהמבקרים היו מעניינות: אנשים סיפרו שהם לא האמינו שהיהודים חיו חיים נורמאליים כמו כל עם אחר.לא ידענו שיהודים שחו בנהר, שיחקו ולמדו בבית
הספר".

ראש עיריית ראשון לציון מר מאיר ניצן, למה להוציא סכום אדיר שכזה בימים שהמצב הכלכלי במדינה קשה כל-כך?

"חיי הקהילה בשטעטל, היו רוויים באמונה דתית, באחדות לאומית ורמה מוסרית אנושית גבוהה ובכמיהה לחזור לחיות חיים עצמאיים בארץ ישראל. ללא כל אלה לא היינו ניצבים אנו היום כיהודים בארץ אבותינו.

"הלקח שעלינו ללמוד מחיי השטעטל הוא היכולת לעמוד בלחצים מבחוץ תוך שמירה על דתנו, מורשתנו ואחדותנו הלאומית. היום יותר מתמיד עומד עם ישראל במולדתו בפני לחצים מבחוץ, תרבותיים ואחרים, המאיימים על קיומנו. באמצעות השטעטל נלמד כיצד עמדו אבותינו בלחצים מבחוץ".

"בדורנו חיים עדיין אנשים אמידים שבאו מהשטעטל והם בעלי יכולת כספית לתרום להקמתו של מפעל חשוב זה. הם מבינים היטב את חשיבותו; אם לא נממש פרויקט זה כיום, ישנה סכנה שבזיכרון העם יוותר המציאות תהיה מעוותת, כתוצאה מקוצר ראות לאומית. למרות המצב הכלכלי ואולי דווקא בגללו זקוקים אנו לתרומות שיתנו תעסוקה לאנשים בהקמת השטעטל. אם בכל שעה נראה רק את מכאובינו המיידיים ולא נרחיק ראות על פי צרכנו הנפשיים והנצחיים, נחטא לדורות הבאים".

ומדוע דווקא בראשון לציון?

"טבעי הוא שמפעל מעין זה יקום בראשון לציון, היישוב הראשון שהוקם על ידי עולים שבאו מעיירות במזרח אירופה. מייסדי ראשון לציון שבאו מהשטעטל הביאו עמם את הרוח החלוצית, שגרמה לשריריהם להתאמץ ולהעמיק את החריש באדמת הארץ".

סיפורי השטעטל

בישראל חיים כיום עוד כמה אנשים שנולדו וחיו באיישישוק ורבים שהוריהם והורי הוריהם חיו או נולדו באיישישוק. פנינו לאחדים מהם כדי לשמוע מהם על המיוחד בעיירה זו.

איישישוק שימשה במשך שנים רבות מרכז תורני ידוע, שממנו יצאו גדולי תורה כמו ר' יוס'לה מליפנישוק, מתלמידיו של רבי חיים מוולוז'ין, ר' יום טוב ליפמן מחבר הספר 'כבוד יום טוב', ר' יצחק מוילקומיר ור' אברהם שמואל מחבר הספר 'עמודי אש'. רבני העיירה גם הם היו רבנים ידועי שם, כמו הרב בן ציון שטרנפלד, הרב צבי הירש מה-יפית והרב יוסף זונדל הוטנר.

איישישוק הייתה סמוכה לעיירה ראדין, שם קבע החפץ חיים את מקום מושבו ואת ישיבתו המפורסמת. מדי פעם נוהג היה החפץ חיים לפרוש מביתו ולהתבודד באיישישוק כדי ללמוד ללא הפרעה. במסגרת ביקוריו בעיירה קשר קשרים אמיצים עם רב העיירה, הרב יוסף זונדל הוטנר. נינתו של הרב הוטנר, הרבנית שולמית אזרחי, מספרת בספרה 'המשגיח' סיפור מעניין המלמד על קשרים אלו בין החפץ חיים והרב הוטנר:

יום אחד פגש החפץ חיים בעגלון שהיה מרבה לנסוע בין העיירות. הוא פנה אליו וביקש ממנו: "בהגיעך לאיישישוק סור נא לרב הוטנר ובקש ברכה עבורי". כעבור זמן מה פגש החפץ חיים בעגלון ושאלו מה היתה תשובתו של הרב הוטנר. העגלון החל מגמגם וניסה להשתמט, אך החפץ חיים הפציר בו כי ימסור לו את דברי הרב הוטנר. העגלון סיפר לחפץ חיים כי הרב איחל לו כי במהרה ילך ברגלים יחפות ויישא אבנים על לבו. החפץ חיים הסביר לעגלון כי אין זו קללה אלא ברכה: "אני כהן והרב הוטנר ברכני שבמהרה אזכה לעבוד בבית המקדש, ושם אהלך ברגלים יחפות. ובאשר לאבנים, הרי אלו הן אבני החושן שהכהן הגדול נושא על לבו".

זיסל חינסקי, מילידי איישישוק, עלה לארץ כבחור צעיר. משפחתו נשארה בעיירה, ורובה נספה בשואה. אביו, ר' ישראל יוסף חינסקי, היה השמש האחרון של איישישוק. מספר חינסקי: "אבי למד בראדין בישיבתו של החפץ חיים. כל ימיו, גם כשמש, המשיך ללמוד וללמד. בין השאר היה מעביר שיעור קבוע לקבוצת צעירים ממוצא פולני וליטאי שנקראו 'תפארת בחורים'. אותם בחורים, שהיו בעיקר בעלי מלאכה ושוליות, רצו ללמוד מדי יום בבית המדרש בין מנחה למעריב. לאות הוקרה לאבי על שלימד אותם הגישו לו התלמידים מנורת נפט מיוחדת, עליה חרטו את שמותיהם ותודתם על הבאת אור התורה לחייהם".

איישישוק, הסוף

ביוני 1941 נכנסו הגייסות הנאציים לעיירה, ומרגע זה והלאה הפכו חייהם של יהודי איישישוק לקשים ביותר. משנודע לרב שמעון רוזובסקי, רבה האחרון של איישישוק, כי יהודים מחביאים את רכושם אצל מכרים נוצרים, כינס הרב אסיפה. הרב רוזובסקי הזהיר את אנשי העיירה לא למסור לגויים את רכושם, שכן כך הם יהיו הראשונים שירצו להיפטר מהיהודים.

בבוקר ראש השנה תש"ב נצטוו כל יהודי העיירה להתכנס בבתי הכנסת ובתי המדרש. שם הם נכלאו במשך יומיים, ובג' בתשרי הוציאו את כולם מבתי הכנסת והוליכו אותם, כשבראשם הרב והחזן שאמרו וידוי בקול רם. בכיכר השוק רוכזו כל היהודים תחת שמירה קפדנית, ומשם נלקחו בקבוצות של 250 איש אל בית הקברות הישן של העיירה. בבית הקברות נורו כל היהודים, וכך במשך ארבעים ושמונה שעות נהרגו למעלה מארבעת אלפים יהודי איישישוק.

900 שנה של חיים יהודיים פוריים באו אל קצם. לא נותר לנו אלא לצטט מדבריו של ראש עיריית ראש לציון בטקס הנחת אבן הפינה לשטעטל: "אני מקווה שכל מי שירצה לצאת למסע החיים אל מחנות ההשמדה שעל אדמת אירופה יבקר תחילה בשטעטל. יראה בעיניו את חיי הקהילה היהודים, את החיים הדתיים והכלכליים ואת אוצרות הרוח שנוצרו בעיירה היהודית. אנו זוכרים את עמנו לבוש בכותונת הפסים של מחנות ההשמדה; הבה ונזכור אותו גם בלבוש השבת החגיגי".