חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 44ראשיהפצה

משמעות עדיפה על משמעת - בגליון השבוע

לא הציות העיוור לפקודות, אלא דווקא הגבלת הסמכות של הצבא לנושאים שלא מתנגשים עם ההלכה, היא שבונה את חוסנו האמיתי של צה"ל
28/05/03, 00:00
הרב דוד דודקביץ ויוסף פלאי

בזמן האחרון שוב עולה על הפרק שאלת אחריותו האישית של החייל והמפקד המקבל פקודה להשתתף בעקירת נקודה יהודית בארץ-ישראל וגרוש אחיו היהודים ממנה, והפעם במסגרת התכנית האומללה והמופקרת הנקראת "מפת הדרכים" (שסכנתה כבר נתפרסמה ברבים ע"י רוב המומחים לדבר).

כדאי לחזור על העקרונות היסודיים המבוארים בדברי הפוסקים, כיצד צריך לנהוג חייל יהודי. אין חולק שחובת המשמעת עומדת ביסוד המערכת הצבאית, והמפר אותה צריך להענש, כדברי ישראל לרמטכ"ל הראשון, יהושע בן-נון: "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת" (ומכאן למדו חז"ל דין 'מורד במלכות'). ובכלל, שבירת מסגרת הציות הלאומית יכולה להחשב כסיכון האומה, ומצדיקה תגובה חריפה ביותר (כדברי הנצי"ב).

אך ברור, כי מעל המשמעת הצבאית והלאומית עומדת חובת הציות ל"מלכו של עולם". הדבר פשוט בדברי חז"ל ונפסק להלכה ברמב"ם ללא עוררין: "אין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו" (הלכות מלכים ג, ט). הלכה זו מתייחסת הן לאזרח והן לחייל הנמצא בשרות המלך, ואכן, חז"ל משבחים את אבנר ועמשא שסרבו למלא את פקודת המלך שאול. וכפי שכתב מרן הגר"א שפירא שליט"א: "האם יתכן שאדם שומר תורה ומצוות יחשוב שמותר לעבור על דברי תורה משום שישנה הוראה צבאית נגדה?!... יסוד מוסד מאז קבלת התורה שחיובים או איסורים של התורה הם החיובים העליונים המחייבים לכל יהודי מעל כל חיובים אחרים. ואם כי לפי הדין יש תוקף עצום ומכריע של השלטון והצבא, אבל במקרה ודעתם מנוגדת להלכה אין לזה כל תוקף" (נדפס בגליון רבני יש"ע, אב תשנ"ה). הלכה זו – שאין לציית לפקודת המלך המנוגדת לתורה – ודאי לוקחת בחשבון את הפגיעה האפשרית במסגרת הצבאית, ולמרות זאת ההכרעה היא להעדיף את המשמעת האלוקית על פני הצבאית. אכן, לאמיתו של דבר, דוקא הגבלת הסמכות של פקודות המלכות היא הנותנת את החוסן האמיתי לצבא ישראל – שכוחו נובע בעיקר מן הרוח הפנימית, מן המטרות הנכונות שלמענם פועל הצבא, ורק אחר-כך מן המסגרת החיצונית וחובת הציות.

ברור שעקירת מאחזים וישובים, כפי שזוממת הממשלה כיום, היא מעשה האסור על-פי התורה (ומנוגד גם לשכל הישר): הן מצד מצוות ירושת ארץ ישראל וישובה, הן מצד איסור "לא תחנם", והן מצד פיקוח-נפש של העם היושב בציון הנגרם כתוצאה מכניעה למחבלים. העובדה שמעשים אלו נעשים ע"י הממשלה הנבחרת, אינה מצדיקה אותם ואינה גורעת מחומרתם כלל וכלל.

אמנם עיקר האיסור חל על הממשלה, אך גם כל חייל ומפקד בצה"ל הממלא אחר פקודות שכאלה, הריהו שותף לאיסורים אלו, וכמו שהתפרסם על-ידי גדולי ישראל בזמן שדובר על פינוי חברון ח"ו. וכך כתב הרב שאול ישראלי זצ"ל בשנת תשנ"ד בנוגע לפינוי בסיסי צה"ל: "אין שליח לדבר עבירה והחיילים העושים זאת בפועל, הם השלוחים העושים זאת, ועל כן האחריות מוטלת עליהם כדין כל שליח המבצע... במקרה דנן, שלפי הכרעת רוב רבני הארץ הוא סכנת נפשות ממש... על כן יש כאן שיקול של חיוב להמנע משום גרם של פיקוח נפש... ועליו להמנע גם אם יהיה כרוך הדבר בעונש" (נדפס בעלון "קול ברמה").

למיטב ידיעתנו, כן היא דעתם העקרונית של רוב מנין ובנין מגדולי התורה גם כיום הזה. חלקם אמנם סבורים, שאין ראוי לפרסם את הדבר, מחשש שישמש ככלי ניגוח בידי התקשורת וכדו', אך אין בכך בכדי להוות היתר לחייל יהודי להשתתף במעשים נוראים כעקירת ישוב יהודי.

נשמעת אמנם סברה שאי-ציות לפקודה יכול לגרום לתוצאות קשות ביותר, עד כדי קריסת הצבא, ולכן יש מקום להתיר לחייל למלא פקודות שכאלה. אך מבט נכון על המציאות מראה שכוחו החיובי של צה"ל רק יגבר ככל שהחיילים יגלו מסירות ונאמנות למען המטרות האמיתיות, שעבורן התגייסו לצבא.

ומאידך, ראוי הדבר שממשלה המנסה להשתמש בצה"ל לביצוע מהלכים הרי-אסון, תכיר בכך שאל לה להעמיד את החיילים בפני התנגשות ערכים שכזו, דבר הפוגע בכושר לחימתם. במקום השימוש הפסול הזה בחיילינו היקרים תאפשר להם להתפנות לתפקידם האמיתי: "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם".