חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 45ראשיהפצה

הראשון לעציון - בגליון השבוע

משה (מושקו) מושקוביץ, איש משואות יצחק, נדד עם הקיבוץ מגוש עציון למיקומו הנוכחי בדרום, אך לא הפסיק לחלום על חזרה. מיד עם שחרור הגוש יזם את הקמת ישיבת הר עציון, היישוב אלון שבות והעיר אפרת. וזה רק חלק ממפעליו של האיש שהיה בתחילת דרכו רפתן, המשיך בחינוך וניהול והיום מקים מוזיאון יהודי ב"היכל שלמה" ומחלץ ספרי תורה מחו"ל
06/04/03, 00:00
עדי גרסיאל

בטקס האיכלוס של העיר אפרת, בשנת 1983, פנה שר השיכון דאז, דוד לוי, אל חברי ה"עמותה לפיתוח הרי יהודה" והתוודה בפניהם – לא האמנתי שתצליחו ביוזמה שלכם להקים כאן עיר, לו הייתי יודע זאת אז, לא הייתי מאשר לכם להתחיל. אפרת, העיר של גוש עציון, היתה היישוב הראשון שהוקם ביוזמה, תכנון וביצוע של גוף בלתי ממשלתי, "העמותה לפיתוח הרי יהודה". בראש העמותה עומד עד היום משה (מושקו) מושקוביץ. הסיפור של גוש עציון, המשיק לתולדות חייו של מושקו בנקודות רבות, מתחיל ארבעים שנה קודם.

1943 אימי המלחמה באירופה מגיעים אט-אט ארצה, והיישוב לומד על גורלה הנורא של יהדות אירופה. המצב בארץ אף הוא בכי רע: הספר הלבן, שציווה על הפסקת העליה ואסר על התיישבות באזורים "לא יהודיים" עומד בתוקפו. אין התיישבות, אין עלייה, וחלוצי הישוב יושבים בחוסר מעש.
לפתע צצה הזדמנות מפתיעה להתיישבות: נזירים גרמנים, שעזבו את הארץ בגלל היותם אזרחי האויב, מכרו

את המנזר שלהם - הקק"ל קופצת על ההזדמנות וקונה את המנזר. קבוצה קטנה של יהודים מהפועל-המזרחי עולה להתיישב ביישוב החדש, שנקרא מעתה "כפר עציון". כך החלה העליה ראשונה לגוש.
מושקו: ההתיישבות בגוש-עציון החלה בקול מינורי, מכיוון שכמעט כל התנאים המינימליים היו חסרים:

היישוב החדש היה רחוק מכל יישוב יהודי אחר, ללא תחבורה או שכנים, לא היתה אדמה חקלאית או
אפשרות לפתח משק גדול. הנימוק להתיישבות במקום היה אחד ויחיד: 'לעטר את ירושלים בעטרה של יישובים יהודיים'. צריך לזכור שעד אותה שעה היתה ירושלים קצה ההתיישבות היהודית, פרט לכמה יישובים קטנים ממערב ומצפון לה. חלוצי כפר עציון הבינו שכדי לשמור על ירושלים יש להקיף אותה ביישובים יהודיים, ולשם כך עלו על הקרקע. לאחר שנה שבה היה כפר-עציון היישוב היהודי היחיד בסביבה, צצה הזדמנות להרחבת ההתיישבות: ערביי הסביבה מכרו אדמה שלא ברשות השלטונות. כך רכשה קק"ל את אדמת חובלה, וב 1945 עלה להתיישב באדמות אלו גרעין צעיר של הפועל-המזרחי, שבו הייתי גם אני חבר, ושמו "משואות יצחק". השם "משואות יצחק" סימל את שאיפתנו להניף משואות לאחינו שבאירופה, כדי שיעלו לארץ ויתיישבו בה.

באילו קשיים נתקלתם?

הבעיות המוכרות מכפר-עציון היו קיימות גם במשואות-יצחק: לא היתה לנו קרקע זמינה לחקלאות, וממילא לא היתה אפשרות להקים יישוב חקלאי. כאשר ניסו אנשי הקק"ל לשכנע אותנו לעלות ליישוב החדש הם השתמשו בנימוקים שונים ומשונים, שחלק מהם נשמעו כבר אז כבדיחה.

איזה נימוקים למשל?

אנשי הקק"ל הבטיחו לנו שאנשי ההרים, החיים בגבהים, מאריכים ימים, וכך נוכל לחיות שנים רבות אם רק נעלה להתיישב בראש ההר. אנשי ההרים הם גם בעלי אופי, כך הם טענו, בניגוד לאנשי השפלה הרדודים. קשה לומר שהשתכנענו מנימוקים אלו, אך לנו, כגרעין תורני, קסמה ההזדמנות להתיישב בין חברון עיר האבות וירושלים עיר הנצח, ממש על השביל שבו צעד אברהם אבינו עם יצחק בנו בדרכם לעקידה. כך או כך, ב 1945 עלינו, כאמור, על הקרקע, ולאחר זמן קצר הצטרפה אלינו קבוצת עין-צורים. היישוב הרביעי בגוש עציון היה יישוב חילוני, רבדים, של השומר הצעיר.

אווירון עם רגל של פר

איך היה הקשר בין הישובים?

הקשר בינינו, ארבעת היישובים בתוך הגוש, היה מעניין במיוחד, בשל השותפות הדתית-חילונית. זה היה נסיון פורה מאוד, אבל לעיתים נוצרו בעיות כתוצאה מאורח החיים השונה.דוגמא לכך הוא סיפור הפר. בזמן המצור, כשלא היתה לנו אספקה סדירה, כל טיפת מזון היתה חשובה ויקרת ערך. הפרות שגידלנו נלקחו לשפלה בטרם המצור כדי שיחיו שם, ולנו בכפר-עציון נותר רק פר אחד. באחת ההתקפות הערביות על הגוש פגע כדור תועה בפר, ופצע אותו ברגלו. בשל פציעתו הוא כבר לא היה ראוי לעבודה, וכך הטרידה אותנו שאלה אחת: האם הפצע מטריף את הפר, או שמא יכולים אנו לשחוט אותו ולאוכלו? הרב הקרוב ביותר לגוש היישובים היה הרב אונטרמן בת"א, אך לא היו לנו פקס או טלפון כדי להודיע לו על בעייתנו. השתמשנו באמצעי התקשורת היחיד שעמד לרשותנו - מראות קטנות, שבעזרתן יכולנו לאותת במורס לירושלים. לאחר שאלחטנו לירושלים את הבעיה, קיבלנו תשובה שהרב אונטרמן מבקש שישחטו את הפר וישלחו את הרגל הפגועה לת"א, כדי לבחון אותה.

אמצעי התעבורה היחיד בינינו לבין הציביליזאציה, היה מטוס פייפר שהגיע אלינו מדי פעם. המטוס הזה לא היה יותר מיצור קטן, אופניים עם כנפיים ומנוע. לאחר שהפייפר נחת העמסנו עליו את רגל הפר, ולהפתעתנו ולהפתעת הטייס האווירון היה כבד מדי עם הרגל שבתוכו, ושניהם פשוט צנחו ביחד אל תוך הואדי. כדי להפעיל אותו מחדש נאלצו בנות משואות-יצחק לתפור את כנפי המטוס מחדש, וכך הוא יכול היה להמשיך לו בדרכו לשדה-דב. לבסוף, לאחר שהוברר שהפר טריפה ואסור באכילה, באו אנשי רבדים בטענה שמגיע להם רבע מבשר הפר, בהתאם לחלקם בהתיישבות. התווכחנו על הנושא, ולבסוף ניצחנו ובשר הפר לא נאכל.

מה היו התנאים הפיסיים בראשית הדרך?

התנאים שאיתם התמודדנו היו קשים מנשוא. אבל היינו בחורים צעירים, שהחליטו מרצוננו החופשי
להקים את 'הרפובליקה הדתית בא"י', כפי שכינינו אותה, ולשם כך היינו מוכנים לסבול את תנאי החיים
הקשים. לדוגמא, לכפר-עציון היתה בריכת אגירה למי גשמים שחפרו הנזירים הגרמנים, אך
למשואות-יצחק כמעט שלא היו מים. מקור המים הנגיש היחידי היה המעיין - עין חובלה, המקווה של בת-עין דהיום - שנהג להפיק 3 קוב מים לשעה בחורף, כשלא הזדקקנו לו, וקוב אחד בלבד בקיץ, כשמימיו היו חשובים לנו. בעזרת חמורים וג'ריקנים הובלנו את מי המעיין לחדר האוכל, שבו היה תלוי שלט שנשא את הסיסמא "ושאבתם מים ברחמים", והמים בהם נטלנו ידיים, שימשו לאחר מכן לשטיפת רצפות וכביסה. לא היו לנו בתים - התגוררנו באוהלים, ועד היום איני מבין כיצד שרדנו את החורף הקשה במגוריםכאלו. עבדנו בהכשרת הקרקע - סיקלנו אבנים ובנינו טרסות למטעים, ולאחר כשנתיים של עבודה מאומצת,
בשעת נפילת הגוש ב 1948, היו בידינו כ 60 דונם של מטעים.

מה קשר אתכם למקום?

אין תשובה הגיונית לשאלה הזו. לא אחת הזכרנו את 'הרוח שמעל לעננים'. לפעמים, בחודשי האביב והחורף, ניתן לראות בשעות הבוקר שהעננים שוכנים למטה מהגוש, ואנו מביטים עליהם מלמעלה.

המדרש מספר על אברהם שהלך לעקידה וראה "ענן קשור בראש ההר" בהר המוריה. גם אנו, לעיתים, ציינו את הענן הקשור בראש ההר שלנו כגורם לקשר שלנו לאיזור. אותו ענן פיזי המסמל ענן רוחני, ששימש את אברהם בדרכו לעקידת בנו, הוא הענן הקושר אותנו ליישובנו. במשך תשע-עשרה שנים ההר הזה עמד שמם. בתוך גבולות הארץ הקטנה נותרו אלמנות ויתומים, חלקם נולדו עוד בגוש עציון וחלקם לא ראו אותו מעולם. ללא הסבר ריאלי, הקשר שלנו, מתיישבי הגוש, עם האזור נותר כשהיה.

לאחר תשע-עשרה שנה שחרר צה"ל את יהודה ושומרון, ובתוכו את הגוש. היתה זו תקופה של אופוריה. חשנו שאנו נמצאים בתקופת פעמי המשיח. לחנוכת הבניין הראשון בכפר-עציון הגיע גם הרב אונטרמן זצ"ל, שאמר שרק כאן הוא יכול לברך בלב שלם ובשם ובמלכות "ברוך מציב גבול אלמנה".

משה (מושקו) מושקוביץ,נולד ב-1925 בצ'כיה בבית בעלת זיקה ציונית. משפחתו עלתה ארצה באמצע שנות השלושים. בראשית שנות הארבעים למד במקווה ישראל והיה חבר בלח"י. אח"כ, כאמור, הצטרף לגרעין של משואות יצחק שעלה להתיישב בגוש עציון. כשנפל הגוש במלחמת השחרור, שהה מושקו בשליחות הסוכנות במחנות העולים בקפריסין. משם שב לאחר הקמת המדינה.

הוא ריכז את הטיפול באלמנות וביתומים של משואות יצחק וכפר עציון ובבני המשפחה של השבויים. מישהו היה צריך לקחת אחריות עליהם, אומרים מכריו מאותה תקופה, והוא, למרות גילו הצעיר, תפס מנהיגות. אח"כ עלה עם משואות יצחק למקומה הנוכחי בדרום. תחילה שימש כרפתן ובמהרה מונה למזכיר המשק. בשנת 1953 התמנה לראש המועצה האזורית שפיר המאגדת את ישובי האזור, ביניהם משואות יצחק, עין צורים, מרכז שפירא (שהוקם על ידו) זבדיאל, זרחיה, קוממיות ועוד. הוא כיהן בתפקיד 27 שנה.

מנהל טבעי

דוד (בנדי) בן דב, היה מזכיר מועצת שפיר למעלה מארבעים שנה. מתוקף תפקידו עבד עם מושקו בצורה הדוקה. "מושקו לא היה היה מנהל בסגנון של 'בוס'", הוא מספר, "הוא ידע להפעיל את הכפופים לו בצורה חברית. יש לו יכולת מנהיגות מולדת, בלי לקחת קורסים בניהול הוא ידע להזיז דברים ותמיד ברוח טובה של שותפות". מועצת שפיר היתה הראשונה בארץ שהקימה בית ספר אזורי בו למדו יחד ילדי העולים וילדי הותיקים. האתגר לא היה קל בגלל פערי הרקע הגדולים בין קבוצות הילדים השונות. "בכל זאת", אומר בנדי, "לא נרתענו וכולם למדו יחד באותם כיתות. כשהילדים בגרו הקמנו גם בית ספר תיכון וחוה חקלאית, כי רוב הישובים אז היו חקלאיים. אני חושב שהאינטגרציה הצליחה. עובדה שחלק מבני ובנות היישובים, עולים וותיקים התחתנו זה עם זה והתערבבו אילו באילו".

מה מאפיין אותו?

יש לו יכולת לרקום ידידות עם כל סוגי האנשים. גם כאלה שלא שייכים ל'מפלגה שלו'. לדוגמא, לטכס הפרידה שעשינו לו במועצה הגיע גם לובה אליאב. יש לו יכולת לחבר לחזון שלו אפילו תורמים מחו"ל. בשנות השישים, הגיע לכאן המליונר ברונפמן וסייר במשואות יצחק. הוא ביקר גם בבית הכנסת וכל כך התרשם מהמבנה שבו במקום הוא אמר 'אני רוצה שבעה כאלה' וכך היה, שבעה בתי כנסת דומים הוקמו ביישובי האזור מהכסף שהוא תרם.

מושקו, כיצד הוקמה ישיבת הר-עציון?

"זה לא היה קל, כי בימים הראשונים של הישיבה היתה הרגשה שאחרי הנצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, כל הניסים כבר נעשו ואין צורך במעשים. באוירה כזו, היה צורך ברצון חזק כדי להקים יישובים וישיבות. למעשה לא היתה החלטה של המוסדות להקים את הישיבה ונאלצנו להאבק על ישיבתה הסדר, ברוח אותה הוביל הרב עמיטל. רצינו להוכיח שניתן לעשות זאת דווקא על חורבות המקום עליו נלחמנו בעבר. צריך לזכור, שבאותה תקופה, נושא הקמת ישובי קבע ביהודה ושומרון לא היה בכלל בתודעה הציבורית, אפילו לא בגוש עציון.

אז איך קידמתם את הנושא?

בפרוספקטים הראשונים של הישיבה שתכננו להקים ציטט הרב עמיטל את הגמרא בקידושין: "וירשתם אותה וישבתם בה - במה ירשתם? בישיבה". אנחנו ראינו בעצם הקמת ישיבה על קבריהם של 240 חברינו שנפלו מעין אנדרטה חיה ותוססת של יצירה, ולא מצבת עץ או אבן.

במידה מרובה, הקמת הישיבה היתה ציון דרך בתולדות ההתיישבות בארץ: בפעם הראשונה לקח מוסד חינוכי-תורני על עצמו את המשימה להקים יישוב. הממשלה אישרה את הקמת הישיבה, ומיגאל אלון בקשנו להוסיף רק שתי מילים להחלטת הממשלה: "הממשלה מאשרת הקמת ישיבה ומרכז אזורי". בזכות הקמת המרכז האזורי באלון-שבות הגיעו לגור פה אנשים שלעולם לא היו מתיישבים באזור בדרך אחרת. השיטה שהמצאנו יושמה ושוכללה במקומות רבים: מקימים ישיבה, מביאים חברי כולל, מציבים קראוונים – ויש יישוב. לראשיתה וליישומה הראשון של השיטה אחראית ישיבת הר-עציון.

כיום, ישיבת הר עציון היא קומפלקס החינוכי המכיל, מלבד חמש-מאות תלמידי הישיבה, גם את מכללת הרצוג להכשרת מורים (1400 סטודנטים) ובית מדרש גבוה לבנות בו לומדות כמאה בנות.

העובדה כי הישיבה קדמה ליישוב, ולמעשה הקימה אותו בפועל, כאקט אידיאולוגי ולא מתוך חוסר ברירה, היתה חידוש. הישיבה הוקמה בשקט, ולאחר שהתבססה, התגלה פתאום שיש גם יישוב. מכאן ההוכחה, מסיק מושקו, כי אנשי המעשה "הקטנים" יכולים להגיע להישגים, אליהם לא מגיעה מנהיגות חזקה.


הכל כתוב ביומן

זהבה בן-זאב מלווה את מושקו בתפקידים שונים משנת 1958 מהמועצה האזורית בשפיר, בחברה לפיתוח הרי יהודה ובאירגונים נוספים.

"הרעיון של חזרה לגוש", מספרת זהבה, "ליווה אותנו כל הדרך. לא בכדי קראנו לישיבה שהקמנו במרכז שפירא, שבראשה עומד הרב דרוקמן, 'אור-עציון'. עוד במלחמת ששת הימים הגה מושקו את הרעיון של חזרה לגוש. אפשר לראות את זה ביומן שלו. באותו יום שבו שוחרר הגוש הוא כבר פירט ביומן את התוכנית שלו להקים אותו מחדש. הגוש הוקם בעצם ע"י ילדי כפר-עציון, אלה היתומים שפונו לפני מלחמת השחרור ושאבותיהם נפלו ברובם במלחמה. אחרי 19 שנה הילדים האלה היו כבר בני עשרים וקצת. אנחנו דאגנו שיהיה ביניהם קשר. היינו מסיעים אותם לראות מרחוק את העץ המפורסם של אלון שבות. אורגנו קייטנות משותפות.

הותיקים של כפר עציון כיום, הם בעצם ילידי הכפר, כמו חנן פורת ושילה גל. מושקו הקים אז את ישיבת הר עציון עם הרב עמיטל ואח"כ הצטרף הרב ליכטנשטיין. הישיבה התמקמה תחילה בכפר עציון בצריפים של הליגיון הירדני, שכינו אותם 'ניסנים', כי רק בחודש ניסן אפשר היה לגור בהם. בחורף היה קר מדי ובקיץ חם מדי. כשהושלם מבנה הקבע עברה הישיבה לאלון שבות".


הרב עמיטל:

"את מחזור א' של הישיבה איפיינו שני דברים - אמונה ואמון. אמונה בחלום, בחזון, בכך שכאן עשויה להתפתח מהפכה, שכאן תקום יום אחד הישיבה כפי שהיא היום. את מושקו יש המכנים - איש המעשה. אבל מי שמכיר אותו יודע שהצד החזק שלו זה דווקא האמונה. רק מי שיש לו אמונה וחזון, יכול היה להזמין אדריכל שיתכנן היכל ענק, כשהמצב הוא לא שלא היתה פרוטה בחשבון - לא היה חשבון בכלל...".

"ואמון. אמון במייסדי הישיבה, שיצליחו להגשים את החזון. ביקשו ממני פעם לתת שיחה בפני חניכי
בני-עקיבא, שהגיעו לגבעה חשופה באיזור. אמרתי להם אז - אצל אברהם אבינו נאמר 'וירא את המקום
מרחוק', והמדרש אומר שאברהם ראה ענן קשור על ההר, ושאל את יצחק ונעריו אם גם הם רואים את הענן.

יצחק אמר שכן, בעוד שישמעאל ואליעזר אמרו שלא. ושאלתי אותם: האם אתם מסוגלים לראות את הענן שעל ההר? האם אתם מאמינים שעל ההר הזה עוד תקום ישיבה לתפארת? על אותה גבעה חשופה, עומדת היום הישיבה...".

זהבה, איך נולד רעיון הקמת אפרת?

כבר באמצע שנות השבעים הבנו שלא מספיק שיש באיזור כמה ישובים, צריך שתהיה בו גם עיר מרכזית. כרגיל, מושקו היה הדוחף העיקרי לנושא. זו היתה פעם ראשונה שישוב הוקם ע"י חברה שאינה הסוכנות או ממשלתית. בהתחלה הוקצה לנו שטח קטן של 80 דונם שאפילו לא היה רצוף . קראנו לזה "עיר לינארית", כי היא היתה ארוכה וצרה. אבל לא ויתרנו והחלטנו לא להקים שם מבנים זמניים, לא היו קרוונים, ישר מכרנו את הדירות למגורי קבע.

למה הסכימו לקנות מכם?

אנשים כבר הכירו אותנו מהפעילות בשפיר ובאלון שבות. אפילו לא פרסמנו בעיתונות. עשינו רק כמה כנסים בירושלים ושם הצגנו את התוכנית. האדריכל היה שמואל שקד שעבד לפני כן במשרד השיכון. לקחנו אותו בגלל הכישורים אבל גם קצת בגלל הקשרים. היה צריך אמונה גדולה ואנשים שמו את כספם הרבה לפני שהיו בניינים בשטח. השיטה שלנו היתה לעבוד בצנעה, במשרד קטן עם כמה פקידים וזהו. לא הלכנו "בגדול", לא היו לא מכוניות מפוארות או השקעות מוגזמות ולכן הצלחנו.

התחלנו עם 144 יחדיות דיור. לקח לנו כמעט עשר שנים עד שהמתיישב הראשון נכנס לביתו ב1983 . מיד דאגנו לצרכניה ומרפאה ומוסדות חינוך, כי רצינו שאפרת תהפוך לעיר מרכזית . מושקו היה ראש המועצה הראשון במשך שלוש וחצי שנים. למעשה המועצה קמה לפני שהיו בכלל תושבים שם...

איך הגיע הרב ריסקין?

הרב ריסקין היה רב בניו יורק בלינקולן סנטר. הוא היה מגיע לארץ לכנס רבנים עולמי בקיבוץ לביא בשנות השבעים. שם הוא יצר קשר עם אנשי עין צורים וסיכם איתם שהוא יבוא כל שנה לחודשיים לעבוד וללמד. וכך זה נמשך כמה שנים. מכיוון שמשואות יצחק ועין צורים הם שכנים הוא התיידד גם עם מושקו, שהיה לוקח אותו מדי פעם בטרמפים לירושלים. יום אחד, בשנת 1976 מושקו "המשיך" את הטרמפ עד לשטח של אפרת וסיפר לרב שכאן הולכת לקום עיר. הרב נדלק על הרעיון. לאט לאט התהדקו הקשרים עם הרב ועם קהילה בארה"ב, "ראשית גאולה", שהרב ריסקין ריכז והיתה אמורה לעלות לעיר. בשלב מסוים מושקו הציע לו לעלות ארצה להיות רב העיר. וכך היה. הרבה מתושבי אפרת הם אנגלוסקסים שבאו לעיר בזכות הרב ריסקין.


הרב ריסקין: כשמושקו הראה לי את הגבעה של אפרת הוא סיפר לי סיפור יפה: שאלו פעם את ראש העיריה הראשון של תל אביב, מאיר דיזינגוף, איך הוא הגיע לתפקיד. דיזינגוף ענה שבארץ, כדי להיות ראש עיר, צריך להקים אותה. ואז מושקו הציע לי "עיסקה": בוא נקים ביחד את העיר אפרת, נעבוד בשותפות וכשהעיר תקום, אני אהיה ראש העיר ואתה תהיה רב העיר. הפכתי להיות מעורב יותר ויותר בפרויקט. עזרתי בארגון הגרעינים מארה"ב ומדרום אפריקה, שיחד עם הגרעין הישראלי, אכלסו ראשונים את העיר. בשנת 1983 עליתי ארצה ומאז אני רב עיר.

לא איש כמושקו ינוח על זרי הדפנה. הוא ממשיך לעסוק בנושאים רבים. בין השאר הוא יו"ר "היכל שלמה". זהבה בן זאב: "אנשים רבים חושבים עדיין שבהיכל שלמה יושבת הרבנות. זה כבר לא נכון. היום יש שם מוזיאון אינטראקטיבי למורשת היהדות שהולך ומוקם בזכות היוזמה של מושקו".

מושקו ייסד גם את "אות ועד", עמותה העוסקת בתיעוד והנחלת השואה לנוער. בנוסף הוא יושב גם בהנהלת "מנורה", המטפלת בהצלת ספרי תורה ותשמישי קדושה מקהילות נכחדות בחו"ל. גם נושא ההתיישבות לא יצא אצלו לפנסיה והוא כבר שוקד על הקמת יישוב חדש "גבעות".

הרב ריסקין: "אחרי המפגש הראשון שלי עם מושקו, רציתי לברר קצת יותר על האיש. אז התקשרתי לרב ליכטנשטיין שאותו הכרתי עוד מה'ישיבה יוניברסיטי' בניו יורק. הרב לא היה בבית. אישתו, הרבנית טובה, ענתה לי: 'מושקו', היא אמרה, 'מושקו הוא כמו אליהו הנביא'. נראה לי שההגדרה הזאת לא רחוקה מהאמת".

חלק מהציטוטים בכתבה נלקח מאתר האינטרנט של ישיבת הר עציון. אנו מודים לעורכי האתר על עזרתם.
agarsiel@yahoo.co