חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 46ראשיהפצה

מנהיגות של מסירות נפש - בגליון השבוע

הרב צבי יהודה זצ"ל מוקיר את זכרו של הרצל ● הרצל לא קיבל כסף מהתנועה הציונית, אלא הקדיש לה את כל רכושו ● רבי שלמה הכהן מווילנה מקבל את פני הרצל ● האמת בעניין מחשבות ההתנצרות ותוכנית אוגנדה ● אמונתו של הרצל ושיבתו אל היהדות ● הרב קוק זצ"ל מספיד את הרצל
13/11/87, 00:00

תמונתו של הרצל בחדרו של הרצי"ה

בחדרו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היו תלויות כמה תמונות, וביניהן של אביו מרן הרב קוק זצ"ל, של החפץ חיים, תמונה של ארץ ישראל השלמה מתוך כתב העת 'סולם' - כולל ירדן, סוריה וחלקים מעירק וערב הסעודית, ובמקום מכובד תמונתו של בנימין זאב הרצל.

סיפר לי תלמיד חכם מחוגי החרדים, שבצעירותו חשב ללמוד ב'מרכז הרב', אולם כשראה את תמונתו של הרצל החילוני בחדרו של הרצי"ה, חזר לאחריו והלך ללמוד בפונביז'. אבל הרב צבי יהודה רצה לקבוע את היחס הראוי כלפי הרצל ומפעל הציונות, ועל כן היתה תמונתו בחדרו, לעיני כל התלמידים הבאים לשיעוריו.

סיפר דודי הרב אברהם רמר ז"ל, כי פעם נעלמה תמונתו של הרצל, והרצי"ה חשד שמא אחד התלמידים רצה 'לחנכו' והעלים את התמונה. הרב הקפיד ולא רצה לתת שיעור, שאם יש מישהו מהתלמידים שעושה דבר כזה, איך אפשר, וקודם צריך לטפל בבעיה, שלא יקחו דברים בלי רשות.

וכשר' אברהם רמר ביקש רשות להזיז את ארון הספרים הקטן שמתחת למקום התמונה, שמא נפלה שם, לא רצה לקבל את דבריו, והמשיך להקפיד על חסרונה של התמונה. וכשר' אברהם התעקש לחפש את התמונה אחרי הארון, היפנה את הקפדתו כלפיו, וחזר ואמר שקודם צריך להחזיר את התמונה ורק אח"כ אפשר להמשיך. לבסוף כשהסכים שר' אברהם יזיז את הארון, נמצאה התמונה ונתלתה במקומה. הרב שמח מאוד, ומצא צורך לנחם את ר' אברהם על שלא קיבל את דבריו מתחילה, ודיבר אודות הרצל ועניינו (עיין בקובץ 'גדול שימושה' ע' נד).

אישיותו של הרצל

באורח חייו הפרטיים הרצל היה חילוני לגמרי. כזה היה חינוכו. באישיותו היה אצילי ומוסרי. מיומניו ניכר כי עוד מנעוריו היה בעל רגישות מוסרית מיוחדת. צער האומה וסבלותיה נגעו ללבו, ומאז שנתפש לחזון הציוני הקריב עצמו בלא שיור למען העם היהודי. הוא לא קיבל כסף מהתנועה אלא הקדיש לה את כל רכושו. הוא נסחף כולו בלהט, ומסר את כל כולו להצלת אחיו היהודים הנרדפים, המעונים והנאנקים.

אצל רוב המנהיגים אנו מוצאים קטנוניות אישית, תחרותיות, רצון לעשות גם לביתם, לפעמים על חשבון הקופה הציבורית. הרצל היה שונה בתכלית.

אחד היה שהמשיכו במפעלו וחזונו ובמוסריותו האישית, והוא זאב ז'בוטינסקי. בכשרונותיו אף עלה על הרצל, אולם בלהט החזון היה הרצל מיוחד וראשון.

יחס גדולי הרבנים להרצל

רוב הרבנים לא נקטו עמדה ברורה כלפי הרצל והציונות. מצד אחד, חילוניותם של הרצל וחבריו עוררה את חששותיהם. מאידך - חזון חיבת ציון והסיכוי לשפר את מצב היהודים היה חשוב להם. על כן בחרו שלא לנקוט עמדה.

מתוך המיעוט שהביעו עמדה מפורשת, היו גדולים שהתנגדו בחריפות להרצל ולציונות, ורבים אחרים שהביעו תמיכה. אחד מהם היה רבי שלמה הכהן בעל 'חשק שלמה', זקן רבני וילנא, שאף כתב שמשום "אל תשכן באוהלך עוולה" אסור להחזיק בבית את הספר 'אור לישרים', שבו דובר בגנות הציונות. שלושת חתניו הרבנים היו חברים בתנועת המזרחי. זו היתה גם עמדתם של כל הרבנים 'חובבי ציון', הרב שמואל מהוליבר, הרב דוד פרידמן מקרלין ועוד.

קבלת הפנים בקהילת ווילנא

כדוגמא ליחס שקיבל הרצל מהמוני היהודים במזרח אירופה, שרובם ככולם היו שומרי מצוות, אפשר להביא את תיאור ביקורו בקהילת וילנא בכ"ג באב תרס"ג.
יהודי העיר גדשו את הרחובות בצפיפות רבה, וקיבלוהו בחום רב. ראשי הקהילה הגישו לו מגילת קלף שנוסחה על ידי ר' זאב יעבץ, הפותחת בברכה: "ה' עמך גיבור החיל, ליבבתנו אדוננו, ליבבתנו איש הלבב! מגיל ומרעד נפעמנו, בהיגלותך לעינינו, אחינו!..." והיא מסיימת "זאת הברכה אשר תברכך עדת עמך בווילנא, כי בידך יתן ה' את תשועת ישראל מציון".

הגאון רבי שלמה הכהן, זקן רבני וילנא, ברך את הרצל בברכת כוהנים, ור' זאב יעבץ הגיש לו ספר תורה קטן בתוך ארון עץ מחוטב. הרצל הודה בהתרגשות, וביומנו כתב כי הדברים נגעו אל לבו ובקושי עצר את דמעותיו ('איש המאורות' 185-6).

יחסו של הרב ריינס

הרב ריינס, רבה של לידא, היה מגדולי הרבנים בדורו, ובהיותו כבן ששים הצטרף לתנועה הציונית וייסד בתוכה את תנועת 'המזרחי'.

הרב ריינס היה מבוגר מהרצל בכעשרים וחמש שנה, ונפגש עמו מספר פעמים, ועל כן לעמדתו כלפיו יש משקל רב. ככלל התרשם הרב ריינס, שבאופן יחסי לאדם שלא קיבל חינוך יהודי, התייחס הרצל ליהדות ולמצוות בכבוד גדול. הוא התפעל מהזדרזותו של הרצל לסיים את דיוני הקונגרס השלישי (בשנת תרנ"ט) לפני כניסת השבת, "כי אין כוונתנו לנגוע (לפגוע) בדת במאומה" ('איש המאורות' ע' 108).

לאחר שהוציא הרב ריינס לאור את ספרו "אור חדש על ציון תאיר", שלחו להרצל בצירוף מכתב המצביע על יחסו כלפיו. "בהוציאי לאור את ספרי זה הנושא אמריו על התנועה הציונית, ראיתי חובה לנפשי להקריבו למנחה ליוצר התנועה הזאת ומקריב לה את כל חייו ונפשו. הואילה נא בטובך אח גדול ונישא לקבל ברצון את מנחתי זאת, והיתה לעד כי נמצאים אנשים היודעים מה גדול ערכך לבית ישראל כולו ולעתידותיך, והיודעים עד כמה להוקיר את פועלך ומעשיך הגדולים שעשית לעמך זה אהבת, ושהקרבת על מזבחו את נפשך לעולה כליל" ('איש המאורות' ע' 164).

לאחר פטירתו של הרצל כתב הרב ריינס: "סהדי במרומים כי מיתתו של מנהיגנו פעלה עלי רושם מדכא ותפיל אותי על ערש דווי". "ויבכו כל אנשי הלבב אשר בישראל, ויבכו גם כל אנשי הדעת אשר בתבל כולה". אולם אין להשבית את העבודה עקב האסון הגדול. ו"נואלו אלה האומרים כי במות המנהיג הגדול ובטלה העבודה ובטלה התנועה כולה". הציונות היא "הכרח היסטורי", לא הרצל הוליד אותה אלא "היא הולידה את הרצל ועשתה אותו למה שהיה". הציונות חייתה בלב העם אלפי שנים קודם שנולד הרצל, אך היתה במצב רדום בחביון הלב היהודי, "ואנחנו לא ידענו את המעשה שנעשה ואת הדרך נלך בה". הרצל הוציא את הרעיון מתרדמתו ונפח בו חיים, שיימשכו גם לאחר מותו ('איש המאורות' ע' 239).

הטענות כלפי הרצל ביחסו לנצרות

האשמה הכבדה ביותר שמטילים בהרצל היא, שלדעתו ראוי היה לנצר את היהודים כדי למנוע את האנטישמיות, ורק מפני שהבין שהצעתו לא מעשית הגה את רעיון הציונות. אכן, ביומנו הוא כותב שעוד מנעוריו האנטישמיות וצער היהודים עינו את נפשו וגרמו לו צער רב. הוא מתאר מחשבות שעלו בדעתו, ואחת מהן: "חפצתי לפתור את שאלת היהודים, לכל הפחות באוסטריה, בעזרת הכנסייה הקתולית... (וחשב לבקש) ראיון אצל האפיפיור כדי להגיד לו: אני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חפשי ונאה לנצרות. חפשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה - ובייחוד אני - יישארו יהודים, ובתורת יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת...". אולם אלו היו מחשבות שעלו בדעתו בהיותו כבן עשרים, ובשום אופן לא שיקפו את עמדותיו, אלא כפי שהוא כותב עליהם שם, שהם היו "נטיות עמומות שבחולשת נעורים" (מתוך ספרו של ישראל ארליך, "אישים ומאורעות בתולדות ישראל" ע' 155).

בסופו של דבר הרצל הגיע לאפיפיור כנציג התנועה הציונית, חצי שנה לפני פטירתו, ולא כרע ולא החניף, אלא בגאון הציג את עמדת היהודים. וכך כתב ביומנו: "אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור... הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה... נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד... הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל... כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו ב(אותו האיש), ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי..." (שם 156).

יחס מרן הרב קוק להרצל

יחסו של מרן הרב קוק זצ"ל להרצל היה מורכב יותר. שלא כמו הרב ריינס, שהפריד בין עניין ההצלה הגשמית והגאולה הרוחנית, הרב קוק הסתכל על הכל בראייה כוללת, וממילא לא יכל להתעלם מהעובדה שהרצל אינו שומר תורה ומצוות.

חודשיים לאחר עלייתו של מרן הרב לארץ, בכ' תמוז תרס"ד, הרצל נפטר. לאחר שבאו שני נכבדים מקהילת יפו להזמינו להשתתף בעצרת האבל לזכרו, הסכים לבוא ולהספיד, אך כפי הנראה לא בלב שלם. בהספדו הוא נותן משמעות עמוקה למפעל הציונות, על פי דרכו של הגר"א, כי עניינו של משיח בן יוסף להכין את הצדדים החומריים של הגאולה.

הרב יעקב פילבר שליט"א בספרו 'כוכבי אור' מבאר את ההספד ואת הרקע שקדם לו, ואף מביא מכתב מעניין שכתב מרן הרב לחותנו, האדר"ת, רבה של ירושלים, בו הוא מסביר בהרחבה ומתנצל מעט מדוע השתתף בהספד. ועיקר דבריו - מפני השלום, וכדי לקרב את הציונים מעריציו של הרצל. ועוד, שכך ראוי, למצוא את הטוב בכל דבר, להדגישו ולהעלותו, שעל ידי כך אפשר לתקן.

אגב, כך היה גם יחסו של מרן הרב זצ"ל לתנועה הציונית: מצד אחד הערכה רבה כלפי מעשיה הטובים, ומאידך לא הסכים להיות חבר רשמי במוסדותיה, ואף לא בתנועת המזרחי.

קביעת היחס כלפי הרצל

כפי הנראה עם השנים השתנה יחסו של הראי"ה להרצל, וכפי שהדברים באים לידי ביטוי בדברי בנו מו"ר הרצי"ה, שכתב בשנת תרע"ג (בהיותו בן 22), תשע שנים אחר פטירתו של הרצל: "ואף הרצל, זה התינוק הגדול (על משקל 'תינוק שנשבה') ששב אלינו מבין הגויים מלא הוד חלומות ועוז געגועים אדירים, זו האישיות של הטבעת הצורה הלאומית הכללית - צורת עם, על פני שאיפותינו ועבודתינו... אף הוא הרגיש, כמו באופן אינסטינקטיבי כי "השיבה ליהדות קודמת לשיבה אל מדינת היהודים", וכי "אין אומתנו אומה אלא באמונתה", וכי "אנו מכירים עצמותנו ההיסטורית אך ורק באמונת אבותינו" (לנתיבות ישראל ח"א ע' יט במהדורת בית אל, ושם הובאו המקורות מכתבי הרצל).

ייתכן שבינתיים נודעו להם יותר פרטים על אישיותו וחזונו, יומניו האישיים נתפרסמו בתרגום עברי, והתברר שהיה אדם מוסרי, בעל אמונה, וריחוקו מתורה ומצוות נבע מכך שלא קיבל חינוך יהודי. ואם כן להפך, יש לדון אותו לכף זכות, שהרי הוא בעל תשובה גדול לעניין סגולת ישראל. ואולי הרושם של הצעת אוגנדה והפולמוס סביבו ריחף באוויר וגרם להסתייגות מסוימת ממנו סמוך למועד פטירתו, ולאחר מכן התברר - שלא כפי שהשמיצוהו - שהרצל התכוון לשאת ולתת עם האומות על כך כדי לחזק את מעמדה של התביעה הציונית למולדת לעם היהודי, אבל היה רחוק מלהחליט שאוגנדה תהיה הפתרון. ואולי ככל שעברו השנים, החשש שמא ילמדו מאורחותיו האישיים פחת, וחזונו ומפעלו הכללי הלכו והתבלטו.

דברי הרצי"ה

סופו של דבר, ברור הוא כי בנו תלמידו הרצי"ה, מתוך נאמנות מוחלטת לדרכו של אביו מרן הרב, קבע כי חובה להוקירו. וכפי שכתב במכתב: "חוזה מדינת היהודים הד"ר בנימין זאב הרצל, יש לו זכות היסתורית (=היסטורית) מיוחדת בתקומת שלטוננו על ארצנו" (ע' שיחות הרצי"ה במדבר ע' 324 הערה 31).

וכפי הנראה כתגובה להאשמה שהרצל היה אפיקורס, פרסם ב'הצופה' כ"ח תמוז תשל"ד רשימה קצרה, שכותרתה - "להצדיק צדיקים": "בכתביו של בנימין זאב הרצל ז"ל אין דברי אפיקורסות. בכתבי יומנו כתוב: "אין אומתנו אומה אלא באמונתה". מי שחושב ומדבר וכותב ככה הוא איש אמונה ולא אפיקורוס. והדברים חוזרים אל קדושת גזע מחצבתו, מאת הגאון הקדוש רבי יוסף צאיטאצק ז"ל" (לנתיבות ישראל ח"ב ע' תקצג במהדורת בית אל).

עיון במורשתו

לכן טוב עשתה מדינת ישראל שהנציחה את זכרו בקביעת שמות של רחובות חשובים על שמו, ובהקמת בית הקברות לקדושי צה"ל ולמנהיגי הציבור מסביב לקברו בהר הרצל. ואף בימים אלה של מבוכה ראוי לחזור ולעיין במורשתו הציונית, באהבת ישראל שלו, ובמידת מסירות הנפש שלו כדוגמא ומופת.