חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 47ראשיהפצה

תיאטרון אחר - בגליון השבוע

בתיאטרון 'תאיר' עושים מחזות עם חומרים ממדרשי חז"ל, וגם עולם הערכים שמתוכו נכתבים הטקסטים משקף את העבר הישיבתי של רוב השחקנים. האם לזה התכוונו חז"ל כשאמרו שבתי תיאטראות עתידים להפוך לבתי מדרש? לא ברור. בכל אופן, יש תיאטרון יהודי, ועוד על רמה.
19/07/03, 00:00
חגית ריטרמן

משהו טוב קורה לציבור האמוני בארץ בשנים האחרונות. במקום להסתפק בהתמרמרות על תקשורת עוינת בונים תקשורת אחרת, במקום להתפלא על המרחק החילוני מקימים מרכזי לימוד יהדות בלב תל-אביב, ובמקום להסתייג ממה שנתפש כתרבות חילונית יריבה - מנסחים אמירה אמנותית שונה.

תרבות ההסתה נגד מתיישבי יש"ע וגם נגד החרדים נובעת לא מעט מהעובדה שבזמן שהמחנה הלאומי יישב את ארץ ישראל, השמאל יישב את הקאמרי וקול ישראל. אבל אפשר לשחרר את השטחים הכבושים הללו, מוקדי ההשפעה, באמצעות יצירת אלטרנטיבות. תיאטרון תאיר, למשל.

אנשי תיאטרון תאיר הם חלוצים. את מה שלמדו ב'מעלה' ובישיבות הם משלבים ביצירה חדשנית מלוטשת. הסיסמה שלהם, "יש תיאטרון יהודי", מתייחסת לחומרים ולזוויות מבט שנעדרו עד כה מבימות התיאטרון הישראלי. איפה עוד תוכלו לצפות בתמונות מחייו של הראי"ה קוק זצ"ל ('עבד לעם קדוש')? היכן תתבוננו בחוויית התפילה דרך עדשת תיאטרון לא מפויחת ('אמצע השמיים')?

* * *

בשבוע שעבר העלה תיאטרון תאיר כמה ממחזותיו מעל בימה תל-אביבית. 'הקושאן', עיבוד לאגדת חז"ל שכתב מנחם לוי (בימוי: דביר שרייבר), דן בזכותנו על הארץ. אלכסנדר מוקדון מבקש לתת את הארץ לבעליה האמיתיים במשפט צדק. עמי הארץ תובעים אותה לעצמם בטענות שונות, אבל גביהא בן-פסיסא מצליח לשכנע שארץ ישראל שייכת ליהודים בזכות שטר הקניין ההיסטורי, התורה.

גביהא בן-פסיסא הוא לא היהודי היחיד כאן. נמצאים אתו יחזקאל ויחיאל הכוהנים, לבושי לבן. אלא שהאחד שכלי ועם זאת מתלבט, והאחר רגשן ופזיז. דווקא גביהא, הגיבן שהולך עקום, הוא זה שמאוזן; לפיכך הוא יודע לשאת ולתת עם הגויים, ודווקא לו, שחיצוניותו מאופיינת גם בלבוש פשוט, יש הדר פנימי – תקווה, לב טוב, חוסן ושלווה. הצלחתו של גביהא לשמור על ארץ ישראל לעם ישראל נקשרת לתפקידו כשומר בית המקדש לשעבר.

"זה כתוב לנוער, אבל מיועד למבוגרים", אומר מנחם לוי. "כלומר הסגנון קליל, אבל הסיטואציה עצמה בוגרת וכמעט עכשווית. כשכתבתי את זה התמודדתי עם דברים שמבוגר מתמודד. בן-גוריון עמד מול האו"ם עם התנ"ך כמו גביהא בן-פסיסא מול אלכסנדר מוקדון. אני עוד לא עמדתי מול נשיא ארה"ב עם התנ"ך...".

על רקע תפאורה מרשימה של תמונת בית המקדש ובתלבושות מעוצבות היטב, מגלמים אהרל'ה ברנשטיין, עשהאל דימנט ואסף ליפמן גלריה של תשע דמויות במשחק אמין. הטקסט זורם ובעל קווים של הומור במינון הנכון.

'בדרך למעלה', מחזהו של גלעד אלפסי (כתיבה ובימוי), הוא חוויה מזככת אחרי 'מחכים לגודו' של סמואל בקט. מדעת או שלא מדעת, מתכתב אלפסי עם המחזה הקומי-טראגי שמציג ייאוש קיומי והיעדר תכלית, ומציע שוני מהותי. שלוש הדמויות שלו מייצגות גישות שונות לתנועה, למסע החיים: שכל ישר, רגש עמוק ושיגרה. המחבר מציג את המורכבות האנושית שבוחרת בהמשך הצעידה, בהתמודדות גם כשהדרך קשה.

בפרולוג, כשכל הצופים ממקדים מבטיהם בבמה בציפייה לתחילת המחזה, מתרחשת הזרה: המחזאי מגולם כדמות שעומדת ליד הקהל ומכריזה אגב הצבעה על הבמה: "הם הצופים ואילו אנחנו השחקנים". המטרה היא להציב ראי למולנו, לומר שבימת חיינו תוצג כאן, לא רק טקסט שנוגע בנו בנקודות השקה מסוימות. הבקשה "באמצע ההצגה, רק לרגע, תסתובבו ותהיו אתם השחקנים" רומזת גם היא לזהות אפשרית בין הצופים לדמויות, אבל אין כאן אמירה מחייבת, כי בן דמותו של המחזאי ממשיך ושואל: "האם גם על הבמה שלכם זו עדיין אותה הדרך?" - האם שלוש הגישות עדיין משתפות פעולה בתוככם?

אם אמרנו תיאטרון יהודי - ביטויו כאן הוא בתפישה שכל פרט הוא חלק הכרחי לשלם, ושהתכלית היא המשך העלייה, ההתקדמות מעלה אפילו לנוכח ערפול מושג הלמעלה. 'בדרך למעלה' זו יצירה שכדאי לחכות גם להדפסתה. עיצוב הדמויות שלם, המשחק של אהרל'ה ברנשטיין, אייל ניידורף ודביר שרייבר משכנע, וגם מכאן לא נעדר תבלין ההומור.

* * *

גלעד אלפסי, בין יזמי התיאטרון, מדבר על המקורות היהודיים כבסיס תרבותי. "יש לנו אוצר של מקורות, אז אין שום סיבה לרוץ לשייקספיר לפני שאני ממצה את אביי. אבל מדרשי חז"ל כאילו מחוקים בתיאטרון הכללי."

שאלתי אותו ממה לדעתו זה נובע. "פעם מעיקרון, היום מבורות. אנחנו אומרים 'זה לא מחוק'. אבל תיאטרון יהודי זה לא רק מקורות, זה גם עולם ערכים, נושאים בהם אני עוסק או תפישה ממנה אני בא".

את הטענה שאמני תאיר לא רק עושים תיאטרון אלא גם מחנכים הוא דוחה: "אם אני רואה הצגה אנטישמית כמו 'פליישר' (אחד מאותם מחזות שקשה לצאת מהם עם אהדה גדולה לחרדים) שרצה הרבה זמן בקאמרי וברוך ה' ירדה, וזה נחשב שהם לא מחנכים - אז גם אנחנו לא. אנחנו לא תיאטרון מטיף לערכים, אלא תיאטרון ערכי. הנושאים מעסיקים את האדם בכלל ואת האדם המאמין בפרט. הנישה שהגדרנו היא הכיוון, אבל לא כל עבודה שאנחנו עושים נכנסת אליה. 'מחכים לכבודו', למשל, זו סאטירה על החברה הדתית, אין בה מקורות יהודיים והיא לא עוסקת בשום פילוסופיות. נקודת המבט היא ביקורתית".

מנחם לוי למד 17 שנים במרכז הרב. לפני זה שיחק בתיאטרון העירוני חיפה ולמד דרמה בבית רוטשילד, אחרי זה ב'מעלה'. לדבריו, הוא לא עוסק בתחום מתוך רצון להשפיע. "אני רוצה להציג את התורה ביופייה. חלק מהאסתטיקה זה להביא את דברי חז"ל בצורה בימתית. להבין דברי תורה, מה כתוב בחז"ל, במשניות, זה עיסוק בתורה. אני עוסק בזה דרך הכללים והלוגיקה הדרמטיים, זה כלי שבעזרתו אני מסביר את הדברים".

אלפסי מרגיש שבצומת תיאטרון-יהדות הם יוצרים שפה חדשה. מנהל התיאטרון, אפי ברנד, מהנדס בהכשרתו שסירב להצעות עבודה אטרקטיביות, בחר בתאיר כי נמשך למעשה החלוצי, "ראיתי שיש פה משהו אמיתי, כל החבר'ה כאן קפצו למים קרים". 12 השחקנים בקבוצה (שניים מהבימה ובית לסין), שחלקם גם כותבים, מביימים ומפיקים, משתמשים באמצעים צנועים בידיעה שהימנעות מהפקה נוצצת לא תפגום בהצגה איכותית. וגורם במשרד החינוך והתרבות שקונן לאחרונה "כל התיאטראות בעלי אוריינטציה שמאלנית" הופתע לגלות תיאטרון לאומי-אמוני.

* * *

כששואלים אותו על השתלבות בעשייה הכללית, מנחם לוי אומר שהוא מאמין שדווקא אנשים שישבו כמה שנים בישיבה, אלה שיש להם כלים ויחס נכון לתורה ולדברי חז"ל ויודעים לפני מי הם עומדים, הם שיכולים לעשות בתחומים חדשניים של מפגש עם החיים, ולהביאם לשינוי. "תלמידי חכמים ייגשו מתוך כבוד וזהירות, לא יתייחסו בצורה זולה. הם אלה שיכולים לפעול מתוך מבט שהוא גם עכשווי וגם שייך לכל הדורות".

מי שקשור למקור החיים, מי שיש לו בסיס אמוני מוצק, יכול לתרום לעיצוב התרבות הישראלית, להעשיר אותה בחתימת ידו. תאמרו 'למה לנו ללכלך את הידיים'? עזבו את המניקור, צריך להשמיע את האמת. תקשורת, ביטחון, משפט, אמנות, תרבות פנאי, תנועות חברתיות, כל תחום. העשייה הזאת כבר כאן, אבל כדאי להעצים אותה.