חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 47ראשיהפצה

מסע השורשים - בגליון השבוע

מסע הרבנים במושבות ארץ ישראל בשנת תרע"ד(1913) מצא יישוב דתי המתמודד עם בעיות חילון קשות: מערכת חינוך נטולת לימודי קודש, חילולי שבת ונישואי תערובת. בספר חדש שיוצא בעקבות המסע, מתגלה הרב קוק, יוזם המסע, כמקפיד על קוצו שליוד בענייני הלכה והרב זוננפלד, איש היישוב הישן, כמהדר במצוות חיבת הארץ.
19/07/03, 00:00
אהרן גרנביץ'

מי שחשב שהמאבק על דמותה של החברה בישראל החל בימינו אלה, אינו אלא טועה. עיון במחקרו הגדול של הרב עמיהוד לוין על הרכב האוכלוסייה במושבות ארץ ישראל בעליות הראשונה והשנייה, מראה שגם בעליות שבהן היו אנשים דתיים וחרדים, צוות מורים שניסו לכפות עליהם חינוך חילוני. הם פעלו במרץ רב להחדרת רוח של השכלה חילונית בקרב התלמידים וגרמו לירידה רוחנית גדולה במושבות, בעיקר הגליליות, שהיו מנותקות מהשפעת היישוב הישן בירושלים. ירידה רוחנית זו הביאה את הרב קוק, רבה של יפו והמושבות, להגות את רעיון מסע הרבנים לחיזוק ועידוד חלוצי המושבות בארץ הקודש, מה שמכונה אצלנו 'מסע המושבות'.

סיפור המסע והרקע אליו קובצו בספר 'ואלה מסעי' של הרב עמיהוד לוין, המבוסס על חוברת בשם דומה שכתב אחד המשתתפים במסע, הרב יונתן בנימין הלוי הורביץ, ובה סיכום של כל המסע הזה.
ביניים: חינוך ל"השכלה"

קצת נתונים על היישוב בעת מסע המושבות: בתקופה זו מנה היישוב היהודי בארץ כ-85 אלף נפש. חלק הארי התגורר ביישובים העירוניים, בעיקר בירושלים, אולם כ-12,000 יהודים ישבו ב-47 נקודות התיישבות חדשות שקמו מאז ראשית ימי העלייה הראשונה (תרמ"ב-תרס"ג).

בעת מסע המושבות היו באזורי השומרון והגליל 212 נקודות ובהן כ-4500 נפש. חלק מהמושבות הוקמו על ידי אגודות שונות של חובבי ציון במזרח אירופה, למשל חדרה, זיכרון יעקב, ראש פינה ויסוד המעלה. לקראת סוף התקופה החל המשרד הארצי ישראלי של ההסתדרות הציונית, ששימש זרוע מבצעת להסתדרות הציונית לרכישת קרקע ולהתיישבות, להקים חוות חקלאיות להכשרת פועלים, כגון החווה בכינרת, קבוצת דגניה והמשק השיתופי במרחביה. המשרד גם דאג להקים אחוזות במימון פרטי, כך קמו היישובים מגדל ופוריה.

"מבחינה דתית היה הבדל רב בין המושבות שהוקמו על ידי אנשי הברון", אומר הרב עמיהוד לוין. "במושבות האלה היו אנשים דתיים או בניהם של אנשים דתיים ששמרו על המסורת. ביישובים שנוסדו על ידי ההסתדרות הציונית גרו אנשים שאינם דתיים, בני העלייה השנייה שהתרחקו לחלוטין מהיהדות".

המצב במושבות הברון הזכיר למעשה את מה שהיה בארץ בשנות החמישים. מערכת ממוסדת ומסועפת של אנשי חינוך של פקידי הברון ניסו באמצעות מערכת החינוך לשנות את אורח חייהם של תלמידיהם החילונים. המורים שהועסקו היו ברובים חניכי תנועת ההשכלה, חילונים באורח חייהם, שדרכם החינוכית נשאה מסרים לאומיים חילוניים. מטרתם המרכזית של המורים היתה לחנך ולגדל דור עברי חדש בארץ ישראל, דור שיצמח על ערכים לאומיים כמו אהבת הארץ, אהבת העבודה (בעיקר החקלאות), והשפה הלאומית – העברית העדכנית. בהתאם לשאיפות אלה נבנתה תכנית הלימודים.

אחד הפריטים המעניינים ביותר שמביא הרב עמיהוד לוין בספרו הוא תעודת גמר שניתנה לתלמיד בבית הספר הכפרי בראש פינה. היא כתובה בכתב רש"י, אבל נעדרים ממנה לימודי הקודש המסורתיים. יש בה לימודי טבע, חקלאות, לשון עברית וספרות עברית, אבל לימודי הקודש נלמדו כמיטב המסורת החילונית של אותם ימים. את לימודי הגמרא החליפו לימודי דקדוק, ובמקום חומש עם רש"י נלמדו 'סיפורי המקרא' שלא נעדרה מהם ביקורת המקרא. רק אחד כנראה נעדר מתוכנית הלימודים שם, בורא עולם.

כמעט בכל מושבה שבה ביקרה המשלחת האשימו המתיישבים את המורים בהדחת ילדיהם מרוח ישראל סבא. הם התלוננו על התנהגותם החופשית ועל מיעוט שעות לימודי הקודש. רבים מן ההורים דרשו עוד לפני ביקור הרבנים לחזק את לימודי הדת בבית הספר. ככל שהמושבות היו רחוקות מירושלים, השבר הרוחני בהן היה גדול יותר.

למען החינוך הדתי

המטרה הרשמית של המסע היתה להכשיר אנשים שידעו כיצד לנהוג במצוות התלויות בארץ, אבל היתה מטרה נוספת: למצוא דרך לבנות חלופה תורנית למערכת החינוך של אנשי הברון במושבות.

משאת נפשם של הרבנים היתה לחדש את ה'חדרים' במושבות. האתגר החינוכי היה למעשה המוטיב המרכזי של המשלחת. אך מלחמת העולם הראשונה שפרצה לפתע טרפה את כל הקלפים. אחרי הצהרת בלפור כל מבנה היישוב בארץ ישראל השתנה לחלוטין: חל נתק בין הגופים הלאומיים לרב קוק ובין הרב קוק לקנאי היישוב הישן.

"מסע הרבנים", אומר הרב לוין "היה הפעם הראשונה שבה חברו מספר רבנים בעלי שיעור קומה לסייר במושבות החדשות של ארץ ישראל, על מנת לעמוד מקרוב על הרמה הדתית של המושבות, על הצרכים הדתיים ואולי גם החברתיים. זאת גם היתה הפעם הראשונה שבה נעשה ניסיון, לא רשמי אמנם, למסד נהלים דתיים בהתיישבות החדשה. במהלך הביקור הקימו הרבנים ועד מצומצם ששמו הרשמי נקרא 'הוועד להפרשת תרומות ומעשרות', וחבריו היו החוליה המקשרת בין הרבנים לבין החקלאים בכל הקשור לבעיות דתיות. אכזבת הרבנים מהמצב הדתי של המושבות היתה נוקבת. הם תלו את האשמה בעצמם, בבואם מאוחר מדי ליישוב.

"צריך לציין את חוקר ארץ ישראל הפרופ' מרדכי אליאב", אומר הרב לוין, "שציין שאם הרבנים היו מגיעים למושבים עשר שנים קודם לכן, הם היו יכולים לשנות את כל התמונה. אבל הם באו בשלב שבו החלק הדתי במושבות ניהל קרב מאסף". ביבנאל סיפר לנו אחד מזקני המושבה, אבינועם גרינברג, שבשנות השלושים והארבעים איש לא יצא לחרוש את שדותיו בשבת. הוא עצמו זוכר את הכופר של העיירה, שכשרצה לראות את חברתו בכפר תבור לקח את סוסו מחוץ למושבה ביום שישי וקשר אותו שם, ורכב עליו בעצם יום השבת עד כפר תבור – אבל לשם הוא לא העז להיכנס עם סוס.

"אחד הדברים המעניינים שגילינו", מספר הרב לוין, "הוא שהרב זוננפלד לא הצטרף למסע כראש המחנה המנוגד לרב קוק. הוא היה אז רב ודיין בירושלים, ורק מאוחר יותר עמד בראש המחנה היריב. כשהרב זוננפלד הצטרף לא היה כלל מחנה יריב.

"הרב קוק", אומר הרב לוין, "מתגלה במסע כאיש היישוב הישן מובהק, קנאי עוד יותר מהרב זוננפלד. כל המשלחת כולה היתה של היישוב הישן אל היישוב החדש". לדוגמא, בספר המסע מסופר על ויכוח שהתנהל במוצאי שבת במהלך ישיבה משותפת של ועד המושבה יבנאל עם משלחת הרבנים. על עניין אחד בויכוח, מספר רבי בן ציון ידלר: "לאחר שגמרנו הסעודה, התאספו אנשי הוועד ומכובדים מהסביבה, והרבנים דרשו לפניהם על החובה להקפיד במצוות התלויות בארץ, ובפרט בהפרשת תרומות ומעשרות. זוכרני שהיה שם במושבה אחד מן החדשים, שבאמצע דרשתו של הרב מיפו התריס בדברים כנגד הפרשת תרומות ומעשרות וזעק 'במקומנו לא יהיה כדבר הזה', וכעס הרב מיפו (הרב קוק) מדבריו מאד והטיח בו דברים קשים, עד שהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד הרגיעו ואמר לו "עוד יראה הרב שאיש זה יחזור בתשובה ויתן בעצמו את פירותיו לעשר". דברי הרב זוננפלד נתקיימו במלואם, כי אחרי דרשות אלה בבואי למושבה זו לעשר עמד איש זה לצדי בכל העניינים".
מסיפור זה ניתן ללמוד עד כמה הראי"ה קוק היה קנאי, ודווקא הרב זוננפלד היה זה שהרגיעו.

"בעת המחקר לקראת פרסום הספר, כשסובבנו ביישובים שבהם ביקרו הרבנים וראיינו אנשים שעוד חיו באותה תקופה, נתקלנו ביבנאל באיש שסיפר לנו כי איש זה חייו היו קשים ומרים, ושם תלו זאת בעובדה שהרב מיפו כעס עליו". עובדה נוספת שהתגלתה בעת החקירה: אחד מילדי יבנאל המפורסמים הוא לא פחות ולא יותר מאשר הרב מנחם פרוש, שאביו הרב משה נשלח על ידי הרבנים למושבה לנהל תלמוד תורה. תוך כדי שהות המשפחה שם נולד מנחם. הרב משה פרוש היה כה מוצלח שתלמידים רבים עזבו את בית הספר הכללי ועברו ללמוד בתלמוד תורה מפיו.

לשון הקודש ולימודי הקודש

עובדה נוספת שהתגלתה לרב לוין תוך כדי עיסוק בחקר מסע המושבות היא דמותו הדומיננטית של הרב קוק לעומת שאר הרבנים שהיו שם, כולל הרב זוננפלד. "אני לא יכול להצביע על סיפור מסוים שמספר על זה", אומר הרב לוין, "אבל זה הרושם המתקבל ממעקב אחרי כל הסיפורים. בדברים רבים דווקא הרב קוק הוא שתבע לא לוותר, למרות שרוב הרבנים ביקשו לוותר. שלא לדבר על כך שאת סיכום המסע כתב הרב קוק והעביר אותו לעיונם של הרבנים, שחתמו עליו. אבל ברור היה מכל המסע כי הרב קוק היה זה שהוליך את הכל.

"היו לכך מספר סיבות", אומר הרב לוין, "הוא התגורר מ-1904 ביפו, שהיתה צומת דרכים חשוב לעולים של אותם ימים. טרם בואם למושבות הם היו מתגוררים תקופת מה באכסניות של יפו, שם היה רבה של יפו מתוודע אליהם. הוא הכיר את הזן הזה של אנשי המושבות היטב. זאת ועוד, לפחות מבחינה רשמית הוא היה רב המושבות. בפועל להשפעתו היו נתונות בעיקר מושבות יהודה הסמוכות לירושלים, אבל להלכה הוא היה הרב של כולן. אבל הסיבה העיקרית לדומיננטיות הזאת של הרב היא שמבין כל הרבנים, הוא היחיד שדיבר עברית רהוטה".

הרב לוין מפנה אותנו לאחת ההערות בספר: "אחד הנוכחים מתושבי ראש פינה מתאר בזיכרונותיו את מה שהתרחש בבית הכנסת: הרב קוק עלה לבמה בבית הכנסת והחל לשאת את דברו באידיש. הנוער דרש שידבר עברית, בחשבם כי איננו יודע לדבר עברית ובזה יכשילוהו ויכשילו את כל עניין השליחות שלשמו באו. אולם כאן הופתעו המתאספים, כי הרב קוק נשא את דבריו בעברית צחה ורהוטה, בטוב טעם והיגיון כידו הטובה עליו, והוא זכה לתשואות".

ביום שבו הגיעה המשלחת לצפת, י"א כסליו, הגיע המאבק במלחמת השפות ביישוב לשיאו. בתגובה למלחמה הזאת, כתב הרב קוק: "כל זמן שהדוגלים בשם תחיית השפה העברית לא ישימו לב לתחיית כל קודש בישראל, לדגול בשם ה' אלוקי ישראל ותורתו, שהיא כל יסוד חיינו הלאומיים, כמו הפרטיים, אין תקווה שהשפה לבדה הערומה מכל תוכן חיי קודש מקוריים תבסס את חיינו הלאומיים בארץ אבות, אבל... הננו מביעים את התנגדותנו להשלטתה של שפה זרה בתור השפה היסודית... והננו מאחלים שהשפה הגרמנית לא תהיה נחשבת לשפה היסודית כי אם שפתנו הלאומית הקדושה, השפה העברית".

חודש ימים ערך המסע הזה. הוא היה מתוכנן היטב מראש. את הרבנים קיבלו במושבות בכבוד של מלכים. דומה כי בחלק מהמושבות המתינו לרבנים כמפלט אחרון מפני ההידרדרות הרוחנית. בכל מקרה, "צריך להבין שהמושבות היו מאוכלסות ברובן על ידי חרדים ובניהם מכבדי המסורת", אומר הרב לוין. היו אמנם ביל"ויים, שהיו כופרים, אבל הם היו שוליים שבשוליים. לאחר מכן מערכת החינוך הסוציאליסטית נתנה להם משקל רב, אבל משקלם האמיתי היה אפסי. בקרב אנשי המושבות לא היה אחד שלא שמר שבת, לפחות בפרהסיה, ועל כשרות שמרו כולם. כשהגיעו הרבנים לכפר תבור", מספר הרב לוין, "שלחו תושבי כפר תבור משלחת של רוכבי סוסים שליוותה את רכבת העמק עד לתחנת כפר פולה, שהיום קוראים לו עפולה. בתחנה זו ירדו הרבנים והגיעו לכפר תבור. במסגרת המחקר לספר סיפרו לנו ותיקי המושבות על קבלת הפנים הממלכתית שהכינו לחברי משלחת הרבנים, כל מושבה וכפר וקבלת הפנים שהכינה".

מתוך אהבת ארץ ישראל

מאז ומעולם אהב הרב עמיהוד לוין את ארץ ישראל ומרחביה. "אתה צריך להבין", הוא אומר, "שאני בא מהעמק, שם חיינו כשאבי היה הרב של בלפוריה. אני גדלתי על ריח העמק. כל המשפחה מכירה את תולדות ההתיישבות בארץ ישראל ואת רוחה. בתוך כל זה היינו משפחה חרדית יחידה, ובכל זאת היינו קשורים לעבודת האדמה, היתה לנו חלקת אדמה שאותה עיבדנו", הוא מספר.

לפני מספר שנים התגלגלה לידו חוברת שכתב אחד המשתתפים במסע, רבי יהונתן בנימין הלוי הורביץ, ששימש ראש הפקידים והאמרכלים דאמסטרדם בירושלים, מוסד מפורסם בירושלים. החוברת היוותה למעשה סיכום של כל המסע הזה. הרב לוין חובב ההיסטוריה והטיולים, התנפל על החוברת הזאת כמוצא שלל רב.

"חשבתי לערוך את החוברת ולהוציאה לאור מחדש", הוא מספר. אלא שהזמן לא נמצא לראש כולל העסוק באמירת שיעורים בכולל ומחוצה לו. באותה תקופה יצאה אשתו לשנת שבתון, ועברה השתלמות של יד יצחק בן צבי לתולדות ארץ ישראל. היא היתה צריכה להגיש עבודת גמר והתלבטה בנושא עבודתה. בעלה, לעומת זאת, לא התלבט. הוא ידע בדיוק על מה עליה לכתוב.

"הצעתי לה לערוך מחקר על מסע המושבות", הוא מספר. וכך יצא מסע המושבות לדרך. את ההקדמה לספר שהוציא הרב לוין כתבה אשתו כעבודה. העבודה יצאה כה מוצלחת עד שבו במקום החליט הרב עמיהוד לוין להוציא את החוברת במהדורה מורחבת של ספר ממש, עם תמונות, מסמכים והערות שוליים. הספר מאיר מחדש דמויות ומוציא לאור מסמכים שהיו חבויים עד כה.

מדור אחר הקיים בספר נושא את השם 'מעשה רב', ובו 27 הוראות הלכתיות שנדונו במסגרת מסע הרבנים למושבות. הרבנים הורו אותן הלכה למעשה: "במשלחת הרבנים למסע המושבות", אומר הרב לוין, "חברו רבנים שהפכו לאחר מכן לגדולי הרבנים בארץ ישראל".

תועלת נוספת בספר: "פתאום אפשר להבין שניתן לטייל במרחבי ארצנו בטיולים תורניים עם רוח יהודית. אפשר לבקר גם ב'זיכרון יעקב של מעלה', אפשר לספוג הרבה יהדות גם ממושבי העמק הסוציאליסטים אם רק עוקבים אחרי מסע הרבנים".

לנוחות המטיילים מביא הרב לוין בספרו את רשימת היישובים שבהם ביקרה המשלחת, תוך ציון מקומו, מעמדו, הרכב אוכלוסייתו של כל יישוב באותם ימים. ואלה שמות היישובים: חדרה, זיכרון יעקב, בת שלמה, שפיה, עתלית, חוות אהרנסון, חיפה, חוות מרחביה, מושבת מרחביה, כפר תבור, סג'רה, בית גן (כיום התמזגה עם יבנאל) יבנאל, פוריה, חוות כינרת, מושבת כינרת, דגניה, מנחמיה, טבריה, מצפה, מגדל, ראש פינה, משמר הירדן, יסוד המעלה, מטולה וצפת.



ואלה שמות

הרבנים שהשתתפו במסע: הרב אברהם יצחק קוק, הרב יוסף חיים זוננפלד, הרב יונתן בנימין הלוי הורביץ (שימש יו"ר תנועת אגודת ישראל בארץ ישראל והיה מקורב לרב זוננפלד) הרב יעקב משה חרל"פ (תלמיד חבר לראי"ה קוק, רבה של שכונת שערי חסד), הרב אברהם לייב זילברמן (לימים רבה של צפת), הרב משה קלירס (רבה של טבריה), הרב ברוך מרקוס (רבה של חיפה), הרב בן ציון ידלר (מגיד מישרים בירושלים שהיה ממונה על תיקון הטבלים בירושלים ובמושבות ארץ ישראל מטעם רבני ירושלים). אל הרבנים הצטרפו גם הרב אליהו מרדכי זוננפלד, בנו של הגר"ח זוננפלד וכן הרב גרינברג שהיה משמשו של הרב קוק.



רבנות ואקדמיה

לא פחות מעניינת מהספר היא דמותו של מחברו, הרב עמיהוד לוין. אביו, הרב משה לוין, היה רבה הראשי של נתניה. הוא תלמידו המובהק של ה'חפץ חיים' שלמד אצלו בראדין, ולמד גם בישיבת 'מיר'. הרב עמיהוד עלה לארץ בשנת תרצ"ו בברכתו של הרב גרוז'נסקי, מגדולי ישיבת מיר, שאף סידר לו את אשרת הכניסה.

זמן מה לאחר מכן עלו גם הוריו ארצה. אביו כיהן כרבם של בלפוריה וכפר גדעון. בארץ נשא לאישה את אסתר, נכדה למייסדיה בלפוריה בעמק יזרעאל. הרב משה לוין כיהן שם כרב עד שנת תש"ז, אז נבחר להיות הרב של קריית חיים. זמן רב הוא שימש כדיין בחיפה ובשנת תשי"ד נבחר לרבה של נתניה. הוא כיהן כרבה של נתניה עד יומו האחרון.

הרב עמיהוד לוין החל ללמוד בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, ולאחר סיום לימודיו עבר לישיבת 'חברון' בירושלים, שם למד שש שנים. באותה תקופה, תקופת הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, החלה התעוררות לאומית גם אצל החרדים. "צעירים רבים חיפשו את הדרך לשרת שירות צבאי", מספר הרב לוין, "אלא שכולם חיפשו מסלול מקוצר". כך גם עמיהוד לוין, שמצא את דרכו בישיבת הדרום שבמסגרתה שירת בצה"ל.

עם שחרורו מצה"ל, התבקש הצעיר בעל ההשכלה התורנית שגם שירת בצה"ל לחזור לישיבה שבה למד, כפר הרא"ה, לשמש בה כר"מ. הוא היה אז חרדי צעיר ורווק ותאב דעת, שהחליט לספק את תאבונו הבלתי נדלה במספר קורסים אקדמאים. במקביל לעבודתו כר"מ בישיבת כפר הרא"ה נרשם לוין הצעיר לאוניברסיטה והחל ללמוד משפטים ומזרחנות.

"סיימתי משפטים בהצטיינות ומזרחנות בהצטיינות יתרה", מספר הרב עמיהוד לוין. אחרי שנתיים התבקש לשמש כמתרגל באוניברסיטה בדרגת עוזר הוראה. "לימודי המזרח, בעיקר היסטוריה של המזרח ממש משכו אותי", מספר הרב לוין, "זאת היתה תקופה חדשה, אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר נפתחו ליהודים אזורים רבים שהיו חסומים עד כה, אלה פתחו עולמות חדשים לפני החוקרים וזה משך אותי", הוא מספר. הוא כל כך הצטיין כסטודנט ללימודי המזרח, עד שביקשו ממנו לשמש כציר בקונסוליה הישראלית באינסטנבול, אלא שהדבר חייב שהות של שנתיים בתורכיה והרב לוין סירב. באותה תקופה קיבל רשיון עריכת דין ויכול היה לשמש כעורך דין. בפועל הוא מעולם לא הופיע בבית משפט, ומעולם לא היה לו משרד משלו.

בשנת תשל"ז נפטר אביו. קצת לפני פטירתו ביקש ממנו אביו לחזור להיות 'בן תורה' במשרה מלאה. "אבי קרא לי לפני מותו ואמר לי את הדברים הבאים", מספר הרב לוין: "'סבי למד בולוז'ין, אבי למד במיר, גם אני למדתי במיר, אחי למדו במיר, כל משפחתי למדה שם. כל שאר הדברים זה 'נירשקייט' (שטויות באידיש). אנא, הישאר ישיבע בוחער כל ימי חייך'. כך אמר אבא ונפטר זמן קצר לאחר מכן. בכלל, אבא הצטער אפילו על כך ששימש רב. הוא אמר לי שהמקצוע שלו זה לשאול שאלות ולתרץ תירוצים".

הרב עמיהוד לוין ראה באמירה הזאת צוואה. מאז פטירת אביו הוא החל לחסל את 'עסקיו' בעולם האקדמיה ולחזור ולהשתקע בעולם התורה. הוא המשיך לשמש כר"מ בכפר הרא"ה, ושנה לאחר פטירת אביו, התחתן. בד בבד עם חזרתו לישיבה ונישואיו הודיע לוין הצעיר לשלטונות האוניברסיטה כי הוא מבקש לעזוב. "הם התאכזבו מאוד", מספר לוין. "הם צפו לי עתיד גדול מאוד בתחומי המזרחנות, וכשעזבתי זאת היתה אכזבה קשה. הם אף הזמינו את אשתי הטרייה, הבטיחו מלגת קיום ועידוד ובלבד שאמשיך, אבל אני החלטתי שהייעוד העיקר שלי הוא ללמוד תורה, לכן חזרתי לעולם התורה. זאת היתה הצוואה של אבא", מעיד הרב עמיהוד לוין.

אביו, הרב משה לוין, השאיר גם יתום שהיה זקוק לטיפול מיידי – כולל האברכים שהקים. הרב עמיהוד לוין מצא את עצמו עומד בראש הכולל הזה וגם דואג לקיומו. "באותה תקופה ביקשו ממני כמה עורכי דין חוות דעת. השכר שקיבלתי עבור חוות דעת אלה עבר ישירות לקופת הכולל. אני לא נהניתי מזה לשנייה אחת", הוא מספר.

מאז משמש הרב עמיהוד לוין כראש כולל 'בית המדרש הגבוה לתורה תפארת נתניה יד משה'. הכולל מונה כיום 32 אברכים: "רוב רבני נתניה וסביבותיה הם בוגרי בית המדרש שלנו", מתגאה הרב עמיהוד לוין. הוא משקיע את כל ימיו בכולל האברכים כמו גם באמירת שיעורי תורה בנתניה ובמקומות נוספים בארץ.

מפעל נוסף לזכר אביו, רבה של נתניה, הוא מפעל 'אורייתא' המוציא לאור את כתבי ידו ואת החוברת 'אורייתא', המהווה במה לכותבים בנושאים תורניים אקטואליים. 19 כרכים של החוברת הוציא המכון עד היום. מה שהחל כחוברת קטנה, הפך למה שמכנה הרב לוין "הבמה התורנית החשובה ביותר היום". עכשיו עובדים אנשי המכון על הוצאת ספר העוסק בהתרת עגונות באסון מגדלי התאומים. מתברר כי אחיו של הרב עמיהוד, הרב אליהו לוין המשמש ר"מ בישיבת לייקווד, התבקש על ידי הפוסק הרב יוסף שלום אלישיב להקים בית דין שיעסוק בעגונות שהותירו חללים שנהרגו בהתקפת הטרור המפורסמת ב-11 לספטמבר על מגדלי התאומים בניו יורק. ואכן, הרב אליהו לוין הקים בית דין מיוחד, שאסף חומר ועל פיו פסק והתיר את העגונות. כל החומר התעודתי בנושא זה נאסף ויצא בספר מיוחד בהוצאת 'אורייתא'.


מלחמת השפה העברית

בחורף תרע"ד, בתקופה המקבילה פחות או יותר למסע הרבנים במושבות, פרצה מי שנקראה אחר כך מלחמת השפות. הרקע לפרוץ המלחמה היה החלטת הנהלת הטכניון שהשפה העברית לא תהיה שפת הלימודים הראשית במוסד.

הטכניון (שנקרא אז פוליטכניקום) נבנה מתוך שיתוף פעולה בין חברת עזרה של יהודי גרמניה לבין בעלי הון יהודים מרוסיה ומארה"ב והנהלת הקרן הקיימת לישראל. מלחמת השפות סחפה עמה את כל היישוב החדש והתמקדה לבסוף בכל מערכת החינוך של חברת עזרה. אנשי היישוב החדש פנו לבסוף בדרישה המוחלטת כי שפת ההוראה בכל בתי הספר תהיה בעברית.

בבתי הספר פרצו שביתות הן של המורים והן של התלמידים. המערכה חידדה את ההכרה הלאומית של כל שכבות היישוב החדש. השפה העברית שעמדה במוקד המאבק הפכה לפי שעה מרכז השאיפה הלאומית. יש לציין כי לחברת עזרה הגרמנית ולבתי הספר שלה הייתה זיקה דתית חזקה יותר מהזיקה הדתית של בבתי הספר העבריים והלאומיים שנוסדו לפני המאבק ולאחריו.

התוצאה המיידית של מלחמת השפות היתה שחלק ניכר ממורי מערכת החינוך של חברת עזרה ותלמידיה נטשו או פוטרו מבתי ספרם והקימו בעזרת ראשי היישוב בתי ספר לאומיים שבהם לימדו עברית. יש לציין כי ביום שבו הגיעה המשלחת לצפת, ביום י"א כסליו, הגיע המאבק לשיאו. באותו יום החליטו חברת עזרה ונציגם פאול נתן לפטר את המורים השובתים למען העברית, ובראשם את דוד ילין, סגן מנהל בית המדרש למורים בירושלים מיסודה של העזרה.