חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 48ראשיהפצה

גלאט כושר קרבי - בגליון השבוע

זה התחיל בפלוגה מצומצמת, היום זה כבר גדוד. זה התחיל עם שב"בניקים שלוקטו מהרחוב, היום יש שם בני תורה שאין תורתם אומנותם. בגדוד 'נצח יהודה' של הנח"ל החרדי מתקיימת מסגרת צבאית דתית בלי חיילות ועם שמירת מצוות לכתחילה. יש שם רב צבאי עם סמכויות נרחבות, תפילות ולימוד תורה במסגרת הלו"ז, ולא פחות חשוב – שמירת הלשון. הרמה המבצעית טובה, ההתנגדות פוחתת, אבל עדיין יש בעיות עם חלק מההורים.
26/07/03, 00:00
אהרן גרנביץ'

אתה יושב בלשכתו של המג"ד, סא"ל נ. על הקירות תלויות מפות צבאיות, ומכשירי הקשר מטרטרים ללא הפוגה. מהחלון נשקף נופה המדהים של בקעת הירדן. מזגן מפזר קור נעים. מחוץ ללשכת המג"ד נמצאת עמדת הרל"ש. בחוץ מסתובבים חיילים היוצאים למשמרתם בגבול המזרחי של המדינה.

שגרה רגילה של גדוד מבצעי צבאי רגיל, ואפילו מצטיין, שקיבל את כל השבחים האפשריים מכל הדרגים בצבא. הכל כל-כך רגיל, אבל הכל כל-כך שונה. על ראשו של המג"ד יש כיפה גדולה ולסנטרו זקן, וזה לשמחתנו כבר לא דבר חריג גם בגדוד רגיל, אבל את עמדת הפקידות של הלשכה מאיישים פקידים בלבד, ולכולם כיפות, ובחוץ מסתובבים חיילים בלבד. לבנות הכניסה אסורה בהחלט בפקודה! בעודי משוחח עם המג"ד, עבר גם כרוז עם רמקול והכריז על תפילת מנחה. רוב הנוכחים במקום הגיע לבית הכנסת לתפילה.

הכירו את הגדוד הדתי של צה"ל, שההלכה היא חלק מפקודות היסוד שלו. חילול שבת, אכילת לא כשר ואפילו דיבור לשון הרע הם עברה על פקודות היסוד שלו. גדוד 'נצח יהודה', הידוע יותר בשם שהדביקו לו 'הנח"ל החרדי' (על שם הגלגול הקודם שלו בראשית שנות המדינה, משום שהוא שייך לאגף נח"ל של משרד הביטחון ומשום שהוא היה שייך לנח"ל עד שעבר לחטיבה מבצעית בבקעת הירדן).

גם החיילים שמשרתים בו אינם רגילים. לרוב הם חיילים שחיפשו להצטרף לצבא לא כחיילים שומרי מצוות ש'יסתדרו' בגדוד רגיל, אלא כגדוד שאורח חיים חרדי הוא הבסיס שלו, שחילוני שמגיע לתוכו הוא המנסה 'להשתלב' באורח החיים שלו.

ביוזמת הרבנים

חידושו של הנח"ל החרדי החל למעשה לפני שלוש שנים. היה זה אחד מרבני הציבור החרדי, הרב יצחק בר חיים, שראה את צעירי הצאן החרדים שלא השתלבו בלימוד תורה והסתובבו חסרי מעש ברחובות. הם היו בחורים טובים שחוסר המעש שלהם דרדר אותם. הוא ביקש להקים עבורם מסגרת נאותה בצבא, שתשמור עליהם כחרדים מצד אחד, ותספק להם תעסוקה ויכולת התפתחות מצד שני.
הוא יצר קשר עם ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, אל"מ (מיל) יהודה דובדבני – דובדב, שפרש בינתיים מתפקידו, ועומד כיום בראש תנועת 'לב לנוער' המטפלת בנפגעי טרור. דובדב התלהב מאוד. מישהו ששמע את הרב דוד בלוך, ראש מדרשיית נעם שאף הוא דיבר על הצורך בזה, צירף אותו למפעל, ואליהם הצטרף גם הרב יואל שוורץ. הפגישה הראשונה היתה בביתו של הרב בלוך.

למסגרת החדשה גויסו שני חברים שהביאו עמם את החברים שלהם, וכך נוצר המחזור הראשון, שלא היה אלא פלוגה אחת ובה 30 איש, שעשו את הטירונות במתקן 'רותם' הצבאי. למחזור השני הגיעו כבר חמישים חברים, והמחזור השלישי כבר עבר את הטירונות במחנה אדם. לאחר מכן נולד האימון המתקדם, והגדוד הלך והתבסס. למחזור האחרון כבר הגיעו למעלה מ-100 מתגייסים לגדוד.

החיילים מתגייסים לשלוש שנים: שנתיים מתוכם שירות, והשנה השלישית מוקדשת למשימה. החיילים משרתים בירושלים, שם הם לומדים חצי יום לימודי קודש, וחצי יום הם לומדים מקצוע ומשלימים בגרויות, והכל על חשבון צה"ל. בצורה זאת הם יכולים להשתלב בחיים האזרחיים ביתר קלות.
במשך שרותם בצבא ילוו אותם לא רק סגל ופיקוד דתיים, אלא גם הקפדה מלאה על אורח חיים חרדי. לבסיס לא ייכנסו בנות, האוכל הוא רק בהכשר מהודר ביותר, ולימוד תורה ושיעורי תורה הם חלק נכבד מסדר היום בגדוד. ההופעה בבית הכנסת בעת התפילות היא חובה על פי פקודה. ההורים מעורבים בכל השלבים.

מסגרת דתית לכל דבר

את הנכנסים ללשכתו של המג"ד סא"ל נ. תקדם מוסיקה חסידית שהוא אוהב לשמוע, בספרייתו נמצאים כתבי קודש שגם מפוזרים על השולחן. סא"ל נ. הוא בוגר 'בני דוד' בעלי, תושב עלי, נשוי ואב לשתי בנות.הוא כבר שימש בתפקידי פיקוד רגילים בגדודים רגילים לחלוטין. הוא היה סמג"ד בבית ספר לקצינים, ראש ענף מקצועות בבית ספר למקצועות, ואז ביקשו ממנו להיות מג"ד 'נצח יהודה'. הוא דווקא התנגד בהתחלה לתפקיד שהוצע לו. רק אחרי שכנועים רבים קיבל על עצמו את הפיקוד.

"הייעוד של הגדוד", הוא אומר, "הוא לאפשר לבחור בן תורה שאין תורתו אומנותו המקפיד על קלה כבחמורה לשרת שרות משמעותי קרבי בלי להתפשר על אורח חייו. בשביל זה חייבים לשמור על צביון שיאפשר לכל אחד להתגייס".

"האמת היא שכיוון שאי אפשר לכפות שמירת מצוות ואמונה, החלטנו שלא לכפות תפילה. אנחנו לא יכולים להצמיד 'דתומטר' לכל חייל. אבל אם הוא הגיע לגדוד 'נצח יהודה' עליו לדעת כי הוא מתחייב למספר דברים העומדים בבסיס הגדוד. ניסינו להגדיר דברים מינימליים, שהם בעיקרם טכניים אבל מקרינים: כיסוי ראש, פאות האוזן – שהוא דבר חמור מכיסוי ראש. שניהם רק דברים חיצוניים, אבל אי אפשר בלעדיהם. שני דברים אחרים: שמירת שבת, והדבר הכי משמעותי: טהרת הלשון. על פי חוקת הגדוד לא מנבלים את הפה ולא מדברים לשון הרע. הסיסמא של הגדוד: 'והיה מחנך קדוש'".

"בהיות הגדוד דתי מעצם הגדרתו, האווירה שלו לא נקבעת על פי רצון החברים. כלומר, אי השמעת מוסיקה בשבת היא עקרון שגם אם כל החיילים בגדוד יהיו לא דתיים וזה לא יהיה אכפת להם, הוא לא ייעבר. מצד שני אני לא אכריח להתפלל, כשם שלא אכריח לאכול. כולם חייבים להיות בבית הכנסת כשם שכולם חייבים להיות בחדר האוכל. אנחנו מסבירים זאת לחיילים.

"מי שמגיע ולא מתאים פורש אחרי יומיים. כאן נותרים הדתיים בלבד. חל איסור מוחלט על הכנסת בנות למקום, פרט לנשות המפקדים והחיילים הבאות לשבות עמנו בשבתות. "האמת שאני חושב שכך צריך להיראות כל מחנה ישראל, כך צריך להראות הצבא היהודי, הגדוד הזה היא התגשמות של איך צריך להראות גדוד בצבא ישראל הכפוף לתורה ומצוות", אומר סא"ל נ.

אבל יש גם הרבה 'כן' דתי. למשל, אחרי שמסיימים קו בהצלחה, מקיים הגדוד סעודת הודיה, שבה מודים לקב"ה שהכל עבר בשלום. רבנים והמג"ד אומרים דברי תורה. הכל מלווה בשירים וריקודים כמיטב המסורת החסידית.

גדוד שהוא משפחה

"בפעם הראשונה שהגעתי לכאן", מספר סא"ל נ', "הייתי חודש בגדוד. החלטתי לעשות מסע ירידה לאימון, כמקובל בגדודים רבים. לקחתי את כל הגדוד. יש משהו מרגש בעובדה שאתה הולך בראש מסע ואחריך צועדים 400 איש. אחרי העלייה להר ירדנו בצומת אדם למחנה גדי, שם התקיים האימון. כמיטב המסורת הצה"לית, המתינו לנו בכניסה פנסים סיניים וארוחה, והרס"ר מחכה בסוף. עשינו את טקס 'עלה קרב' והתפללנו מנחה, ואז דיברתי.

שילבתי כמובן דברי תורה, הודיתי לכולם על חלקם במאמץ, דרבנתי אותם להמשיך במאמץ ואז הסתובבתי. מאחורי ומלפני הסתדרו הלוחמים המאובקים במעגלים מעגלים. תוך מספר דקות מצאתי את עצמי במרכז ריקודים בשירים שהעלו את הנפש. הדיסטאנס בין המג"ד לחייליו, המאפיין כל גדוד צה"לי, נמס בחום הלב. מצאתי את עצמי נסחף בריקודים, עוצם את העיניים ומתמזג עם הנשמות של כולם. זה היה מעמד רוחני עוצמתי מרגש ומרטיט. רק אז, באותן הדקות הנפלאות, הבנתי לאן הגעתי. הודיתי לקב"ה על כך שאני מפקד הגדוד הזה".

תחום נוסף שבו הגדוד מקפיד הוא תחום שמירת הלשון, מתוך הבנה שזהו הבסיס לחברה מתוקנת. להקפדה הזאת מתחברים גם אנשים שאינם דתיים. זה מתבטא בין היתר בלימוד הלכות שמירת הלשון בכל יום לאחר התפילה, בישיבות המפקדים שבהם לא מנתחים בפני כל המפקדים את דמותו של החייל הבעייתי.

אפילו מצבת החיילים נאמרת כאן רק סטטיסטית, בלא פירוט שמי של מי נפקד, מי חולה ומי בכלא. הרשימה השמית נמסרת רק למג"ד. הסיבה: הפרטים הללו אינם רלוונטיים אלא רק למפקד הישיר ולמג"ד בלבד. "הכל קשור ל'והיה מחנך קדוש'", אומר המג"ד. "זה מתבטא אצלנו בכל ההיבטים".

אבל יש דבר שבלעדיו אין לגדוד כל זכות קיום, והוא רמת ביצוע גבוהה. הוא יכול להיות בעל כוחות תורניים וחינוכיים, אבל הוא חייב להיות בעל רמה מבצעית טובה. וגם בזה הגדוד בא לידי ביטוי. "אני שמח לומר", אומר המג"ד, "שהגדוד מקצועי, ועומד בכבוד בתחרות עם שאר גדודי החי"ר, בעיקר בזכות העובדה שהחיילים בעלי מוטיבציה גבוהה בצורה בולטת בהשוואה לכל מקום אחר. כל מי שמגיע מבחוץ שם לב לרמה האישית הגבוהה והאווירה המשפחתית שאנחנו דואגים לטפח. הגדוד מבצע עבודות איכותיות, זה בהחלט מוכיח את עצמו".

ת"ש מסביב לשעון

בלשכת המג"ד קיימות דוגמאות רבות. מבצעים רבים, מחבלים שנהרגו בדרכם לבצע חדירה, התגנבות של הפלוגות לכפרים נידחים באישון ליל על מנת לבצע מעצרים. הגדוד מקבל שבחים מכל הדרגים האפשריים גם על רמת ביצועיו הגבוהים. אבל כמו בכל מקום ש'שיויתי ה' לנגדי תמיד' הוא הכלל שלו, גם בישיבות סיכום, כשמועלים ההישגים ומוזכרות התשבחות, למטה, בשקף, טורח המג"ד לכתוב את הפסוק "וזכרת כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חייל". "יש לנו הרבה במה להתגאות, אבל אסור להיות זחוחים, כי יש לנו הרבה גם במה להתקדם", אומר סא"ל נ.

ועוד מה שמאפיין את הגדוד הוא הריכוז הגדול של טיפול ברמת הפרט. חיילים רבים מגיעים על רקע משברי, לא רק חיילים בודדים אלא גם כאלה שמשפחתם קיימת אך אינה רוצה בקשר איתם, מחשש שהקשר יפגע בשידוך של אחיותיהם. יש גם חיילים רבים נשואים שיש להם ילדים בבית, וגם בהם צריך לטפל.

בראשית הגדוד, כיוון שאין כניסה לבנות, לא מצא הצבא מש"קי ת"ש, והטיפול בנושא הוזנח. לאחר מכן הצבא הכשיר כאלה, וידי מש"קי הת"ש מלאות עבודה. במקרים רבים המפקדים מוצאים את עצמם בתפקיד של אב ואם, וגם גננת. הם יושבים שעות אצל ההורים המודאגים ומנסים להרגיע אותם לגבי עתיד בנם. לעתים, אחרי מפגש עם מפקד בן תורה, הגישה של ההורה לעניין תשתנה.

אל המג"ד פונים הורים רבים. לפעמים הם מנסים לתקשר דרכו עם ילדם. "לא תמיד החיילים אוהבים את זה, הם רוצים עצמאות. גם אני לא אוהב זאת שמפעילים הורים לפני שממצים את כל האפשרויות, לא מקובל עלי שאב יפנה אלי לפני שהחייל עצמו דיבר איתי. אני אומר לאב כזה שיפנה את הבן אלי, יש לו פה הוא מספיק גדול, הוא יכול לדבר", אומר סא"ל נ.

"זה תפקיד חיי'", הוא אומר, "יש לפרויקט הזה ערך לאומי תורני חברתי, וגם משהו חדש. מפקד שלי אמר לי פעם שיש כאלה שהולכים בדרכים סלולות ויש כאלה שאוהבים לסלול דרכים. אני מסוללי הדרכים".

המג"ד הקודם הוא שניסח את עקרונות הגדוד. העקרונות האלה תלויים על קיר לשכתו של המג"ד הנוכחי, שלא רצה לשנות "גדוד מבצעי מצטיין בשגרה ובחירום, המעניק בית תורני חם ומקור לגאווה מקצועית לחייל הדתי שאין תורתו אומנותו".

לא עוסקים בציד נפשות

"אנחנו מאוד מקפידים שלא להגיע לאלה שכן לומדים. אנחנו רוצים שהלומדים ימשיכו ללמוד. אנחנו מקפידים לקחת רק אנשים שהחליטו שהם לא רוצים ללמוד, וגם לולא הנח"ל החרדי לא היו ממשיכים ללמוד תורה", אומר מיכאל לוברבוים מאגף הנוער והנח"ל של משרד הביטחון, המשמש כרכז גיוס באזור המרכז.

"בדרך כלל מי שהחליט שהוא לא רוצה ללמוד ורוצה להתגייס, להמשיך לשמור על רמה גבוהה של תורה ומצוות, ולקבל כלים מספיקים להשתלב לאחר מכן באזרחות – מגיע אלינו. לעתים, במסתרים", מגלה מיכאל. "ראשי ישיבות מתקשרים אלינו ושולחים אלינו תלמידים, שאנחנו קרש ההצלה שלהם. לולא היו מתגייסים דרכנו הם פשוט היו נוטשים את עולם התורה".

מיכאל עצמו הוא בוגר הישיבה הגבוהה מצפה רמון ששירת בנח"ל החרדי, ולאחר שסיים ללמוד בישיבה ראה בנח"ל החרדי אתגר חינוכי ומקצועי וחתם קבע. הוא משרת מטעם הגדוד באגף הנוער והנח"ל, ומכין את החבר'ה לקראת גיוסם.

ההכנה כוללת כמובן גם שבת היכרות, ביקור בגדוד, הכרת רבני העמותה והמסגרת הדתית המחייבת. רק לאחר מכן מחליט המועמד אם המסגרת הזאת מתאימה לו. את כל התהליך מלווה שרוול רוחני הכולל שיחות רבות של רבנים רבים המוסרים שיעורים ומלווים את המשך ההתפתחות הרוחנית של כל אחד.

ק', שביקש כמו חיילים רבים שלא להתראיין, הוא תושב אחד היישובים החרדים במרכז הארץ. הוא למד בישיבה ולאחר מכן החליט להתגייס לצבא. בתחילה הוא בכלל רצה להתגייס לצבא 'רגיל': "מי שהחליט על הנח"ל החרדי בשבילי הוא הקצין בבקו"ם", מספר ק'. "הוא סיפר לי על כך וביקש שאלך לגדוד. לא רציתי בהתחלה, חשבתי שזה צבא סוג ב'. לא היה לגדוד שם טוב".

אחרי מספר התנגדויות הגיע ק' לגדוד והוא ממש מרוצה. "זהו גדוד מבצעי לכל דבר, החבר'ה מצוינים והמג"ד הוא משהו מיוחד. חשבתי שמגייסים לגדוד הזה רק שב"בניקים. אחר-כך הבנתי שזאת הבחירה הכי מתאימה: גדוד ששומר תורה ומצוות ברמה הגבוהה ביותר, יחד עם רמה מבצעית מצוינת".

ההורים של ק' מסוכסכים עמו. הוא אינו מגיע הביתה בשבתות, הוא פשוט נשאר בגדוד. "טוב לי כאן, זה הבית שלי. אני לא מחפש אפילו משפחה מאמצת", אומר ק'. "אם הייתי במקום אחר, לא הייתי מחזיק מעמד".

בסימן עלייה

את כתריאל גרגורי, חייל בודד עולה מסאן פטרבורג היא לניננגרד, פגשנו בש.ג של אחד הפלוגות של הגדוד, בין יציאה לפעילות מבצעית לתפילת ערבית ציבורית. הוא הגיע לארץ כדי ללמוד במכון לב, ומשלא יצא הדבר, החליט להתגייס. "תמיד רציתי קרבי, אבל רציתי מסגרת תומכת ומעודדת. המליצו לי על המסגרת הזאת, והחלטתי ללכת על זה. סיפרו לי על מג"ב חרדי, לא אמרו נח"ל חרדי", מספר כתריאל. "מצאתי את מה שחיפשתי. גם גדוד מבצעי, גם משפחה תומכת וגם לימודים לאחר מכן על חשבון המדינה כדי להשתלב במציאות הישראלית. אין קליטת עליה טובה מזו".

בנצי רובר, יליד ארה"ב, לא התגייס בניגוד לרצון הוריו. הוא עלה לארץ כשהיה בן שמונה, למד בבית ספר חב"ד, ואחרי שחבריו התגייסו לנח"ל החרדי החליט שגם הוא רוצה. דווקא הוריו תמכו בצעד: "מצאתי כאן צבא מצד אחד, ומצד שני שיעורים וזמני תפילה, כשרות וחברים רבים ששירתו כאן בעבר ומשרתים כאן עכשיו".

בנצי מנצל את העובדה שהוא זוכה לתמיכה וגיבוי בבית, והוא וחבריו עוסקים במשימה מיוחדת: ביקור בבית הורים שאינם תומכים ושיחה עמם. "הרבה פעמים אנחנו באים, וההורים רואים שגם החברים הם טובים ולא שב"בניקים, כמו שמכר להם מי שמכר. פתאום הם מתייחסים לזה אחרת לגמרי", מספר בנצי. "גם הרבי אמר שמי שלא לומד עדיף שיעשה צבא, אז החלטתי לעשות צבא".

הוא כמובן אינו היחיד שההורים תומכים בו. גם יצחק מקובר, בנו של הרב מקובר מנכ"ל מכון המקדש, זוכה לתמיכה וגיבוי מלא של ההורים. הוא כבר מ"כ, כיפת גבעות על ראשו וגם הפיאות בהתאם. הוא למד בישיבת צפת, עבר לבת עין והתגייס ליחידה שבה הוא כבר מפקד. "חיפשתי יחידת עילית, ומצאתי כזאת", הוא מספר, "יחידה מבצעית שבה נשמרים חוקי הצניעות כדת וכדין, שבה יש שיעורים ותפילות כחלק ממבנה היחידה". כמפקד יוצא לו לא פעם להיות אב ואם לחיילים שהוריהם אינם רוצים אותם אחרי ש'בגדו' בהם והלכו לשרות צבאי בגדוד ה'משוקץ'.

מהגדוד לפיקוד

אחד מסיפורי גאוות היחידה הוא מפקד המחלקה, סגן חזקי פבר, הקצין הקרבי הראשון תוצרת הנח"ל החרדי. חזקי, בן למשפחה חרדית, התגייס נגד רצון הוריו חסידי ברסלב, אבל מוכן להיחשף. הוא למד בישיבה קטנה ראדין בנתניה, ולאחר מכן בישיבת 'בית אשר' בבני ברק. "הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי יותר, והחלטתי שאני רוצה להתגייס", הוא אומר. "שמרתי את הדבר בסוד, כדי שלא יגרשו אותי. תהליכי הגיוס כבר התקדמו, וכשהדבר התגלה לאחד האחים צו הגיוס כבר היה בידי".

הוא חשב להתגייס לצה"ל הכללי, את הנח"ל החרדי חשב לפשרה. אלא שכשנודע הדבר למשפחה נפלו עליהם השמים. הם ניסו לדבר על לבו, לאיים, להציע הצעות. שום דבר לא עזר, חזקי החליט שהוא הולך לצבא. כשהגיעה השמועה לראש הישיבה, הוא ביקש ממנו לעזוב את הישיבה. לאחר חודשיים התגייס.

לאט לאט התפשרו ההורים, כשנוכחו לדעת שבנצי שלהם לא עוזב את הדת, אלא להיפך. בנצי המשיך להתקדם, הוא עבר קורס מ"כ ותפקידי פיקוד ונשלח לקורס קצינים, לא לפני שווידא ששום קורס לא מועבר על ידי חיילות. הוא קיבל את הסיכה וגם את הדרגה, וחזר לפקד בנח"ל החרדי.

גם היחסים עם ההורים השתנו לחלוטין, ויחסיו עמם היום תקינים לגמרי. הוא חזר הביתה, כחלק מהקהילה חרדית. אני רוצה להקים בית חרדי", הוא אומר. יש לו כמובן ויכוחים עם השכנים ועם הקהילה. "אני מנסה להסביר להם מהו הנח"ל החרדי, מה עובר כאן על אנשים שמתחילים להיות דתיים מתוך הכרה אישית בחשיבות היהדות. חלק מזה בשל השיעורים הרבים באמונה המועברים כאן", אומר חזקי.

"כמובן שמפקד כאן הוא חצי משק ת"ש. צריך לדאוג לחיילים הנשארים לאוכל לשבת, ולפעמים חיילים לא יוצאים הביתה כי אין להם לאן. אני רוצה להזמין אותם, אבל לא נעים להם להיות אצל המפקדים שלהם. העובדה שלעתים אין לחייל לאן לנסוע פוגעת בחייל. אין לו יציאה לשגרה, אין לו למה לצפות", אומר חזקי.

"זו בעיה רצינית מאוד. בבית לפעמים מקבלים יחס של עידוד. קשה מאוד למפקד לתת יחס אישי לכל חייל, זה חלק מהמורכבות בגדוד הזה", הוא מספר על ניסיונו, גם כמפקד. חזקי זוכה כאן למעמד מיוחד בשל העובדה שהוא בעצם בא משני הצדדים של המטבע. "הורים שפונים אלי לא יכולים לומר: 'הבן שלי הוא כזה וכזה'. עלי אי אפשר לעבוד, אותי אי אפשר לסבן, אני בא מאותם המחוזות. כשהורים מתחילים לבכות אני מרגיע אותם, גם אני מאותו הכפר. אני כותל הדמעות של החיילים וגם של ההורים", מספר חזקי. עכשיו אני מבין מדוע הוא גאוות היחידה.

הרב שולף מהשרוול

אחת מהדמויות היותר נערצות כאן, הוא ללא ספק רב היחידה, הרב שי דאום. הרב שי, בנו של הרב יחזקאל זצ"ל, נשוי לאסנת ואב לחמישה ילדים, תושב יצהר שבשומרון. הוא משפיע ומעודד רבות. אופן תפקודו יכול לעורר את קנאת כל רב צבאי: הוא קצין מטה לכל דבר; לא עושים שום דבר בלא להיוועץ בו, ודבריו נחשבים כמעט כהוראות. החיילים מצייתים לפקודותיו, וסגל הדת שלו מונה לא פחות מעשרים חיילים, ומדובר בגדוד, לא בפיקוד.

הוא רב צבאי טרי בקבע. קודם לכן הוא שירת במילואים. "עברתי קורס רבנים צבאיים לפני שנתיים", הוא מספר. "נפצעתי לפני שנה בתאונת דרכים. הייתי רב חטיבת בנימין, ואחרי שהתאוששתי מהפציעה גייסו אותי לקבע והגעתי לנח"ל החרדי". לפרויקט הגיע בצורה מעניינת ביותר: "אני גר ביצהר, רבים מנוער הגבעות התגייסו לנח"ל החרדי, וכך הכרתי את הגדוד הזה. ידיד שלי שעבד בעמותה הכיר לי יותר את המקום, ונדלקתי".

"יש כמובן ייחודיות במקום הזה", אומר הרב דאום, האיש המכוון את הרוח בגדוד. מעבר לצרכי הכשרות, מדובר ביחידה המגדירה עצמה כדתית, ולא אוסף של חיילים דתיים. היחידה קובעת את הנורמה הדתית ללא כל קשר לרמה הדתית של החיילים בה. למשל, השאלה מה מותר ומה אסור לעשות לפני התפילה נפתרה כשכתבתי למ"פים של הגדוד נהלים ברורים".

יש גם דוגמאות הפוכות, איך חיילים דתיים יכולים גם להיפגע. בזמני הצום למשל, כשכל הגדוד צם, מישהו צריך לעשות את העבודה, ולכן עובדים גם בימי הצום, אין פטורים כי כולם צמים.

אולם הגאווה הגדולה ביותר הוא ללא ספק האחריות של הרב על התחום הרוחני. "יש לנו מה שנקרא 'שרוול רוחני', שהוא המעטפת הרוחנית שמלווה את מסלול הנח"ל החרדי בתקופת האימון והטירונות. יש לו"ז של שיעורים קבועים, הבאים לידי ביטוי גם בתקופות של תפיסת קו. אז יש אמנם פחות שיעורים אבל הם קיימים. אנחנו דואגים לשרוול הזה. אני כבר לא מדבר על שיחות אישיות. התפקיד שלי מבטא את שאיפת הרבנות הצבאית של היום לדאוג לרמה הרוחנית של החיילים. מבחינה זו תפקידי לא שונה משל רב צבאי אחר, כולם דואגים לשיעורים כאלה, לכולם אכפת. לי כמובן יש יותר אפשרויות, והאוכלוסייה שאני ממונה עליה דורשת יותר".

הוא, כמובן, כמו כל המפקדים אבל יותר מכולם, מקבל טלפונים רבים מהורים חרדים המודאגים ממצב הבן. "באופן טבעי הם חוששים", הוא מספר. "אז אני מספר להם את האמת. אני מפרט על 'השרוול הרוחני' ומספר להם על מצב בנם. לפעמים באים החיילים אלי, יש להם לבטים שאין לחיילים בגדודים אחרים על רקע הבעיות עם הבית.

"יום אחד התקשרה אמא של חייל חב"דניק והחלה לבכות על מצב בנה בצבא. בצר לה היא 'פנתה' אל הרבי באמצעות כתבי האגרות. התשובה שיצאה היתה 'נא לפנות אל הרב הצבאי שלו'.
"קורס הרבנים הצבאיים לא הכין אותי לעיסוק בנושאים האלה, כמו גם בטהרת המשפחה, בעיות שחיילים נשואים מתמודדים עמן. לשמחתי אני יודע את הדברים לבד. למדתי משהו מאבא", הוא צוחק.

עובדת היותו 'הבן של' תורמת בהחלט. "אני מכיר את התפר שבין שתי העולמות, וזה עוזר לי. זה בא לידי ביטוי בשיחות שיש לי עם רבנים. לעתים כשאני אומר להם שאני 'דאום', שאני הבן של, הם מתרככים. הם הרי העריכו מאוד את אבא זצ"ל. השאיפה שלי היא שלשלוח לנח"ל החרדי לא יהיה אמנם אידיאל, אך שלא ידברו על זה כמו על הליכה לשמד", אומר הרב דאום, הרב הצבאי של הגדוד.

דרושים: מדריכים בנים

אחד מהקשיים הרבים של הצבא עם הנח"ל החרדי הוא ההזדקקות שלו למדריכים בנים. "אני נוסע לשבת עם המג"דים בקורס מ"כים ומספר להם על דרישותיו המיוחדות של הגדוד, המג"דים חוטפים התקף לב במקום", מספר הרב דאום, האחראי להבטיח שהחיילים לא יבואו בצל של מגע עם בנות.

אלא שלעתים נוכחים כמה הצבא מוכן להשקיע על מנת לקיים את הגדוד כפי שהוסכם שהוא יהיה. הצבא מנייד מדריכים מפיקוד לפיקוד עם צו סיפוח, שזה תהליך ארוך בפני עצמו, רק על מנת שאת הקורס לכמה ימים במקצוע מסוים יעביר מדריך בן ולא בת, אחרת החיילים לא יעברו את הקורס. זה תנאי בל יעבור, לקיים את 'והיה מחנך קדוש'".




הצוואה של הרב אנסבכר

מה לא עשו לשלושת רבני העמותה: הרב דוד בלוך, הרב יצחק בן חיים, והרב יואל שוורץ. אלא שהמעשים האלה לא באו מתוך הציבור הליטאי, שהתנגדותו פחתה מאוד, אלא דווקא מתוך 'נטורי קרתא', שממילא מתנגדים לצבא. צבעו את בתיהם, פיזרו כרוזים נגדם, והרב יואל שוורץ אף חטף מכות רצח בבית הכנסת.

"תאזין פעם למשיבון שלי, לא תאמין למשמע אוזניך", סיפר פעם הרב יצחק בן חיים. אשתו של הרב בן חיים היא חולה במחלה קשה, והמנאצים תלו את המחלה בקשר לנח"ל החרדי. אבל שום דבר לא מרתיע את שלושת הרבנים האמיצים האלה, שפרצו את הדרך עבור הציבור החרדי. המפעל החינוכי עומד לנגד עיניהם, ושום דבר לא יזיז אותם.

בהתחלה חשבו שזו תהיה פריצת דרך, שכל בחורי הישיבה ימצאו את מקומם בצבא. כשראו שלא כך הדבר, נרגעו. "את הדברים שאתה מתאר, לא עשו החרדים הרגילים אלא הירושלמים, נטורי קרתא וקיצונים, שלא הנח"ל החרדי מעניין אותם אלא המדינה והצבא", מספרים הרבנים.

גורמים בציבור החרדי תולים את ההתנגדות לנח"ל החרדי לא בעצם ההתנגדות אליו אלא ברצון לנטרל את מנהיגותו של התומך הגדול של הנח"ל החרדי, הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן, על רקע מלחמת הירושה של מקום הרב שך זצ"ל.

הרב שלמה אנסבכר, תלמיד חכם ור"מ נערץ, 'ערק' מהמחנה החרדי אל מחנה הציונות הדתית. הוא עזב את פתח תקווה ועבר לקריית ארבע עם אשתו וילדיו. עד מהרה מצא את מקומו בספסלי בית המדרש של ישיבת ההסדר בקריית ארבע, והפך לאחד הר"מים שם. הרב אנסבכר המשיך לשמור על קשרים הדוקים עם רבו ומורו הנערץ. מטבע הדברים הסוגיות הקשורות למחלוקת בין הציבור החרדי לדתי לאומי עניינו אותו, שהרי הוא עשה את אותה דרך.

"באחד הימים", סיפר הרב אנסבכר, "באתי אל הרב לבקרו. נכנסתי אליו, תמיד שמח לבואי. שאלתי אותו 'הרב הרי בעד הנח"ל החרדי, מדוע הרב לא אומר את דעתו בפומבי?' הרב הביט בי בעיניו הטובות ואמר: 'אוי, רב שליימלה, אינך מבין. אני הרי תלוי בעסקנים, יש לי עוד מה להשפיע בציבור החרדי, אם אומר את דעתי העסקנים הרי יחליפו אותי".

"אני מרשה לך לספר את הסיפור בכל מקום", ציווה עלי הרב אנסבכר, שבינתיים חלה במחלה קשה מאוד. הוא קרא לי לבית החולים שם שוחחנו ואז סיפר לי את הסיפור. אחרי מספר ימים החזיר הרב שלמה אנסבכר זצ"ל את נשמתו לבוראו. הצוואה לפרסם את הדברים מתמלאת בכתבה זו, שתהיה לזכרו של המחנך הגדול ששאף לשלב את החרדים בחיי המעשה, ושכאב הנושרים מלימוד התורה כאב לו באופן אישי.