חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 52ראשיהפצה

תפילין של ראש גשר - בגליון השבוע

בחורי ישיבת ההסדר ברמת-גן, שמו להם מטרה להיות גשר לציבור החילוני. בדומה לחבריהם מחב"ד וברסלב, הם מאיישים דוכנים לחלוקת פליירים, נרות שבת והנחת תפילין בתל-אביב רבתי. ההתלהבות ושמחת המצווה מסייעים להתמודד עם הקשיים הפיסיים והפיתויים. אפילו ברחוב שינקין לא נרשמה התנגדות
24/07/03, 00:00
עפרה לקס

בישיבת ההסדר ברמת גן מוקדשים ימי שישי לעשיית חסד. הבחורים אינם מחלקים מנות מזון או מסייעים לקשישים, אלא מאיישים דוכני הפצת יהדות ברחבי גוש דן. על השולחן יונחו תפילין ונרות שבת והחברה' ישדלו את הגברים העוברים להניח תפילין ואת הנשים החולפות לקחת נרות ולהדליק אותם עם כניסת השבת. דפים שתפקידם למשוך את הקוראים לבוא לשיעורים יחולקו גם הם ומי שירצה יוכל להירשם ולהתעדכן בפעילויות המיוחדות למתעניינים ביהדות. הכל מתוך מטרה ברורה: להחזיר בתשובה. "יש אדם שהולך לעזור בבית חולים, אבל עוד הרבה לפני זה אדם צריך לעזור לאח שלו שנמצא בבילבול ובעולם כל כך מזויף וחיצוני" מסביר יהונתן סלומון, מנכ"ל 'נהורא', מרכז להפצת יהדות שעל יד הישיבה. כבר שמונה שנים פועלים דוכני ה'הפצות' אבל בשנתיים האחרונות, עם הקמת 'נהורא' קיבלו הדוכנים חיזוק משמעותי והישיבה מפעילה מערכת שלמה לקידום הנושא.

ראש ישיבת רמת גן, הרב יהושע שפירא, שהוא היוזם והמניע של הפעילות סובר שעם ישראל עומד לפני תנועת תשובה גדולה (ראו מסגרת) ומדבר רבות עם תלמידיו על החשיבות של לצאת ולהפיץ את אור היהדות.

למרות שהישיבה היא קודם כל מקום של לימוד תורה, ורק ימי שישי מוקדשים לעניין הדוכנים (במקום לשחק כדורסל כנהוג במקומות אחרים), ניכר שפעילות ההחזרה בתשובה ובראשה איוש הדוכנים מהווים מרכז כובד משמעותי בפעילותה. מי שניחן בכישרון כתיבה מנסח את הפליירים, מי שיש לו חוש אסתטי מאייר אותם, ויהונתן מעיד כי "אפילו חברה' שמגיעים לשבוע ישיבה נדבקים בחיידק ויוצאים להפיץ יהדות בדוכנים".

"הישיבה שמה לה למטרה להיות ראש גשר לציבור החילוני" אומר הרב שפירא "לא במה שנקרא עד היום 'הידברות', כשכל אחד צודק קצת. אלו הן מילים יפות שתפקידן לערפל את מה שיש בליבנו וגם מה שהחילונים יודעים שיש בלבנו וזה, שאנו ממשיכים תורת אמת חיה ומחייה וכל שאר החילוניות היא ריקנות מוחלטת, ואין אפשרות לעם ישראל להתקיים בריקנות כזאת".

יהונתן, אתם לא חוששים שאמירות כאלה יחדירו יהירות בליבם של הבחורים?

"לא. זה פשוט מאוד. יש לנו המון מה להציע לבן אדם, יש לנו תורת חיים וחסד. אנחנו נמצאים במקום הרבה יותר טוב ממה שהחילוני נמצא ואנחנו לא מתביישים בזה ועושים את הדברים מתוך איכפתיות ולא בכפייה. מי שרוצה מניח תפילין, מי שרוצה לוקח פלייר, מי שרוצה לוקחת נרות".

לא בכפייה

החיים בישיבת רמת- גן מתנהלים בקצב פנימי משל עצמם, קצב אחר לחלוטין מזה של תושבי גוש דן בקרבם הם שוכנים. ב-10:30, הזמן שבו קבענו לצאת לדוכנים, מתיישב אחד הבחורים בנחת ליד המחשב ומנסה לעצב שלט ועליו ברכת "שהכל" ("קיבלנו תרומה עשרת אלפים סוכריות, והרב אריאל פסק שמותר לחלק אותן אבל צריך לכתוב את הברכה") לאחר מכן מתחילים החברה' להכין את שקיות נרות השבת ולהסתדר בניהם מי יוצא לאן.

יהונתן, שהגיע לכאן מישיבה אחרת רק לפני מספר חודשים, עדיין מעניק חשיבות לשעון ומנסה לזרז בעדינות "תעשו הישתדלוס" הוא מבקש. שלושת רבעי השעה תעבור עד שנצא לתל אביב הפקוקה. עוד נאבד את הדרך וגם נסבול מחוסר אוויר טוטאלי באחד הגלגלים, אבל הדברים לא יצליחו להזיז את החברה' משלוותם. ייתכן שהרוגע הזה בצירוף השמחה שמוקרנת מעיניהם תדיר מצליחה לנפץ כמה אסוציאציות על הפצת יהדות. מושגים כמו "כפייה" ו"התנגדות" לא עולים בקנה אחד עם דוכני ההפצות. גם עוברים ושבים שסירבו לקחת פליירים, בזקיפות קומה ( מה שמוגדר אצל הבחורים כתגובה הגרועה ביותר) סירבו לחבר את מושגי האנטי לפועלם של הבחורים.

הסכם עודפים עם חב"ד

בדרך לתל אביב אנחנו קופצים לראות דוכן הפצות במרכז קניות ברמת גן, שם עומדים יחד ליאורה ואורן ברד שנישאו לפני חודשיים. אחת מן השאיפות היא לשלב את נשות האברכים בעשייה בדוכנים. האישה תחלק את נרות השבת וחומרי ההסברה לנשים וכך יימנע הגבר מבעיית שמירת העיניים, בייחוד בחודשי הקיץ.

ליאורה, איך הולך?

"במקור אני מאשדוד שם לכולם יש רצון טבעי להניח תפילין ולהדליק נרות וכאן אנשים יותר קרים או שעושים את עצמם חירשים וממשיכים ללכת. אבל כשמישהו באמת בא, לוקח נרות ומתחיל להתעניין, זה נותן תחושה טובה".

את לא מרגישה שאת מתחננת עבור היהדות?

ליאורה צוחקת ומהנהנת: "כן. בעלי אומר לי לא להתחנן. האמת היא שכל השנה הייתי במדרשה להפצת יהדות, אז העמדה הזאת של להפיץ יהדות כבר נוחה לי ויש כאן תחושה ממשית של שליחות, כשהמטרה היא לקרב את היהודים למקור שלהם".

ואיך התחושה לצאת לדוכן עם בעלך?

"לדעתי יש כאן מסר סמוי שמראה מה היא משפחה יהודית וחוץ מזה שכיף לי לעשות את זה".
גם אורן, כך נראה, מרגיש שיצא נשכר מכך שליאורה התלוותה אליו: "עם אשתי יש הרבה שיתוף פעולה והרבה עזרה ויש גם הרבה יותר מוטיבציה לעניין".

ליאורה ממשיכה לחלק נרות שבת ומקבלת בתמורה ברכות מנשים מבוגרות. אחת מהן שולחת את בנה, גבר בשנות הארבעים לחייו, להניח תפילין: "הוא חולה, אולי זה יעזור לו קצת", היא אומרת ומספרת כי לילדיה מעולם לא היו תפילין משלהם. כשהגיעו לגיל מצווה השאיל להם אביהם את התפילין שלו ליום אחד בלבד.

אישה אחרת סיפרה שמאז שהוקמו ברחבת "מרום נוה" הדוכן של ישיבת רמת גן ודוכן נרות שבת של חב"ד נשים רבות החלו להדליק נרות בקביעות.

נשות חב"ד בדיוק סיימו את משמרתן. את עודפי הנרות העבירו לדוכן של הישיבה. כשאני שואלת מה דעתן על העמיתים, הן מבררות אם מדובר בחב"דניקים. לאחר שהמוצא המגזרי הועמד על דיוקו הן מחייכות ואומרות שזה מאוד משמח לראות שאנשים נוספים עוסקים בהנחת תפילין וחלוקת נרות "שיבואו כולם. אנחנו לאותה מטרה".

בין דוכני התפילין של חב"ד ודוכני ההפצות של הישיבה, ניתן בכל זאת לשרטט מספר הבדלים. המטרה הברורה של בחורי הישיבה היא להביא את העוברים ושבים להתעניין ביהדות בכללה ולא רק להניח תפילין. יהונתן סלומון מסביר עוד, שהאידיאולוגיה התורנית שמציגה ישיבת רמת גן הכוללת בתוכה סוגיות ציבוריות ואקטואליות, עשויה לקרוץ יותר לעוברים ושבים מזו של החב"דניקים כמו גם צבעוניותם של הבחורים שעשויה למנוע גרירת דיעות קדומות לתוך שיחה על יהדות. עם זאת, מבהיר יהונתן, הישיבה רואה בחיוב את פועלם של חסידי חב"ד.

בדרך לשינקין

זהו, יוצאים לתל אביב. מיכאל עובד ויובל אזולאי נכנסים לרכב של הישיבה עם ציוד הכולל שולחן, קופסת סוכריות ותיק גדול. נוסעים לשינקין, רחוב שמבטא את נקודת הקיצון של הבליינות התל אביבית. לפני מספר שבועות הגיעו לשם חברה' מהישיבה וניגנו ליד הדוכן בעוד חבריהם הניחו תפילין ללמעלה מ- 40 איש. זה היה משהו מיוחד, מספרים החברה'. הממוצע של המקום עומד על 20 מניחי תפילין במשך שעתיים.

כאן המקום לציין שיובל ומיכאל לבושים לפי מיטב האופנה של הישיבה הרמת- גנית. חבושים בכיפות צמר, עטורי זקן (מיכאל) ולבושים בציצית צמר שמונחת על הטי שירט (יובל). הם לא נראים כציונים דתיים מן השורה.

הבחורים אינם מודאגים שהחזות שלהם תרתיע את אנשי שינקין: "זה מקום שנותן ביטוי לכל מה שצץ אי פעם ברחוב הישראלי. אז אפילו שתיראה הכי מוזר זה לגיטימי שם", אומר יובל ומיכאל מוסיף בחיוך:

"זאת אחת הסיבות שאנחנו מעדיפים ללכת לשינקין". מעבר לכך, אומרים שניהם, הטיפוסים שם יותר רוחניים. לא אלה שבאים לבילוי של יום שישי, אלא החברה' היותר מקומיים, אלה שנמשכים לעניין וכבר התחילו ללמוד קבלה במקום כלשהוא. כשמדברים איתם הם מתחילים לתת כל מיני מהלכים בקבלה ולבחורי ישיבת רמת גן, שהתחום הזה אינו נעול בפניהם, בלשון המעטה, יש הרבה מה להשיב.

מה אתם מרגישים שהפעילות נותנת לכם?

יובל: "דבר ראשון את העמדה של המשפיע מול החברה החילונית. אתה לא עוד איזה אחד עם כיפה שמסתובב בים של בליינים תל אביביים, שלא מבין מה אתה עושה שם ובמקרה הגרוע כן מבין. כאן אתה יודע שאתה בעל הבית של הרחוב וכולם אורחים ואתה אומר להם מה הכתובת האמיתית ובשביל מה הם באמת הגיעו לשינקין. אתה בא מתוך שליחות".

יהונתן: "אנשים מדברים על הנשמה הגדולה של היהודי וכמה יש מוכנות ליהדות ואם הם פתאום פוגשים יהודים שמעולם לא ניסו לדבר איתם, הם מרגישים שיש חומת בטון ביניהם ואז יש משבר. הפעילות הזו עוזרת מאוד לרכך את זה, לדעת שיש הרבה הפתעות. החברה' לומדים לדבר ולחוש את הצד השני. מה מעניין אותו, איזה סגנון דיבור צריך בשביל לגעת בו, בנקודה שמדליקה אותו".

"חוץ מהעניין של לקרב את הלבבות מבחוץ יש עניין לעשות שינוי אצלנו פנימה. צריכים להיות יותר איכפתיים, יותר שליחים. יש לנו מה לתת להם ויש לנו פגם גנטי והוא הפחד הזה מלהגיד לשני מה טוב".
אומר יהונתן ומוסיף שהדוכן הוא רק תמריץ לעורר אצל הבחורים את המהפך הזה. ולדעתו, אדם צריך לרצות לקרב אנשים לה' בכל מקום שבו הוא נמצא.

הרצון להשפיע קיים אבל גם לחברה' הרמת- גניים, שנטועים עמוק באידיאולוגיה של השבה ליהדות, העמידה בדוכן איננה באה באופן טבעי. מספר יהונתן: "אתה חייב להיות אמיץ. יש כאלה שיש להם פחות אומץ אז יש להם פחות קשר עם אנשים וזה נשאר בהגשת פלייר. אבל ככל שיש לך יותר אומץ ואינטואיציה ואולי גם קצת חוצפה, אתה יכול להתחיל לנהל שיחה על כל מיני נושאים".

יובל: "בפעמים הראשונות שלי בדוכן הייתי במבוכה גדולה. שאלתי את עצמי מה אני עושה שם והרגשתי שאני שוב נכנס לעמדה של המקבל ולא של המשפיע: 'אדוני אולי אתה רוצה להניח תפילין בבקשה ולתת לי קצת יחס כי אני לא מבין מה אני עושה פה ורע לי כאן?!' לאט לאט זה משתפר. ככל שנכנסים יותר לעניין, נפתחים ועושים את הצעד כלפי האדם כדי שהוא יבוא אליך, נכנסים לעמדה של משפיע ולא אחד שזקוק לרחמי הסביבה".

מסתערים על סולן "טיפקס"

יש חברים מחוץ לישיבה שמבקרים את הפעילות שלכם?

מיכאל מפסיק לרגע את אמירת התהילים: "כן, הם אומרים שזה לא מתאים לבחור ישיבה להסתובב ברחוב בעיקר בגלל צניעות. לדעתם בחור אמור לשבת וללמוד תורה".

לפי התפיסה הרווחת בחור ישיבה באמת צריך ללמוד בלי "לצאת החוצה" כמה שנים.

מיכאל: "אז כאן מדובר בדרך אחרת. הביקורת לא מפריעה לי כל כך, כי ברור שהפעילות מחזקת את האנשים שאותם אני פוגש וזה טוב להם, וברור שזה טוב גם לי וזה כבר סותר את הטענה".

איך באמת יכול בחור צעיר לצאת ולהשפיע כלפי חוץ?

יובל: "את השאלה הזו שאלו הרבה לפני שהתחלנו. כשהרבי של חב"ד שלח חברה' הרבה יותר צעירים מאיתנו לדוכנים למרות בעיות הצניעות והגיל. הרבי אמר שברגע שאתה בעמדה של משפיע אתה לא מושפע ומי שנותן אין לו מקום בנפש לקבל, ואת זה מרגישים גם אצלנו, אני חושב. בנוסף הוא חידש את העניין שאם אתה יודע אל"ף תלמד אל"ף ואם אתה יודע בי"ת תלמד בי"ת ולא צריך להיות ראש ישיבה כדי לצאת ולעמוד בדוכן.

"לגבי בעיית הצניעות ברחוב, החב"דניקים אומרים שהם הולכים בכוח הצדיק שהבטיח שכל מי שהולך לדוכן זה לא יזיק לו והם הולכים באמונה פשוטה אפילו לחורים הכי נידחים. אצלנו הרב יהושע (שפירא) אומר שזה לא בדיוק המצב כי אין לנו צדיק שעומד מאחורינו עם כאלה עוצמות".
מיכאל מציע את הרב יהושע כצדיק בעל העוצמות ויובל ממשיך "אז אצלינו הרב יהושע אומר שצריך יותר רגישות וכל אחד יבדוק עם עצמו אם הוא יכול ללכת לדוכנים".

אנחנו נעצרים ברמזור אדום סמוך ל"דיזנגוף סנטר". יהונתן מזהה את הסולן של להקת "טיפקס" עומד לחצות את הכביש: "זה קובי אוז נכון? תביא איזה פלייר" הוא מבקש ופוצח בקריאות "קובי", "קובי" בלי טיפת בושה, עד שהוא משיג את תשומת ליבו: "אחי, קובי, מה שלומך? אפשר להציע לך משהו יפה ונחמד? אם תהנה מזה תתקשר אליי. שיהיה בהצלחה". הוא אומר, ונותן לו דף של 'נהורא'. יובל ואני מסבירים למיכאל מי זה בכלל קובי אוז ויהונתן מבטיח לספר אם הסלבריטי יתקשר. עד לכתיבת שורות אלו דבר לא קרה.

על כל הדפים שמחלקים בחורי הישיבה מצויין מספר הטלפון הסלולרי של יהונתן שמהווה את מרכז העצבים של "נהורא" הוא אחראי על התכנים והדפסות הפליירים, מנקז אליו את הפניות למי שנרשם בדוכנים ומארגן את השיעורים שמתקיימים, בהיעדר מקום אחר, בדירה פרטית של אדם שחזר בתשובה. בשיעורים אלו משתתפים 40-30 איש וכבר עשרות אנשים חזרו בתשובה כתוצאה מן הפעילות. חלקם הפכו להיות חברים בקהילה של הישיבה ואחרים נדדו הלאה, למכון מאיר, לחב"ד או לברסלב.

בישיבה עצמה מורגשת תנועת המתעניינים. רבים מהם מגיעים לישיבה לקבלות שבת או לשבתות שלמות ומתארחים אצל משפחות אברכי הישיבה. גם במשך השבוע נכנסים אנשים ולומדים, שעה פה, שעה שם.

טוחנים את היהלום כדי לרפא

הגלגל של רכב הישיבה מחליט לשבוק חיים סמוך מאוד לשינקין. יהונתן נוסע לחפש מישהו שיתקן את התקר בגלגל, יובל ומיכאל הולכים להעמיד את הדוכן. יובל נושא את התיק מיכאל סוחב את השולחן ואני מחזיקה את מיכל הסוכריות. הנרות שהוכנו מראש נשכחו בישיבה ויובל לא יפסיק להגיד כמה שזה לא אותו דבר בלי נרות שבת. "ככה בדרך כלל העוברים ושבים לוקחים נרות חופשי ואז גם נוצר קשר ואנחנו מחלקים פליירים. זה פשוט לא אותו דבר ככה".

הגענו לשינקין. ססגוניותו של הרחוב מתבטאת בצבעים ובמגוון האנשים שעוברים בו. תלבושות רגילות של עמך ישראל ותסרוקות פאנק, משפחות עם עגלות תינוק וחברה' בשנות העשרה, תלבושות של היפים ושל יאפים ורק כיפות כמעט ואינן נראות. חלק מן העוברים ושבים נועצים עיניים ביובל ומיכאל, מה שמצביע על כך שבתוך ים יוצאי הדופן יש מישהו עוד יותר חריג.

החברה' מתמקמים במקום הקבוע שלהם. ליד אדם שמזמין את הציבור להמר מי מהקלפים ההפוכים על השולחן הוא ה'מלך'. "אנחנו שכנים כבר שנתיים" אומר יובל. מצידו השני של הדוכן עומדת אישה שמחלקת פליירים לקידום מכירות של חנות מסוימת. יובל מחלק לה פלייר והיא משיבה לו באחד משלה. מולנו יושב אדם ומציע למכירה את גורי הכלבים שלו ולידו מציעים לטעימה משקה חדש.

אתם לא מרגישים שיש כאן איזו שהיא זילות של התפילין, שצריך להימכר כמו מוצר?

מיכאל מנסה להיזכר בסיפור של בעל התניא. יובל מסייע לו: "בממלכה אחת מישהו חלה והרופא אמר שרק אם יקחו אבן טובה מיוחדת מאוד, יטחנו אותה דק דק ויתנו לחולה לשתות, הוא יתרפא. חיפשו בכל הממלכה והגיעו למסקנה שהאבן נמצאת רק בכתרו של המלך. לא חשבו פעמיים, לקחו את האבן למרות שהיא באה ממקום כל כך חשוב ויוקרתי, טחנו אותה ועם זה ריפאו את החולה. ה' הוא המלך שנתן לנו את התפילין ואנחנו בטוחים שהוא שמח שאנחנו לוקחים את הדבר הזה ובעזרתו מחיים את היהודי ברחוב. לא משנה באיזה מקום הוא נמצא ובאיזה מצב צבירה".

ומדוע דווקא תפילין?

יובל: "חב"ד היו לפנינו וזה מה שהם ביססו, דוכני תפילין. הרב יהושע גם אמר פעם שזה מסמל שאנחנו באים להפיץ יהדות ולא רק 'הידברות על כוס קפה'. אנחנו אומרים בצורה מאוד שקופה וגלויה שבשורה התחתונה אנחנו רוצים לדבר על קיום מצוות מעשיות. על תכלס. שאלוקים מתבטא בציוויים של רצועות שחורות וקופסאות ולא רק דברים פילוסופיים".

יובל ומיכאל מנסים לחלק לאנשים שחולפים על פניהם פליירים ושואלים את מי שניאות לקחת אם הוא מעוניין להניח תפילין. חלק מסבירים שכבר הניחו וחלק אינם מעוניינים. מידי פעם עוצר מישהו ומסכים להניח, כמו למשל אריק, שעבר עם בתו בת השש ברחוב. הוא פונה להניח תפילין והיא מסתכלת בנתיים בשכן שמחליף במהירות מסחררת את הקלפים. "זה כיף אני מאוד אוהב את זה", אומר אריק, "הנחת התפילין מחזקת ומחברת אותי לשורשים. זה נטו לעשות טוב". אריק לא מתעניין הלאה ביהדות כי "לכל אחד יש את הגבולות שלו". האמת, הוא מגלה, אחת הסיבות העיקריות שהוא נעצר דווקא כעת והניח תפילין נעוצה בכך שהבת שלו מתלווה אליו, והוא רוצה שהיא תשאל אותו כל הדרך חזרה מה בעצם הוא עשה.

אחרי חצי דקה ברחוב שינקין מובנים לגמרי כל הדיבורים של יובל מיכאל ויהונתן על נושא שמירת העיניים. מיכאל שהוריד את משקפיו לפני שהתחיל בחלוקת הפליירים לא יניח אותם שוב על אפו עד שיעזוב את המקום.

שרית עוברת ברחוב ולא מוכנה לקבל פלייר. משחקת אותה אדישה. אני ממהרת אחריה. כל מי ששאלתי עד עתה לא הביע התנגדות למה שיובל ומיכאל עושים וזה סותר תפיסות מקובלות בציבור המדברות על רגשות 'אנטי' שהדבר עשוי לעורר.

מה את חושבת על החברה' האלו?

"אני לא חושבת שום דבר. אני אפילו לא מרגישה שום דבר מיוחד".

הם לא מועילים?

"יש בזה משהו נחמד והוא שהם מוכנים להיכנס לרחוב כזה ולהתערבב עם האנשים".

את לא רואה בזה כפייה?

"לא, כי הם לא הולכים לאנשים וכופים. זה רחוק מכפייה".

אדם אחר מביע שמחה על הימצאות הדוכן במקום: "זה נראה טוב, למרות כל הבלאגן שהולך פה יש כאן אנשים שעדיין שומרים על זיקה ליהדות ועל המסורת זה עושה רק טוב לראות אותם". חברו ערן מניח תפילין בימי שישי, ימי הדוכנים. בחור שעובר בסביבה מניח תפילין לראשונה בחייו ביום שישי. הוא מקפיד להניח כל יום פרט לשישי ושבת כי חשב שלא מניחים בשני הימים. אדם אחר שביום שישי הזה "לא מתאים לו" להניח תפילין תורם כסף לקופת 'נהורא' בגלל החשיבות של הנושא.
חולפים עוד אנשים רבים. מיכאל מברך אותם ובמיוחד את אלה שמסרבים לקחת פליירים בברכת 'שבת שלום' מאירת פנים.

אוהד עוצר ליד הדוכן להניח תפילין. לאחר שהוא מסיים אני מביטה בו. עיניו הכחולות הגדולות נוצצות: "החברה' האלה נותנים המון. היהדות היא החיבור הכי שורשי שלנו והיא מאחדת אותנו בתור עם. זה שהם כאן זה מושלם כי יש פה הכל. יש כאן את שיא הקיצוניות של העיסוק בחומר ובחיצוני והרוחניות חייבת להיות כאן גם". ערן נרשם אצל יובל להתעניינות בשיעורים: "אני הולך לפעמים להרצאות וכאלה ואני בקטע של התקרבות. היום ישנתי בתל אביב ולא היה לי תפילין אז הנה זיכו אותי. ואללה, זה פשוט מושלם".


ofralax@walla.co.il




חלוציות בגוש-דן

הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן יזם את "תנועת התשובה הציונית דתית", תנועה שלאחרונה הצטרפו אליה גופים כמו "ראש יהודי" ו"מעייני הישועה".

"במשך כמה עשורים עסק הציבור הציוני דתי בשתיים וחצי סוגיות", אומר הרב יהושע ומונה את הקמת בתי המדרש והפיכתם למקום חי ותוסס כראשונה שבהם, ואת ההתיישבות ביש"ע שהפכה את הציבור הציוני דתי לנושא דגל ההתיישבות והאידאולוגיה כשנייה. "עד אז הזדנבנו אחרי הציבור החילוני. הם הקימו קיבוץ, אנחנו קיבוץ דתי. הם פלוגה, אנחנו פלוגה דתית. העתקנו את מה שהם עשו ושמנו עליו כיפה". ה'חצי סוגיה' שבה עסק הציבור, לדברי הרב שפירא, הן עיירות הפיתוח, שם עוד לא נעשה מהפך של ממש כמו בשני התחומים הקודמים. אולם לדבריו יש תחום שנזנח לגמרי: "הרגל הרביעית נשארה בודדה וגלמודה והיא גוש דן, שם מתגורר העשירון העליון של החברה הישראלית בתחומי התרבות, הספורט, המדע, החינוך והכלכלה. לא השקענו כוחות במה שהוא כמעט חצי מאוכלוסיית מדינת ישראל. מגדרה ועד חדרה לא קמה ישיבת הסדר אחת שנועדה להפיץ תורה. היו כמה אנשים שהרגישו בחסר הזה ועל הרקע הזה קמה ישיבת רמת גן לפני תשע שנים כחלוצת הישיבות בגוש דן. אני עצמי מגיע משכם. הייתי בשכם וחלמתי על תל אביב.

"כשהקמנו את הישיבה חשבנו על מטרה לטווח רחוק והיא להיות ראש גשר אל הציבור החילוני - לא בהידברות, אלא לעשות מה שהציבור החרדי ידע לעשות עם הרבה אומץ, עם המעלות והחסרונות שלו. לעורר את הנשמה היהודית גם בהשפעה רחבה וגם בקשר עם יחידים".

חזונו של הרב שפירא מדבר על תנועת תשובה גדולה ומפתיעה בהיקף ובעוצמה: "אני מצפה לרוח עצומה שלא העלנו על דעתנו שתהיה. מה שהכי נוגע לתנועת תשובה כזו היא הזרמת רוח זכה מרוחו של מרן הרב קוק זצ"ל כמורה הדור והדורות. המפעל הגדול, הגשמי כבר קיים, אבל מבחינת נשמת האומה הציבורית אנחנו נמצאים בתקופה הפרה- הסטורית".

הציבור החילוני אוהד את הציבור הציוני דתי אולי בגלל שהוא אינו חש איום מצידו. חילוני אינו מפחד שציוני דתי יחזיר אותו בתשובה. אין כאן סכנה שהרגשות האלו ייעלמו?

"אני לא מאלה שאומרים סליחה על זה שנולדתי. יש לי אור של תורת ה' שאני חי בו ולומד אותו. אנחנו לא צריכים להתיפייף. לאט לאט מתחילים להכיר בכנות שלנו ואני חושב שיש בציבור החילוני הערכה עמוקה לציבור החרדי מפני שהוא עומד על עקרונותיו.

"חסרה לנו הערכה מסוג אחר ממה שציינת, של הבנה שבאמת איכפת לנו מהקטע הגאולי שבתורה הציונית ושזו אהבת אמת לחילוניים, לציונות ולמדינה ולא איזו היזדנבות. אולי נשלם מחיר בדרך אבל בסוף זה ישתלם. וגם אם לא, נישא את זה".

ראש ישיבה אולי יכול לעשות אבחנות, לאהוב את החלק הגאולי שבתורה הציונית ולהחזיר אנשים בתשובה, ומה עם בחור ישיבה צעיר? אנחנו לא נוטעים בו גאווה מיותרת?

" כן, נכון. אבל אין דרך בלי סכנה. את חולשת הדעת, החנפנות והשיעבוד לכל ערכי החול והטומאה מיצינו עד תומם. אז אין ספק שזה יקרה, אבל אחר כך נתקן, אנחנו צריכים את זה בשביל לאזן את הקריקטורה שבה אנחנו נמצאים עכשיו, שיעבוד נוראי לצד אחד".

ומה הלאה?

"אני כל הזמן אומר לתלמידים: אנחנו זורעים אבל רחוקים מלקצור. עוד יבוא חורף. אין לדעת עוד מי תהיה הדמות שתעלה את העגלה על מסלול, מה שבטוח שזה לא אני. בשלב כל כך מוקדם של הדברים אפשר להודות שעדיין המהלך המרכזי הוא בלתי צפוי. אבל זו הכנה לבאות".