בשבע 54: מכתבים למערכת

, י"ג באב תשס"ג

רוצים את ב"שבע"

מאוד נהנינו מעיתונכם, אך השמחה נגמרה מהר.
בעלת הקיוסק ברח' רבי טרפון בבני-ברק נותנת שירות רק למי שקונה אצלה. לצערנו, אין לנו מה לקנות אצלה כל שבוע. וכבר קרה שאישי הגיע לקיוסק ושמע שהעיתון 'אזל', אולם כשקנה קופסת סוכריות, התגלה פתאום עיתון 'אחרון' מתחת לדלפק.

אנו קוראים ב'בשבע' בעניין רב ומוכנים גם לשלם עבורו. נשמח אם בדרך כלשהי נוכל לקבל את העיתון.
בתקווה כי העניין יסודר.

רבקה וינברגר, בני ברק


לא צריך ללמוד מהאמריקנים
(בתגובה לכתבה 'כישלון בסימן קריאה', גיליון 57)

במקצועי אני מורה ועבדתי מספר שנים כמחנכת בכיתות א-ב. מאחר והכרתי מספר שיטות, פניתי לפני יותר מעשרים שנה לרבי מלובביץ' וביקשתי את עצתו באיזו שיטה ללמד. תשובתו היתה: "עפ"י הוראת מורי וחמי יש ללמד לפי השיטה המסורתית ובדרך זו יקבל הילד חינוך יהודי אמיתי".
לצערי, חלק מתוכניות הלימוד (בעיקר בחשבון וקריאה) מיובא מארה"ב כשאת המעטפת מקשטים תוארי דוקטור ושמות אוניברסיטאות אמריקאיות שונות.
למה להפליג למרחקים כשיש לנו בארץ הרבה אנשי מקצוע מצויינים?

רותי סידיס, ירושלים



אנחנו לא פגם בייצור
(בתגובה לטור דעה 'מתחיל במשפחה אבל ממשיך בישיבה', גיליון 57)

קשה לי להחריש אל מול גישתם של מחנכי הציבור הדתי לאומי כלפינו. כלפי אלו שבחרו את דרך חייהם בעצמם, שלא נתנו לסביבתם ולנתיב הסלול להם מראש להוביל אותם, אלא פילסו בכוחותיהם שלהם דרך עצמאית וכנה, כלפינו – הדתל"שים.
אנחנו איננו 'תופעה'. אנחנו אנשים. אנשים חושבים, שהחליטו שדרככם אינה דרכנו.

אדם איננו 'תוצר של חינוך'. אדם איננו פריט היוצא מפס ייצור. מקוממת גישתכם הרואה בנו תוצאה של חינוך לקוי, ומתעלמת כמעט לגמרי מהיותנו בעלי בחירה חופשית.
לעתים נדמה כי עדיפה דרכם של אנשי הציבור החרד,שאמנם מנדים את הפורשים מהם ומערימים קשיים ומצוקות רבים, אך לפחות שומרים על כבוד העוזבים, גם אם לא בכוונה תחילה.

אין בי את היומרה להתעמת עמכם מעל דפי העיתון בעניין אמיתות הדרך, אולם לשבת ולהחריש אל מול הדיון ה'פנימי' שאתם מנהלים ביוהרה ובהתעלמות – לזה לא יכולתי.

אהרן פורת, קריית ארבע – ת"א


תרומה הבאה בעבירה

טרם יבש דמם של חללי הפיגוע בקו 2 הי"ד ובהם המנהל הרוחני של ת"ת 'דרכי אבות', הרב שלום מרדכי רייניץ, ובנו יששכר דב הי"ד,וכבר נתלו בחוצות העיר כרזות, הקוראות לציבור לתרום 10 דולר לחודש למען היתומים שנשארו לאנחות, בנוסח "מי יזון? מי יפרנס? מי יכלכל אותם?"

שאלה קשה עולה מכל הפרסומים הללו: האם מישהו העלה על דעתו שהקב"ה יעזוב חלילה את האלמנה ואת היתומים? הבה אגלה את אוזני הקוראים: יתומי הטרור לא יישארו רעבים ללחם ואחת היא, אם הם מבני הציבור החרדי, הדתי-לאומי או החילוני.

כ-ו-ל-ם יזכו למענקים מכובדים לכל ימי חייהם באמצעות המוסד לביטוח לאומי. לשם מה הכסף, אם כן? יש כאן יותר מאשר צל של חשד לשימוש ציני בזכרם ובדמם של הקדושים. אולי לצורך מצווה, אבל מצווה הבאה בעבירה - הונאת הציבור.

לצערנו רבים וטובים הם, החולים במחלות קשות ונאנקים תחת עול הייסורים מזה ותחת עול הדאגה, מנין יימצא הכסף הדרוש לריפויים מזה. מי ידאג להם? שמא תאמרו: אם הכסף אינו עניין לשם (נפגעי הטרור), תנהו עניין לכאן (חולים)? הרי זוהי בדיוק ההונאה הגדולה ביותר! מהו המקור ההלכתי להיתר מעין זה?
אנא, הפסיקו לחלל את זכרם של הקדושים למען בצע כסף.

דווקא בזמנים קשים אלו יש לקיים את "נחפשה דרכינו ונחקורה". אין דבר טוב יותר מן האמת, תהיה גרועה ככל שתהיה.

נח גיל, ארגון קרן ישעי, ירושלים


צימוקים לשבת

א. "חברי הכנסת קיבלו תקציב מיוחד להעסקת עוזר בשליש משרה".
ילדי ישראל מתקשים למרבה הצער, בחשבון. להלן הצעה שתגביר אצלם את העניין במקצוע זה. המורה תדון בכיתה בשאלה "כמה זה אפס ועוד 1/3". פרסים למצטיינים.

ב. "על פי דו"ח העוני מיליון רעבים בישראל. 300 אלף מתוכם ירדו במשקל".
ביבי: אין שום הצדקה שסקטור מסוים יקבל טיפול דיאטטי על חשבון המדינה ולא ישלם מס על כך.

ג. "הזמין את שכניו לארוחת ליל הסדר ונתבע על ידם מאחר והאוכל והאירוח לא מצאו חן בעיניהם. סכום התביעה 2000 ש"ח".
באוצר שביעות רצון רבה: מקור הכנסה חדש לנזקקים.

משה טאו, רחובות