בשבע 54: איפה שעם ישראל היה צריך אותו – שם שולי היה

ביום אחד חרב על לימור הר-מלך עולמה – בעלה נרצח; באותו יום היא גם הביאה תינוקת לעולם. יומיים מאוחר יותר, במונולוג אישי נוגע ללב עם כתבתנו, סיפרה לימור על אישיותו הייחודית של שולי הי"ד, על האהבה העצומה שלו לכל אדם, על מסירות הנפש לארץ ישראל, על ההחלטה שקיבלו לעבור להתגורר ביישוב חילוני, על השאלות הנוקבות שרצה לשאול את הקב"ה ועל הצוואה שציווה אותה סמוך להירצחו

חגית רוטנברג , י"ג באב תשס"ג

ליד החדר בו שוכבת לימור בבית החולים נמצאים שבעה אחיו ואחיותיו של שולי. הם הגיעו היום לבקר את הגיסה הפצועה ואת האחיינית שאך עתה נולדה. אלא שהביקור המשפחתי הזה מתרחש בעיצומם של ימי השבעה. האחים החליטו לקיים את מנהג האבלים גם בבית-החולים, וכך יצא שסמוך לחדרה של לימור ישבו האבלים על הרצפה, חולצותיהם קרועות והם שוחחו עם מבקרים אחרים של הפצועה, שהפכו גם למנחמי אבלים באותו מעמד.

והאבלים, כמקובל, משיבים בשיחה ומספרים כיצד שולי קיבל בביפר הודעה על הלוויה של עצמו. נשמע פרץ צחוק קצר, ואחת העומדות שם פולטת: "הנה הגענו לשלב של הבדיחות השחורות". אמא של שולי, אשה בעלת עמידה זקופה וחזקה, מחייכת אל לימור ומביאה לה את אהוביה, בנם הבכור בן השנה וחודשיים של לימור ושולי הי"ד. אהוביה-יאיר, שהתגעגע מאד לאמא, מטפס עליה, נעמד על לבד במיטה שלה וכולם מוחאים כפיים בהתפעלות. "אתה גבר שלי," אומרת לימור, ספק לו ספק לעצמה.

אתה אוכל המון, כמו אבא

תשומת הלב מתרכזת בילד החייכן והשמנמן הזה, כולו מלא חיוניות שמקרינה על המבקרים הדוממים בחדר. לימור מצטערת שהיא לא יכולה לתת לו את כל האהבה שהוא צריך ממנה עכשיו. "אתה אוכל המון, כמו אבא", אומרת לימור בזמן שאהוביה מחסל עד שקית במבה. כולם נזכרים בשולי שאהב גם הוא לאכול הכל.

הזכרונות משולי מעלים חיוך על פניהם של בני המשפחה, אך הכאב חד וחותך והדמעות מתפרצות להן פתאום באמצע משפט מתוך החיוכים המחזקים שנשלחים אל לימור.

המשפחות מסכמות ביניהן על חלוקת תפקידים ומבטיחים לשמור טוב טוב על אהוביה. אי אפשר שלא לחוש את העוצמה באוויר, התמיכה ההדדית שמחזיקה ולא נותנת להם להישבר.

לוקחים את לימור לניתוח ביד עם העצם המרוסקת, והחדר נשאר ריק. ובינתיים הוריה של לימור ממתינים בחדר. לחדר נכנסים חולים מחדרים סמוכים שכלל לא הכירו את לימור ושואלים: "כאן זו הפצועה מהפיגוע?" הם שוכחים לרגע מהצרות שלהם, מתענינים בשלומה ומשתתפים בצער בפנים כאובות.

לימור חוזרת מהניתוח הקשה אחרי 4 שעות ארוכות של המתנה מורטת עצבים. כולם נדהמים מהכוחות שלה – במשך כל הימים ששכבה לא הפסיקה להתראיין, לספר לכולם על שולי, על הערכים אותם חי, מנסה להנציח אותו כמה שרק יכולה.

אני מבקשת לשוחח איתה, ונתקלת בסרוב של בני המשפחה: "היא סובלת מכאבים, מטושטשת, היא לא תדבר עד מחר". אבל רגע לפני שאני פונה לעזוב את המקום, אני שומעת קריאה מהחדר: "בואי, תיכנסי!" לימור, עם אצילות הנפש המיוחדת שלה, לא רצתה לאכזב וכיוון שידעה שחיכיתי זמן רב קראה לי והיסכימה לדבר. כשנכנסתי לחדר היא גם התנצלה שהייתי צריכה לחכות כל כך הרבה, והתחילה לדבר על שולי מתוך כוחות שאף אחד לא מבין מאין היא שואבת. באמצע השיחה היא פונה לאמא שלה: "אמא, אל תישארי כאן הלילה, את לא ישנה בלילות כאן. אני רוצה שתחזרי הביתה ותנוחי. אני אסתדר, יש לי חברה שתבוא לכאן עוד מעט".

צעקתי "שולי, תעזור לי"

נסענו ביום שישי מההורים של שולי בכוכב השחר הביתה, לחומש, לקחת בגדים לשבת. בעיקול הכביש, ליד מעלה אפרים, עמדו מולנו חמישה ערבים בלבוש כפרי, והתחילו לירות עלינו. כשקלטנו מה קורה, שולי צעק: "לימורי, תתכופפי!". הוא התכופף והגן עלי בגופו. הכדור פגע לו בראש. זה הכדור שאמור היה לפגוע בי.

הוא איבד שליטה על הרכב, והרכב סטה ממסלולו ונפל לתעלה בצד הכביש. נפגעתי מכדור שחדר לי לתוך היד וריסק את העצם. כדור אחר ממש שרט לי את הפנים, ובנסי נסים לא פגע בי קשה יותר. פחדתי לצאת מהרכב, כי ידעתי שאם המחבלים יראו אותי, הם יעשו 'וידוא הריגה'. קראתי: "שולי, תעזור לי!", והוא לא ענה.

יצאתי מהדלת האחורית וזחלתי לכביש. רציתי לעצור מכוניות, אבל לא עברה אף מכונית. הרכב שלנו התחיל לבעור. מולי הגיע טרנזיט של ערבי. החלטתי לקחת סיכון, כי הייתי חייבת להציל את שולי ואותי. התחננתי לנהג: "אני פצועה ובהריון, בעלי נשרף במכונית, בבקשה תעזור לי!" הנהג הביט בי, נד בראשו לשלילה, והמשיך לנסוע.

בינתיים ראיתי בכפר הערבי הסמוך שיוצאים הרבה אנשים וצועקים, פחדתי שיעשו לי לינץ'. חזרתי למכונית, וניסיתי לחלץ את שולי, ללא הצלחה. מכונית ערבית נוספת עצרה, והערבים זרקו חול על הרכב הבוער שלנו ועצרו את השריפה. לבסוף הגיע מכונית של יהודים, ובה רופא. הוא התחיל לטפל בשולי. לא הפסקתי לשאול: "מה עם בעלי?", וכשהעלו אותי לאמבולנס אמרו לי שהוא פצוע קשה. התחננתי שיישאר בחיים, לא אכפת לי באיזה מצב הוא יהיה. כל הזמן אמרו לי: "תתרכזי בעצמך, בתינוק, בילד שלך". פתאום שמעתי בקשר שקבעו את מותו של שולי. צעקתי: "למה לא אמרתם לי?" הרופא הרכין את ראשו ובכה.

פגישה ראשונה עם התינוקת

באיזשהו מקום התינוקת מחזקת אותי. מן תחושה של עין בוכה ולב שמח. מצד אחד ממשיכים את שולי, מביאים ממנו חיים חדשים, מגדילים את העוצמה והנוכחות שלו בעולם, ומצד שני – הוא לא פה כדי להיות שותף לכל זה.

חזרתי מההלוויה לבית החולים כדי לראות את התינוקת בפעם הראשונה. הפער בין החוסר של שולי לחיות הראשונית הזו של תינוק היה כל-כך גדול, לא יכולתי לעכל את זה. כל-כך בלתי נתפס. פרצתי בבכי.

אני מאמינה שהקב"ה נתן לי אותו לשנתיים האלה כדי שיהיו לי כוחות להמשיך. אני שואבת כוח מהשמחה והאהבה העצומות שהיו בו. המוות שלו לא היה סתמי, זה פשוט לא יכול להיות אחרת. אנשים שבכלל לא הכירו אותו סיפרו לי שמשהו קרה להם אחרי שהוא נרצח. הם הרגישו צורך לעשות משהו. אישה אחת סיפרה לי שהיא הדליקה נרות נוספים בליל שבת וביקשה מהילדים שלה להתפלל תפילה מיוחדת.

לשולי היה כאב גדול ביחס ליישוב חומש. הוא הרגיש שאנשים לא מבינים איפה עם ישראל צריך אותם והוא נשאר לבד במערכה. אנשים פועלים קודם כל משיקולי נוחות, ורק אחר-כך חושבים על הדברים האחרים, כמו אידיאלים ומשמעות. שולי לא יכול היה להשלים עם זה. בכל מקום שהלכנו אליו, בכל הזדמנות, היה מדבר על חומש, לעלות להתיישב ולחזק. הוא ארגן מפגשים ואסיפות כדי לדרבן ולעורר לעניין של חומש. הרגשתי כבר כאילו המקום היחיד בארץ הוא חומש. הוא נחל הרבה כאב ואכזבה כשלא הייתה היענות רחבה לעניין. רק שלוש משפחות באו לחזק את היישוב.

שולי האמין בחומש לא רק בגלל ארץ ישראל. הוא ראה שם גם את מימוש הערך של עם ישראל. האנשים ששולי דיבר איתם על חיזוק היישוב, אמרו לו: "זה יישוב חילוני, נצטרך לשלם מחיר יקר", ושולי אמר: "אנחנו קונים בזה גם את ארץ ישראל וגם את עם ישראל". האנשים ביישוב קיבלו אותנו נפלא, צמחה בינינו אהבה גדולה. יש לי קשר עמוק עם האנשים שם. שולי הוכיח שאפשר לגור ביישוב חילוני, ולחיות חיי ערכים, חיי תורה. האנשים שם הם אנשי תורה גם בלי שהם לומדים אותה. אפשר ללמוד מהם כל-כך הרבה, הצד הסגולי היהודי שבהם ממש מאיר.

שולי היה מחנך בנפשו. הוא חינך תלמידים בכיתה ו', גיל קשה, אבל הם אהבו אותו מאוד. פעם נסענו לקדומים בחופש הגדול. פתאום ראינו קבוצה של ילדים רצה מאחורינו. שולי יצא אליהם, אלה היו תלמידים שלו. הוא יצא וחיבק כל אחד מהם, ושאל לשלומם.

"החיים קצרים, צריך להספיק"

הוא עשה המון דברים יחד: הוא היה אמור ללמד השנה בישיבת הר אפרים בקדומים, לחנך כיתה ח' בישיבה בנתניה, להעביר שיחות בפרוייקט מעגלים (חיזוק נוער דתי) , ונבחן גם לעמיעד (מפגשי דתיים חילוניים). ערב לפני הרצח, אמא שלו שאלה אותו: "אתה לא מגזים? לוקח על עצמך כל-כך הרבה דברים?" הוא ענה, כאילו ידע מראש: "החיים קצרים, אני צריך להספיק הרבה". הוא תמיד היה בגישה של "איפה שעם ישראל צריך אותי – שם אני נמצא". הוא האמין בזה, והמשיך לחיות כך, גם ברגעים הקשים.

בחודש האחרון, הוא תפס אותי לשיחה ואמר לי: "לימור, תבטיחי לי משהו". שאלתי אותו מה, והוא אמר: "תבטיחי לי שאם יקרה לי משהו את תמשיכי בחיים שלך. אני הכי רוצה שתהיי שמחה, בשביל זה אני חי. אל תחכי לי. תמשיכי, תממשי את עצמך, תגדלי את הילדים בשמחה". אמרתי לו שהוא אומר דברים מפחידים, שאני לא אוכל לחיות בלעדיו. אבל הוא התעקש שאבטיח לו, ואמרתי: "בסדר, אני מבטיחה". כאילו הוא ידע בדיוק מה הולך לקרות...

אנשים שראו אותנו מהצד אמרו שהגענו לרמות אהבה גבוהות, שאחרים לא מצליחים להגיע אליהן במשך שנים. היה לנו ביטול עצום אחד בפני השני. הרגש היה כל-כך עמוק שלפעמים הרגשתי שאני לא יכולה להכיל אותו.

כשספדתי לשולי בהלוויה, אמרתי שר' עקיבא הגיע לאן שהגיע מהדרגה הנמוכה ביותר, הוא היה אדם פשוט, אבל הכל התחיל מאהבתו הגדולה לרחל. כמה ששולי היה עסוק, פועל, שקוע בעשייה, מעולם זה לא פגע בי. כל דבר שביקשתי – הוא היה מתייצב מיד וממלא את בקשתי. גם אם זה היה על חשבון זמנו, גם כשהיה בתוך להט הדברים, גם אם זה בא על חשבון המטרות שלו, תמיד היה איתי.

להמשיך בדרך הר-מלך

"היתה בשולי אמת צרופה, חד משמעיות. הוא אף פעם לא עיגל פינות, הוא אמר מה שהוא חושב בלי להתבייש. לפעמים הרגשתי שלא יוכל להשתלב בעולם השקר. כאן כולם מנסים להתפשר, להשתלב, ולו יהיה קשה עם זה. פעם הוא אמר לי: "כשאעלה למעלה, אני לא אוותר. יש לי הרבה שאלות קשות לקב"ה". זו לא היתה אמירה של כפירה. זו היתה אמירה של אמת, היא באה ממקום של כאב גדול על האובדן והסבל שיש היום בעם ישראל. ולמרות הביקורתיות הנוקבת, הוא היה אדם מלא אהבה. גם עם האנשים שהתווכח איתם בצורה החריפה ביותר – הוא אהב אותם והיה מוכן להקריב את עצמו למענם. היה בו שילוב מנצח של אמת, אהבה, חד משמעיות. זה מה שרצו כנראה בשמים.

אנשים אומרים לי: "את רואה, אמרנו לך. התעקשתם ללכת למקומות הכי מסוכנים, לנסוע בכבישים האלה, והנה – זה מה שקרה". ואני רוצה לומר להם ולכולם: לא יעזור לאף אחד. כל מי שינסה להחליש אותי, שידע שהדרך ברורה לי, ואני לא אסור ממנה. אני אגדל את ילדי בדרך הזאת. אני אספר להם איזו זכות היתה להם, איזה אבא גדול, מאיזה חומר הם יצוקים. לא אכחד מהם אפילו פרט קטן ביותר. הם יגדלו בדרך האמונה והעקרונות שלו.

אני מאמינה בכל הדברים בהם האמין, ועכשיו רק התחזקתי בזה. אני מאמינה בשייכות לארץ הזאת, בכך שרק פה נוכל לממש את הייעוד האמיתי שלנו כעם. רק כשהאמונה הזו תשב טוב טוב בפנים אצל כל אחד מאיתנו נהיה עם חזק ומאוחד יפסיקו הפיגועים האלה, ולא יהיו שום מחשבות על וויתורים. הכל מסביבי מאוד מבולבל עכשיו, אבל האמונה הזאת היא הדבר היחיד שברור לי."

יצאתי מבית החולים בשעת ערב מאוחרת בתחושה שהייתה בעולם נפש אחת מיוחדת ומאחדת. חצי ממנה נמצא כעת בעולמות עליונים והחצי השני נשאר כאן. אולי כדי ללמד אותנו מהם הכוחות וגדלות הנפש שמעניקה האמונה לאדם.