בשבע 54: בואו להילחם איתנו

שולי הר מלך הי"ד מצא בחומש שילוב מושלם של עשייה למען הארץ והעם. הבטחנו לשולי להיות חזקים ולהישאר, ואנחנו זקוקים גם לכם

אריאל חזני , י"ג באב תשס"ג

יום שישי. הטלפון מצלצל. שולי הרמלך נהרג בפיגוע, לא רחוק מכוכב השחר. תגובה ראשונה: ה' ישמור ויציל. תגובה שניה: בא לי לברוח מכאן. אבל ממש. בסרט הזה כבר הייתי יותר מדי פעמים, הרבה יותר מדי. פשוט לקנות כרטיס ולטוס. לא לצאת החוצה ולהסתכל בפנים ההמומות של תושבי חומש, שלהם זו הפעם הרביעית. לא עוד לוויה, לא עוד שבת של אבל, לא עוד פעם לומר נהיה חזקים, לא ניתן להם לנצח, נמשיך ונקיים את רצון המת. עוד לוויה שקטה ומאופקת.

לפני שלושה שבועות ישבנו יחד בערב שבת עם שולי הרמלך. שולי אמר שאנחנו הולכים כצאן לטבח. וזה נכון. יש לנו מדינה, צבא, ממשלה, נשק על הכתף ואקדח מתחת למיטה. אבל אנחנו הולכים כצאן לטבח. הרוצחים של שולי הרמלך לא היו צריכים לברוח ולא להתחבא. הם פשוט עמדו על הכביש. כשהאוטו האדום של שולי ולימור הגיע, הם צעקו "אללה אכבר" וירו. אחר כך הם חזרו לכפר, או למוקטעה, או לא משנה לאן.

כצאן לטבח. כן, זה נכון. יש ממשלה, והסכמי אסלו הם בלתי הפיכים. נכון שזה שנשארנו ביש"ע זה חשוב וזה הרבה, ושאם נחזיק מעמד אנחנו נתיש אותם, ושכולנו שכולים, יתומים ואלמנים, ומלקקים את פצעינו. ובכל זאת אני שואל: למה? למה אנחנו הולכים כצאן לטבח? סבתא שלי היתה אומרת שצריך להתפלל; אבל להתפלל זה לא מספיק. צריך להילחם.

מי שהחזיר לנו את השפיות באותו יום שישי של בשורת הרצח של שולי היו דווקא משפחת אינגרם, שהצטרפו אלינו לגרעין הדתי בחומש. רק לפני חודש בת שבע אינגרם אמרה לנו: תישארו בחומש, צריך אתכם פה. נשארנו. עוד משפחה משא-נור הצטרפה. כל הישוב התכנס בבית הכנסת בליל שבת.
נזכרתי בסיפור ששולי ולימור סיפרו על השבת הראשונה בחומש: "ארגנו מניין וירדנו לבית כנסת. ראינו שם איש בחולצה לבנה, יושב וראשו על השולחן. כשנכנסו הוא הרים את הראש ואמר: אתם מלאכים. הוא סיפר שמאז שבא לחומש, בכל שבת הוא יורד לבית הכנסת ומחכה למניין, אבל אף אחד לא מגיע. פתאום הגעתם אתם, מלאכים בלבן".

***

שולי ולימור הרמלך הגיעו לחומש לפני שנתיים בדיוק. עשו סיור ונדלקו. הם האמינו שזה השילוב האידיאלי: גם עם ישראל – בחומש יש עולים וותיקים, משפחות קשות יום, וגם ארץ ישראל. הם שמעו שהיישוב איבד שלושה מתושביו בתוך שבועיים, שניים מהם על הציר המוביל לחומש. המכה הייתה קשה ומשפחות רבות עזבו.

זה לא היה בדיוק הדבר הכי נוח. הם היו זוג טרי, נשואים רק שלושה חודשים. רק עכשיו גמרו לסדר ולארגן את הדירה. יותר נוח לגור ליד הישיבה ולטפח את הקן ואת החיים המשותפים. לימור למדה במכללת אורות, לא קל להגיע. אבל זה היה חשוב להם. והם ידעו שזה הזמן. הם לא ידעו לעשות חשבונות אישיים.

שולי היה רכז קליטה בחומש. הוא הביא לחומש קבוצות ומשפחות. הוא הראה לאנשים מחומש את עפולה וראשון לציון. הוא אמר להם: תראו מה שרואים מכאן. רק תחשבו מה יהיה אם כאן יהיו האויבים שלנו. לימור אמרה שחומש תקועה לערבים כמו עצם בגרון. חוץ מזה, הם אמרו שחומש מקום שטוב לגור בו. נוף מדהים, אנשים טובים וחמים, חיים של הגשמה.

רוב האנשים אמרו שהם רוצים אבל לא יכולים. זה רחוק מהלימודים ומהעבודה. כשנקנה אוטו נבוא. אנחנו רוצים, אבל ההורים לא מרשים. זה חשוב, אבל אנחנו לא רוצים לגור עם חילונים. בכל זאת הגיעה משפחה אחת. עוד אחת תגיע אחרי החגים.

הבטחנו למשפחה של שולי שנישאר, שנהיה חזקים, שלא נעזוב. שנמשיך את מה ששולי התחיל – להביא לחומש משפחות, לעזור לישיבה שהייתה בקשיים כלכליים. בלוויה הבטיח אבא של שולי שלא נוותר,שנהפוך את חומש לעיר ואם בישראל. צריך הרבה כוח בשביל להתגבר ולהאמין.

ובשביל זה אנחנו צריכים אתכם, את הטובים ביותר, אלה שמוכנים ושלמרות הכל יש להם כוח להילחם. השר אפי איתם היה בחומש השבוע, הבטיח לשפץ בתים. הבתים יהיו מוכנים בקרוב בעזרת השם.

עכשיו חסרות רק המשפחות.