בשבע 54: המסיתים לא נענשו

ועדת אור מדגישה את נושא הקיפוח כגורם עיקרי למהומות, כשההסתה הלאומנית וההזדהות עם האוייב הפלשתיני מוזכרת רק כגורם משני ● לפי הדו"ח, ראשי הציבור הערבי עודדו פעולות אלימות, חלקו שבחים למתפרעים ואפפו אותם בהילת גבורה ● הוועדה מותחת ביקורת חריפה על התנהלות הנהגת ערביי ישראל, אבל האמירות הנוקבות אינן מגובות בהמלצות מעשיות

אריאל כהנא , י"ג באב תשס"ג

עוד בטרם פורסמה ולו שורה אחת ממסקנות ועדת אור ידעו ראשי הציבור הערבי בישראל איזה פרק בדו"ח לא מקובל עליהם. באופן בלתי מפתיע הודיעו מראש חברי הכנסת הערביים שהם שוללים כל דיון באחריותם שלהם למהומות במגזר הערבי בישראל. "לא ייתכן שיאשימו את הקורבן בעצם הפגיעה בו", הסביר שאוקי חטיב, יושב ראש ועדת המעקב של ערביי ישראל. חטיב וחבריו ניחשו כנראה שתימתח ביקורת על התנהלותם בחודשים שקדמו למהומות ועל חלקם בהצתת הלאומנות ברחובות הערביים ישראלים.

ואכן, ועדת אור אינה חוסכת את שבטה מראשי המגזר הערבי. מתמצית הדו"ח עולה שהנהגת הציבור הזה עודדה במשך תקופה ארוכה, באופן ישיר ועקיף, התפרצויות אלימות של ערבים ישראלים. הוועדה אף נתנה את לבה לקשר שהתהדק בכוונת מכוון בין ערביי ישראל לערביי יש"ע. "מסרים שהועברו (על ידי ההנהגה הערבית ישראלית) לפני אירועי אוקטובר מחקו לעתים את המבחין בין אזרחיה הערבים של המדינה ומאבקם הלגיטימי לזכויות בתוכה לבין המאבק המזוין מול המדינה, שמנהלים ארגונים בשטחי יש"ע. לא אחת הוצגו שני המאבקים כמאבק אחד, מול אויב אחד".

חברי הכנסת מסיתים

כתב האשמה החריף הזה מתבסס על אמירות ומעשים רבים של חברי כנסת ערביים ושל אישים מובילים אחרים בציבור הערבי. אסמכתאות יש בלי סוף, ובראש הטבלה המפוארת הזו ניצב חבר הכנסת עזמי בשארה: "חיזבאללה ניצח. לראשונה מאז 1967 טעמנו את טעם הניצחון... לבנון, החלשה במדינות ערב, הציגה מודל קטנטן שאם נביט לעומקו ניתן להסיק את המסקנות הניצחון והצלחה ולניצחון" (דברים שנאמרו לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, כארבעה חודשים לפני פרוץ המהומות).
או עבד אל-מאלכ דהמשה בסוריה ב-97: "האומה הערבית תנצח בזכות החרב.... הניצחון יגיע בזכות הג'יהאד של האומה הערבית", וכן "אני מוכן לעמוד בראש השהידים בהגנה על אל-אקצה" (קיץ 2000). ההסתה המפורשת ביותר מפי דהמשה הושמעה שבועיים לפני פרוץ המהומות: "נשבור ידיים ורגליים לשוטר שיהרוס בית ערבי... אנו עומדים בפתחה של אינתיפאדה חדשה, גדולה ועממית, של ערביי ישראל".

שני הח"כים הנ"ל הוזהרו על ידי ועדת אור, וכמוהם השייח' ראאד סלח, ראש הפלג הצפוני בתנועה האסלאמית. במסקנות הוועדה אודותיו נאמר כי הוא "היה אחראי להעברת מסרים חוזרים ונשנים המעודדים את השימוש באלימות כדרך להשגת מטרותיו של המגזר הערבי", וכן ש"הפעיל שיטות תעמולה מתלהמות לעורר אווירה ציבורית משולהבת סביב הנושא הרגיש של מסגד אל-אקצה". עוד קובעת הוועדה כי ראאד סלח השמיע מסרים השוללים את קיומה של מדינת ישראל ומציגים אותה כאויב. קביעות דומות הציגה הוועדה ביחס לבשארה ודהמשה. מסיבות טכניות ולא מהותיות היא נמנעה מלקבוע כלפיהם סנקציה מעשית כלשהי.

ברק היה זקוק לקול הערבי

ועדת אור באה לעולם בלחץ אישים שכאלה ושותפיהם לדרך. בשעתו, מיד לאחר הפרעות, העלו הנציגים הערביים בפני ראש הממשלה דאז אהוד ברק את התביעה להקים ועדת בדיקה בראשות שופט. ברק הסכים, ומינה ועדה שהיתה למעשה חסרת שיניים. אלא שאז הלך והבשיל המהלך להקדמת הבחירות. כיו"ר מפלגת העבודה, ובהתחשב בעובדה שהבחירות היו לראשות הממשלה בלבד, היתה לברק תלות פוליטית רבה במגזר הערבי (קרוב לחמישית מבעלי זכות הבחירה בישראל הם ערבים, כלומר לפחות שליש מכוחו האלקטורלי של השמאל).

בנסיבות האלה התקפל ברק, וכך באה לעולם 'ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000'. בראש הוועדה הועמד שופט בית המשפט העליון, תיאודור אור. עמו ישבו המזרחן פרופ' שמעון שמיר, שמזוהה רעיונית עם מפלגת העבודה, וכן השופט הערבי האשם חטיב. עוד לפני שנמסר לוועדה כתב המינוי הרשמי הספיקה הנציגות הערבית לוודא שהמנדט שלה לא יכלול את חקירת ההסתה במגזר הערבי. אף על פי כן בחנה הוועדה את הסוגיה ולא חסכה במילים.

את עוצמת האלימות ציינה הוועדה בראש הדברים: "באירועי אוקטובר 2000 רעדה הארץ. המהומות במגזר הערבי היו חסרות תקדים. נטלו בהן חלק אלפים, במקומות רבים, בעת ובעונה אחת. עוצמת האלימות והתוקפנות הייתה גבוהה ביותר. נעשה שימוש באמצעי תקיפה, ובהם ירי אש חיה, יידוי בקבוקי תבערה, שימוש בגולות מתכת שיודו בקלע דוד, יידוי אבנים וגלגול צמיגים בוערים.

"יהודים הותקפו בדרכים בשל היותם יהודים ורכושם הושחת. במספר מקרים היה כפסע בינם לבין מוות מיד המון חסר מעצורים. במספר קטן של מקרים נעשו ניסיונות לעלות לעבר יישובים יהודיים במטרה להתקיפם. צירי תנועה ראשיים נחסמו, והתנועה ליישובים יהודיים שובשה ולעתים אף נותקה".

על הרקע הזה, כותבת הוועדה, "המשטרה פעלה להחזרת הסדר". הוועדה אף עומדת על הקשר ההדוק בין מהומות ערביי ישראל לבין הלחימה שבה החלו הפלסטינים באותו עיתוי: "המהומות בתחומי המדינה התלכדו עם מהומות קשות שהתרחשו בשטחי יהודה ושומרון ועזה... שילוב האירועים הנו חסר תקדים. על רקע מכלול היבטים אלה, נתפסו האירועים כ'אינתיפאדה', החורגת באופייה מהפרות סדר מקומיות".

ההנהגה מעודדת אלימות

בניסיון לנתח את הרקע לפרוץ הפרעות מתייחסת הוועדה תחילה לפערים הסוציו-אקונומיים בין המגזר הערבי ליהודי. בפרק המסקנות היא אף חוזרת על הקריאה להשוות שוויון מלא בין הקבוצות. עם זאת, לדעת הוועדה, קטליזטור שני בחשיבותו למהומות היה ה"רדיקליזציה האידיאולוגית-פוליטית במגזר הערבי", כלומר "תמיכה במאבק הפלסטינים מול מדינת ישראל, התחזקות הפוליטיקה האסלאמית והשמעת דברי אהדה לארגונים אסלאמיים שהם אויביה של ישראל".

התהליכים האלה, קובעת הוועדה, לא קרו מאליהם, אלא קרמו עור וגידים בשל התנהלות הנהגת המגזר הערבי. זו "לא השכילה להבין שהתפרעויות אלימות, חסימות צירים והזדהות עם פעילות מזוינת כנגד המדינה ואזרחיה, מהוות איום על אזרחי המדינה היהודיים ופוגעות קשה במרקם היחסים".

הוועדה קיבלה את ניתוח המגמות שקדמו לפרוץ המהומות כפי שהציג אותן אליק רון בעדותו. רון טען כי אלימות ואיומים באלימות, ככלים להשגת מטרות, היוו אבני יסוד בטקטיקות של ההנהגה הערבית. בתמצית הדו"ח אומרת הוועדה כי בשנה שקדמה למהומות היתה עלייה ניכרת בתכיפות ההתנגשויות עם המשטרה ובעוצמתן.

להתנגשויות אלה, היא מציינת, שהתרחשו עוד לפני פרעות אוקטובר, היתה מתכונת קבועה. בשלב ראשון הוכרז על שביתות והפגנות מסיבה כלשהי. בשלב שני התקיימו עצרות או תהלוכות. בשלב השלישי יצאו צעירים מתוך הקהל, רגמו מכוניות בכבישים, שרפו צמיגים ופגעו בסמלי השלטון הישראלי. במצב זה נאלצה המשטרה להשליט סדר.

ההנהגה הערבית ישראלית בהחלט לא עצמה עין למראה ההתפרעויות החוזרות ונשנות. להיפך. בדו"ח הוועדה נאמר כי לא רק שראשי הציבור לא פעלו למניעת הישנות התופעה, אלא ש"לאחר כל אירוע נהגו אנשי ציבור, במאמריהם ובנאומיהם, להרעיף שבחים על פעולות המחאה, ובכללן פעולות אלימות. לא אחת, אפפו דבריהם את ההתפרעויות בהילת גבורה והביעו גאווה בנחישותם של מבצעיהן".

ושוב אומרת הוועדה כי "במסגרות שונות הועברו מסרים של דלגיטימציה למדינה ולכוחות הביטחון, וניתן ביטוי לאיבה ולעוינות עמוקות לסמליה. בחוגים שונים הועלו דרישות לביטול הגדרת המדינה כמדינה יהודית והפיכתה למדינת כל אזרחיה, וטושטש הקו המבחין בין הפלסטינים שבשטחי יהודה ושומרון ועזה לבין הערבים אזרחי המדינה". גורמים אלה, מוסבר בדו"ח, יצרו את הרקע למהומות עד לאוקטובר 2000.

מדינה במצב חירום

אך חלקם השלילי של ראשי המגזר הערבי בהצתת האש לא הצטמצם לשלב ההכנות. הוועדה מצטטת את ההתבטאויות החריפות שהשמיעו ראשי הערבים בימים הראשונים שלאחר עליית אריאל שרון להר הבית, ומתארת כיצד ההנהגה הערבית הוציאה לרחובות את ההמונים, למרות שנפיצות המצב הייתה ברורה לה.

בהמשך רומזת הוועדה כי חסימת הצירים הראשיים בעת המהומות לא הייתה ספונטנית. "אישים בולטים במגזר הערבי השמיעו את הדעה שחסימת צירי תנועה תהווה מנוף אפקטיבי, שבאמצעותו ניתן יהיה להשפיע על עמדות והחלטות באשר למגזר הערבי". כאן, מסבירה הוועדה, בא הכשל של הדרג המשטרתי והמדיני, משום שגורמים אלה לא ראו את הנולד ולא נערכו כראוי, על אף שגרף האלימות היה בעלייה וסימני אזהרה מוקדמים לא חסרו.

אגב חסימת הצירים, הוועדה קיבלה את עמדת המשטרה כי "חסימת צירים ראשיים גורמת הפרעה חמורה לחיים התקינים, וכאשר נלווית לה אלימות יש בכך סיכון ממשי לעוברים בדרך". מסקנתה הסופית של הוועדה בעניין זה היא שיש לתאם מראש הפגנות הנערכות על צירים ראשיים ו"על המשטרה להיות דרוכה ורגישה".

עם זאת, "יכולת האיפוק של המדינה אינה בלתי מוגבלת. אין להשלים עם חסימת צירים לפרקי זמן ממושכים. לא ניתן גם להשלים עם חסימת צירים בעתות של גיוס המוני או מצב חירום בטחוני. במקרים כאלה, תגובה נחושה, ובמקרה הצורך תגובה כוחנית לחסימת צירים עשויה להיחשב כפעולה סבירה ומתבקשת".

בסיום תמצית דבריה מקדישה הוועדה פרק נרחב למתכונת היחסים הרצויים בין רשויות השלטון למגזר הערבי. יש לעקור דעות קדומות, קובעת הוועדה, ולתת פתרונות לבעיות החמורות במגזר הערבי. בנוסף לכך הוועדה מצפה שהמשטרה תאכוף את החוק כראוי ובשוויוניות במגזר הערבי. "על המשטרה לגלות גישה ברורה בכל הנוגע לאכיפת החוק במגזר הערבי. גישת רשויות האכיפה חייבת להיות שיטתית ועקבית, בין אם מדובר בקריאות לשימוש באלימות ובין אם מדובר בתופעות בלתי חוקיות אחרות".

כן מחאה, לא אלימות

על אף שאין מסקנות אישיות כלפי ראשי המגזר הערבי, ישנן קביעות חמורות כלפי ההנהגה הקולקטיבית של ערביי ישראל. "הוועדה קבעה שעל מנהיגות המגזר הערבי לגלות יותר אחריות במסריה ובמעשיה. יש בדברי שבח לאלימות כאמצעי להשגת מטרות כדי ליצור סכנה לשלום הציבור ולמרקם החברתי... מי שיוזם אירועי מחאה נושא באחריות לסיומם התקין ללא פגיעה בשלום הציבור. אין לקבל את הנורמה של אירועי מחאה המבוצעים בלא תיאום ובלי לקבל רשיון כחוק". ובמקרה שיש מי שהדברים לא ברורים לו, קובעת הוועדה כי "זכות המחאה אינה כוללת, זכות לפתוח במהומות קשות ולתקוף אזרחים תמימים או אנשי כוחות ביטחון".


הפתרון הלאומי הפשוט

ועדת אור הקדישה פרקים נרחבים למתיחות המובנית, הלאומית והאידיאולוגית, בין יהודים לערבים בישראל, ולא נמנעה מלמתוח ביקורת חריפה על התנהלות ההנהגה הערבית-ישראלית. יחד עם זאת, ושלא כמו לגבי המשטרה, את האמירות הנוקבות לא גיבתה הוועדה בהמלצות מעשיות, ומבחינה זו העיקר חסר מן הספר.

הוועדה אמנם מושכת את השטיח מתחת לרגלי הח"כים הערבים העושים שימוש תדיר בטיעונים אזרחיים. היא כותבת בפרק המסקנות כי "מושג האזרחות במובנו המהותי אינו מתיישב עם הצגת המדינה כאויב ועם דפוסי התנהגות הרואים במדינה וברשויותיה אויב, ואף אינו מתיישב עם דברי שבח לפעולות אלימות של אויבי המדינה נגדה ונגד אזרחיה. חובתה של הנהגת ערביי ישראל להימנע מהעברת מסרים שאינם מתיישבים עם הנאמנות שכל אזרח בכל מדינה חייב לגלות. על האזרחים הערבים לזכור שישראל מהווה את התגשמות כיסופיו של העם היהודי למדינה משלו, מדינה יחידה שבה היהודים הם הרוב, וכי זו תמצית הווייתה של המדינה עבור אזרחיה היהודים. יהדותה של המדינה היא נתון קונסטיטוציוני... הבא לביטוי, בין השאר, גם במרכזיות של מורשת ישראל ושל הלשון העברית".

אכן, מילים בסלע. אלא שההצהרות החגיגיות אינן מלוות למשל בהמלצה לחוקק חוק, או אפילו קוד אתי, שישים גבול להסתה הערבית ישראלית. הוועדה כידוע גם נמנעה מהמלצות אישיות כלפי נציגי הערבים שהזהירה.

וזו אינה החולשה היחידה של דו"ח אור. בכל מה שנוגע לשורש העימות בין יהודים לערבים בכלל ולערביי ישראל בפרט, הוועדה לא תפסה את השור בקרניו. בשעה שרוב הציבור הישראלי לא קונה את גרסת 'המאבק האזרחי' של ערביי ישראל – 70% מן הציבור בסקר של מינה צמח קבעו שמהומות ערבי ישראל היו מרד במדינה – ועדת אור מסתפקת בהצהרה שהאירועים רק 'נתפסו' כאינתיפאדה, כלומר הם לא היו אינתיפאדה. ומה שעוד יותר חסר הוא קביעה ברורה ומתבקשת שמהומות הערבים בצד המערבי של הקו הירוק היו שלוחה של מעשי הלחימה בצדו המזרחי.

את ההימנעות מן האבחנות המתחייבות האלה יש לראות על רקע הקו הרעיוני הפרובלמטי שנושב מחוגים מסוימים בישראל, ובראשם בית המשפט העליון. בבג"ץ קציר, שאסר למעשה על רשויות המדינה לקבוע שקרקעות מדינה ייועדו דווקא ליהודים, כתב השופט ברק כי ההחלטה היא צעד ראשון בדרך ארוכה ולא קלה לעיכול בציבוריות הישראלית. הוא התכוון לומר שבקרע הבלתי מאוחה שבין היות ישראל מדינה יהודית לבין היותה דמוקרטית בוחר בית המשפט העליון בזה הדמוקרטי.

אם להתנסח באופן ברור יותר, בבג"ץ קציר – כך רואים זאת משפטנים רבים – נשמטה הקרקע מתחת ליסודותיה הציוניים של ישראל. גם בפסקי דין אחרים רמז ברק כי שאלה הזהות הלאומית לא מהווה שיקול עבור בית המשפט. חברי הכנסת הערביים מבינים לאן נושבת הרוח. הם רוכבים במלוא הקיטור על הגל הדמוקרטי-ליברלי, וזהו הרקע לתביעתם הגלויה להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה.

לאור הרוח הרעיונית הזו פעלה גם ועדת אור. האירועים שהובאו בפניה נבחנו בכלים דמוקרטיים-ליברליים, ובכלים האלה גם הוסקו המסקנות. הוועדה נמנעה כמעט לחלוטין מלבחון את האירועים באספקלריה לאומית-יהודית. הדברים באים לידי ביטוי בולט במשפט עמום האומר ש"הוועדה ציינה את האפשרות לתת ביטוי בחיים הציבוריים למכנה המשותף לכלל האוכלוסייה, על ידי הוספת אירועים וסמלים ממלכתיים מתאימים" כלומר סמלים המעוררים הזדהות של ערביי ישראל. המנון? דגל? הוועדה לא מפרטת.

אלא שעם המגמות הרעיוניות האלה ניתן להתמודד על נקלה אם נשענים על רוח אחרת, רוח שאינה חוששת להציב במרכז הבימה את רעיון הלאומיות. נקודת מוצא לאומית, דתית או חילונית – לשתיהן תשתית רעיונית רחבה – זוכה לתמיכה בחוגים מובילים בעולם החושב. רק בשכבות מסוימות בישראל נהוג לזלזל ברעיון הלאומי, וכאמור בשונה מהלכי הרוח בציבור הרחב.

רוב הציבור בישראל מאמץ את הנחת היסוד הבלתי מעורערת שמדינת ישראל היא מדינה יהודית. נקודה. מנקודת השקפה זו אין קושי אידיאולוגי לדכא מרד המוני, מה גם שאותו מרד מתוזמן יחד עם פתיחת מלחמה. הבעיה מתעוררת רק אצל מי שהמוסכמה הבסיסית הזו מוטלת אצלו בספק. זה לא אומר שמותר לירות על מנת להרוג בכל ערבי ששורף פח אשפה, אבל זה כן אומר שלישראל לא צריכה להיות סבלנות למשחקי מילים הרומזים על תמיכה באויביה. אמירות ברוח זו, ולא קשירת ידי המשטרה, יוכלו לסכל גל אלימות נוסף. חבל שדווקא קביעות כאלה נעדרות מדו"ח ועדת אור.