חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 54ראשיהפצה

מצוות בידור חולים - בגליון השבוע

בקורסים החדשים לליצנות רפואית לומדים החניכים להגיע לליצן הפנימי שבהם ● מתרגלים קסמים, פיסול בבלונים ופנטומימה, אבל בעיקר כיצד להתייחס לחולה כאל אדם ולא כאל פציינט ● בינתיים פרנסה מהמקצוע אין, אבל סיפוק יש ובשפע
11/08/03, 00:00
יוני קמפינסקי

עולם הרפואה כפי שאנו מכירים אותו היום הוא עולם של חולי, כללים יבשים, נוסחאות ולפעמים מוות. אולי בגלל זה המילים ליצנות ורפואה לא נראות קשורות כל-כך.

הכל התחיל אצלי לפני כחצי שנה. חמתי ניגשה אלי בהתלהבות וסיפרה לי: "ראיתי כתבה בחדשות. הייתה חבורה של ליצנים שהסתובבו בבית החולים ושימחו חולים. אתה חייב לעשות את זה, זה ממש מתאים לך".

אני, ליצן? חשבתי לעצמי. אני אוהב לעשות שטויות לפעמים, אבל בין זה לבין להסתובב עם איפור לבן ואף אדום המרחק גדול. לפחות כך חשבתי בהתחלה.

לאחר עוד קצת בירורים, למדתי שלא מדובר בסתם צוות בידור שמגיע לשמח את המאושפזים בבית החולים, אלא בליצנים מהקורס לליצנות-רפואית, הראשון מסוגו בישראל. כשהבנתי שהעסק רציני ושיש הרבה מה ללמוד בתחום, התקשרתי לשיר"מ, שירותי רפואה משלימה בבית החולים 'אסף הרופא'. ביקשתי להירשם למחזור השני של הקורס, ולאחר מספר שבועות זומנתי ליום מיונים.

לא לבנות על הכסף

יום המיונים שעברתי היה שונה, בלשון המעטה, מימי עיון לסדנאות והשתלמויות אחרות. למתבונן מהצד, המפגש הראשוני הזה יכול היה להיראות כיום שבו חבורה של אנשים זרים נפגשים למטרה אחת ויחידה: לצחוק וליהנות ביחד. שרנו, הצגנו, הצחקנו וצחקנו – והכל באופן מאולתר וחופשי. מטרת כל התרגילים שעברנו במהלך יום המיונים הייתה להוציא את המיטב מהצד הבידורי-ליצני שבאישיותנו. לא ידעתי שאפשר לקבץ בחדר אחד כל-כך הרבה שמחה ובידור. לא רציתי שהיום הזה ייגמר.

בשלב הרציני יותר של המיונים נכנסנו אחד אחד לראיונות אישיים עם מנהלי הקורס. בראיון הסבירו לנו שמדובר בקורס שיימשך כחמישה חודשים, שלאחריו נישלח למספר חודשי התמחות בבתי החולים השונים בארץ.

כחודש לאחר מכן התבשרתי כי התקבלתי לקורס. בשיעור הראשון פגשנו את מנהל שיר"מ, דוקטור שי פינטוב, רופא ילדים שמקדם את פרוייקט הליצנות הרפואית בארץ. לדוקטור פינטוב היה חשוב להבהיר ממש בתחילת הקורס את הנושא התעסוקתי: "אל תבנו על זה כמקור הכנסה", הוא הצהיר. "מי שמחפש כאן עבודה הגיע למקום הלא נכון".

ההצהרה של ד"ר פינטוב צבטה לנו קצת, אבל כולנו ידענו את המצב: הליצנות הרפואית היא תחום חדש בארץ, שבתי החולים לא מכירים לגמרי. אין תקנים לליצנים רפואיים קבועים במחלקות השונות, ואפילו התורמים מהארץ ומחו"ל לא מכירים את התחום ולא מזרימים את כספם לטובתו.

דוקטור פינטוב סקר עבורנו את מקומה של הליצנות והצחוק כאמצעי טיפול: חוקרים רבים מדברים על ההשפעות הפיזיולוגיות החיוביות שנגרמות ע"י האדרנלין שנוצר מהצחוק, אבל ההשפעה היא לא רק פיזית; הומור, שמחה וצחוק יכולים לגרום לחולה לשכוח מהקשיים ולפעמים לעזור לו להתחבר למה שעובר עליו ולהיפתח. גם המעגל הקרוב שמסביב לחולה, המשפחה והחברים צמאים לשמחה ועידוד. כל חיוך שניתן להעלות בסביבתו של החולה יכול רק להועיל.

ליצנים בשירות הרפואה

לאחר הסקירה הקצרה הציג דוקטור פינטוב את שני המדריכים הראשיים, המנהלים האומנותיים של הקורס: שלומי אלגוסי, ליצן רפואי מוסמך שלמד בבית הספר לליצנות רפואית, 'Big Apple Circus' בניו-יורק ומבקר כבר שנים רבות במחלקות השונות בבתי החולים בארץ, ודוקטור שבח פרידלר, רופא נשים ביום-יום ופנטומימאי וליצן בשעות הפנאי. ד"ר פרידלר הוא בוגר בית הספר לתיאטרון תנועה ופנטומימה 'ז'אק לקוק' שבפריז.

שלומי ושבח ניגשו ישר לעניין והראו לנו קטעים נבחרים מהסרט 'פאץ' אדאמס'. פאץ' אדאמס הוא בעצם זה שהתחיל את כל הסיפור. הסרט, בכיכובו של רובין ויליאמס, מספר את סיפורו של פאץ', תלמיד רפואה בארצות הברית שמואס ביחס היבש והמנוכר של המרפאים לנרפאים. באחת הסצנות החזקות בסרט, מסרב פאץ' להתייחס לחולה כ'חולה', והוא מרגיל את כל הסובבים אותו להכיר את המאושפזים בשמותיהם הפרטיים.

במהלך כל הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי, ישנה התנגשות בין הממסד הרפואי אשר דוגל בשימוש ברפואה נטו, לבין פאץ' אדאמס שטוען כי גם הצחוק הוא תרופה, וכי חייבים "לשפר את איכות חייו של החולה ולא רק לדחות את מותו". פאץ' אדאמס עצמו, האמיתי, הגיע לישראל לפני כשנה וביקר את המחזור הראשון של הקורס.

הקורס כלל שיעורים בקסמים (עכשיו אני יודע להעלים מטפחת), צורות בבלונים (אני מתמחה בעיקר בכלב), פנטומימה (את זה אני פחות אוהב, כי צריך לשתוק) ועוד. למדנו בעצם את הבסיס העיקרי מכל תחום, זאת משום שבמהלך העבודה בבית החולים, בשונה מעבודה על במה, הכל נעשה לאט ובצורה מדורגת.

ברוב המקרים לא יהיה צורך בקסמים מסובכים או ביצירת צורות מורכבות מבלונים, אחרת ניתן בקלות לאבד את תשומת לבו של המאושפז. לפעמים, הסבירו לנו המדריכים, נכין סט של קסמים וגימיקים לקראת הביקור במחלקות, ובסופו של דבר ניווכח שכלל לא היה צורך בהם.

עיקר הלימוד התמקד בניסיון להוציא מאתנו את הליצן הפנימי שבנו. כל אחד ניסה לבטא את עצמו דרך הדמות הליצנית אליה הוא הכי מתחבר. אחד הוסיף לעצמו כרס גדולה והפך לליצן שמן עם שפם קטן, אחת נהפכה למספרת סיפורים ועוד. כל אחד הכניס לדמות הליצנית שלו את הכישורים איתם הגיע לקורס, אם זה נגינה על גיטרה, שירה, פנטומימה, ריקוד או כישורים אחרים.

למטרת מציאת הליצן הפנימי היו תרגילים רבים: לדוגמה, היה תרגיל מייגע במיוחד שנקרא תרגיל 'האף האדום' שבמהלכו היינו צריכים לעמוד ופשוט 'להיות שם', לא לעשות כלום רק להביע רגשות ושמחה בלי להגזים ובלי להגיד כלום.

עולם אחר סביב החולה

"להיות שם", "ליהנות", "לבקש רשות מהחולה" – אלו חלק מהמילים ששמענו שוב ושוב במהלך חודשי הקורס. תפקיד הליצן הרפואי הוא לתת את כל כולו לחולה, למשפחתו ולצוות הרפואי המטפל בו. השאיפה היא להפוך את בית החולים למקום פחות כבד, ולהפוך סיטואציות מעוררת חרדה, כמו האשפוז, לדבר משעשע. לעתים לוקחים גם ההורים חלק בתהליך.

במחלקות רבות בבתי חולים ברחבי הארץ מכירים כבר את המושג 'ליצן רפואי'. האחיות מתוודעות לטריקים של הליצנים ומשתפות איתם פעולה בעבודה עם המאושפזים. בחלק מהמחלקות הליצן הרפואי מסייע באופן ישיר לרופא. הליצן מנסה לשיר עם ילד שצריך לעבוד על מיתרי הקול, להרקיד ילד שצריך לקום מהמיטה, משתעשע עם תרופות מרות שהחולה נרתע מהן ויוצר עולם דמיוני סביב הימצאותו של החולה בבית החולים.

אחד הקשיים שעוברים על המאושפז בבית החולים הוא הרגשת חוסר השליטה שיש לו על חייו: כולם מחליטים בשבילו מתי לאכול, מה לעשות ובעיקר מה לא לעשות. לכן, אסור לנו כליצנים רפואיים להגיע אל החולה, להגיש לו הצגה שהכנו מראש וללכת. אנחנו צריכים לתת לו להרגיש שהוא בשליטה, שהוא חלק ממה שקורה בחדר.

לפעמים אפשר לתת לחולה הרגשת עליונות אפילו על הצוות הרפואי ועל המלווים שלו: נמדוד חום לאחות, נשגע קצת את ההורים ונרקיד את האחים. כמובן שעלינו להיזהר ביחס לצוות הרפואי ולוודא שהחולה לא שוכח שהצוות נמצא כדי לעזור לו, ועליו להישמע לכל הוראות הרופאים והאחיות.

במהלך הקורס עבדנו גם על הדינמיקה שצריכה להיות בין הליצנים, שברוב המקרים מגיעים לעבוד בזוגות ולפעמים בשלישיות. תרגלנו חלוקת פוקוס ותשומת לב בין הליצנים: צוות מיומן צריך לדעת להעביר פוקוס מאחד לשני בצורה טבעית ועדינה, מבלי שיורגש כאילו כל אחד מנסה לגנוב את ההצגה אחד מהשני.

כמו הכניסה לחדר, שצריכה להיעשות באופן הדרגתי ועדין תוך בקשת רשות מהמאושפז, כך גם היציאה מהחדר צריכה להיעשות בצורה מחושבת. כפי שאתם יודעים, אין דבר עצוב ממחזה של ילד שלוקחים ממנו צעצוע שהוא אוהב. לכן הליצן שיוצא מהחדר בבית החולים צריך לעשות זאת בצורה נעימה ושמחה, ועם זאת להיזהר שלא להבטיח דברים שלא יוכל לקיים ("נחזור מחר", "אני רק יוצא לרגע", "אתה תשתחרר ממש בקרוב" וכדו').

הקבוצה שמשתתפת בקורס מורכבת מאנשים מיוחדים. מדובר בעצם בחבר'ה שמטרתם היחידה בהצטרפותם לקורס ובכוונתם לעסוק בתחום היא לתת מעצמם. החבורה מגוונת מאוד: צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, דתיים וחילונים, אנשים עם רקע ברפואה או בידור ואנשים בלי שום רקע בתחומים אלו. בקיצור, מכל וכל.

חמישה חודשים עברו מאז התחלנו את הקורס. נפגשנו מדי שבוע במתחם שיר"ם ב'אסף הרופא' לארבע שעות עמוסות בעבודה קשה ומייגעת.

"נו, אז מה איתך?", היינו שואלים אחד את השני. "אתה כבר מרגיש שמצאת את הליצן שלך?"
השאלה הזו מן הסתם נשמעת מוזרה למאזין מהצד, אך בשבילנו היא היוותה את מהות הקורס. עכשיו, בסיומו של השלב הלימודי, רובנו מרגישים שיש לנו עוד הרבה מה להתקדם וללמוד כדי למצוא באופן מושלם את הליצן הפנימי שבנו. אני אישית התחלתי למצוא את הליצן שלי בתחילת השלב הבא של הקורס – שלב ההתנסות.

בשלב הראשוני של הסטאז' התחלקנו כולנו לקבוצות של שניים או שלושה, ועבור כל קבוצה הוקצבה חצי שעה של עבודה במחלקות הילדים בבית החולים 'אסף הרופא'. חלק מחבריי בקורס סיפרו על לילה ללא שינה שעבר עליהם לפני ההתנסות הראשונה. ההתרגשות היתה עצומה, לא האמנו שכבר הגענו לדבר האמיתי.

אני והשותף שלי, שי, קוסם וסטנדאפיסט במקצועו, הגענו בבוקר יום שני אחד, יחד עם המדריכים שלנו, שלומי ושבח, למחלקת השיקום במחלקת הילדים. מניסיוני בקורס למדתי שמבחינתי, ברוב המקרים עדיף לעבוד בספונטניות, בלי יותר מדי תסריטים ואימונים מראש. ואכן כך עשינו: הגענו ללא הכנה מוגזמת, התאפרנו כמו שלמדנו – באופן מינימלי, שמנו עלינו את האף האדום ונכנסו לחדרים.
קדימה, לעבודה.

טבילת אש במחלקת ילדים

בחדר הראשון, אני מודה, קצת רעדתי מבפנים. אמרנו שלום לשתי תאומות שהיו מאושפזות יחד (מה היה להן? לליצן שבי זה בכלל לא שינה), שיגענו קצת את הילדות, הצטלמנו אתן והעיקר – העלינו חיוך על פניהן.

ואז עברנו לחדר הבא. "טוב", אמרתי לעצמי, "הרגשת איך זה. עכשיו תתחיל לתת מעצמך את המקסימום". נכנסנו לחדר וראינו שלושה ילדים, אחד בכל פינה. בהתחלה ביקשנו מהם רשות להיכנס לחדר. הילדים, שכנראה מכירים כבר את תפקיד הליצן, הסכימו מיד: שלושה חיוכים קטנים אישרו זאת. לאחר מספר שניות של היכרות משעשעת היינו עמוק בתוך הקטע. השירותים נהפכו למשרד המנכ"ל, צלצול פלאפון הפך למוזיקת ריקודים, המנקה הפכה למנצחת באולימפיאדה, אמה של ילדה מאושפזת הפכה לבת שלה ועוד ועוד.

אני זוכר אחד מהרגעים בהם הרגשתי איך הילד יוצא לרגע מבית החולים ושוכח בכלל שהוא מאושפז – שאלתי את הילד על ה'עבודה' שלו בבית החולים: "איך העבודה פה? משלמים פה טוב?", שיתוף הפעולה היה מיידי, "כן, משלמים פה טוב", הוא ענה. אינני יודע כמה זמן זה נמשך. כפי שאומר הפתגם, הזמן עובר מהר כשנהנים. אבל לאחר שקיבלנו סימן מהמדריכים שלנו, נפרדנו לשלום מהילדים ויצאנו מהמחלקה.

החוויה הזו השאירה עלי רושם חזק. לא היה אחד מהקורס שלא דיבר על החוויה המיוחדת של ההתנסות הזאת ועל איך שהיא שינתה לטובה את כל ההסתכלות על העבודה העתידית כליצן-רפואי. כשיצאתי מבית החולים באותו יום לפתע העולם כולו נראה אחרת. הרגשתי חיוך גדול עמוק בפנים, שליווה אותי לכל מקום. "זה ממש נכון", חשבתי לעצמי, "זה ממש הדבר הנכון לעשות".

אז זהו, עכשיו אנחנו מתחילים תקופה של מספר חודשי התנסות בבתי חולים ברחבי הארץ, ולאחר מכן, בעז"ה, נוכתר רשמית לליצנים רפואיים – עם רישיון להצחיק.


חלק בלתי נפרד מהצוות הרפואי

מדריך הקורס שלומי אלגוסי, הליצן הרפואי הראשון בארץ, לא עונה במילים גבוהות כשנשאל על החזון שלו. כל מה שהוא רוצה זה פשוט להמשיך לעבוד ולעזור.

איך אתה מסכם את שני המחזורים הראשונים של הקורס?

"קשה לי עדיין למצוא מילות סיכום, בשבילי זה עדיין לא התחיל. הקורס הזה בעצם מתאפיין בנקודת הזינוק שבו הוא התחיל. התלמידים באו בשביל לתת, פשוט להיות ולתת, ולא בשביל 'כמה כסף אני ארוויח כשאסיים'".

מהו החזון שלך לגבי הליצנות הרפואית בארץ?

"אני לא חושב שאני האדם הנכון לשאול אותו על חזון. לי זה נראה מובן מאליו להגיע לבית חולים כליצן ולתת לחולה מנה כפולה של צחוק והנאה, נקודה. הלוואי שזה יהיה הרצון של כל מי שעוסק בתחום הזה, ושהליצן הרפואי יהיה חלק בלתי נפרד מהצוות הרפואי, מהצוות המרפא".

מהי תגובת עולם הרפואה לתחום החדש הזה?

"מדהים, נפלא, שיגעון! עדיין לא נתקלתי בתגובות שליליות. בכל מקום שבו דרכתי התקבלתי באהבה, לפעמים בחצי קריצה. כיום זה בדיוק מה שחסר להרכב מנצח בכל בית-חולים, לא רק במחלקות הילדים.

"אציין משפט שמלווה אותי מאז היותי תלמיד בליצנות רפואית. רופא ניגש לאחד המורים שלי תוך כדי העבודה כליצן ואמר לו: 'סליחה, פה זה לא מקום לליצנים!'. אז המורה שלי השיב לו: 'זה גם לא מקום לילדים!'".