בשבע 54: על דעת עצמי

דניאל רותם , י"ג באב תשס"ג

פעם והיום

פעם היינו אור לגויים. היום אנחנו ועדת אור לערבים.

פעם ראש ממשלת ישראל נאם על החוסן הביטחוני שלנו. היום הוא שותק בקשר לחסינות שלו.

פעם היינו מדברים ביידיש כדי שהילדים לא יבינו. היום אנחנו מדברים עברית כדי שהמטפלות של הילדים לא יבינו.

פעם ישראלים עניים היו עובדים בבניין. היום הם עובדים בהקמת מאהל מחאה.

פעם בחורה היתה יוצאת עם גברים כדי להשיג חתן ולהביא ילדים. היום היא יוצאת עם גברים כדי להשיג דירה ולהביא צופים.

הפרדה חד-צדדית

מישהו יכול להסביר לי מה קורה לבכירי מפלגת העבודה בעבר ובהווה? כמעט כל מי שזכה להריח פעם את צמרת המפלגה מקרוב שילם על כך במשבר בלתי הפיך עם האשה בבית. רשימת הנפרדים כוללת בין היתר את חיים רמון, פואד בן-אליעזר, יוסי ביילין וכעת גם אהוד ברק. וזה עוד לפני שהזכרנו פוליטיקאים חוץ-פרלמנטריים כמו שמעון שבס ויובל רבין, ששדרגו את נשותיהם לדגמים חדשים ובלונדיניים יותר.

עם כמות כזאת של פרידות משפחתיות בצמרת העבודה, מה הפלא שסוניה פרס שומרת מרחק מבעלה? ומה נאמר על מזלו הטוב של עמרם מצנע, שכמנהיג העבודה אמור היה גם הוא לפרק את משפחתו, אבל פשוט לא הספיק? ומי יהיה המתגרש הבא בתור? האם משפחות וילנאי ובורג כבר נרשמו לייעוץ נישואים? לא ברור.

בינתיים השמאל הישראלי נכנס למגננה תקשורתית. "לא רק אנחנו מתגרשים", טוענים בעבודה, "גם ביבי! גם ביבי!". ובכל זאת, לא נראה שפירוק הנישואים ההמוני במפלגה אחת נובע מצירוף מקרים בלבד. אני מניח גם שאין כאן ניסיון להיאבק בממשלה באמצעות הגדלת המשפחות החד-הוריות. ולכן, אני מציע פרשנות אחרת על מצבם המשפחתי של בכירי העבודה.

כשיש בעיות במשפחה, גורסת התיאוריה בגרוש שלי, מטפלים בהן בכירי השמאל כפי שהם מטפלים בבעיות עם הפלשתינים – מנסים לפרק הכול, ממשפחה ועד התנחלויות. אם רק ניפרד מבת-הזוג, אם רק ניפרד מהשטחים, כל בעיותינו ייעלמו כלא היו.

ולעומת מפלגת העבודה, איך פותרים בכירי הליכוד את הבעיות במשפחותיהם? מן הסתם מכריזים על הודנה.

לא נפסיק לשיר עם כיפה

עדיין מוקדם לומר אם התוכנית המצוינת 'לא נפסיק לשיר: כוכב נולד' תוביל למהפך חברתי של ממש במפת הזמר העברי. אבל בכתבה ששודרה במהלך תחרות הגמר קשה היה שלא להתרגש מהאפשרות למהפך שכזה. תקראו לי רגשן סנטימנטלי, או דתי קנאי, אבל לראות את המתמודדות נינט טייב ושירי מיימון – כל אחת לחוד – עוברות מחדר לחדר ומנשקות מזוזות באופן הכי טבעי שבעולם, ואחר כך לשמוע את המתמודד השלישי שי גבסו מסביר כיצד הוא יכול להיות גם דתי וגם זמר, זה פשוט עשה לי את זה.

אני לוזר?

מנהיג אוגנדה בתקופת מבצע אנטבה, אידי אמין, מת בגיל 78. שר הביטחון באותה תקופה, שמעון פרס, הגיע לגיל 80 והוא בשיא פריחתו. במלים אחרות, אפשר לומר שפרס שוב ניצח את אידי אמין. האם אפשר להיות יותר לוזר מאשר להפסיד לפרס, ועוד פעמיים?

מלה אחת רעה

לכתב חדשות ערוץ 2, יורם בינור, שפתח ראיון עם ראש הממשלה הפלשתיני במילים "האח אבו-מאזן". לא אכפת לי אם זוהי פניית נימוס שגרתית בחברה הפלשתינית – מפיו של כתב הטלוויזיה הישראלית זה נשמע חנפני, מקומם ובעיקר מגוחך.

מלה אחת טובה

למגיש 'ערב טוב ישראל' בגל"צ, ירון וילנסקי, שמיד אחרי נפילת טילי הקסאם באשקלון הזכיר את נבואת הימין מתקופת אוסלו "עוד ייפלו קטיושות באשקלון". מלבד וילנסקי, לא שמעתי שום כתב או מגיש שהתייחס לנבואת הזעם המדויקת מאותם ימים.


יודע את מקומי


השבוע הרמתי טלפון לביתי לברר מה חדש אצל רעייתי. "מה את עושה?", התעניינתי כתמיד.
"שום דבר מיוחד", ענתה הזוגה בקול מוזר במיוחד. שתקתי לרגע.

"את שוב צופה בקלטת", אמרתי לבסוף בטון מאשים.

"רק עוד פעם אחת ודי", התגוננה אשתי, "הוא כזה מתוק".

נאנחתי עמוקות. מאז צולם העובר הפוטוגני שלנו בווידאו במהלך סקירת מערכות אצל הרופאה, הפסיקה רעייתי להשתמש בשירותיה של ספריית הווידאו המקומית. אני לא יודע כמה פעמים צפתה אשתי בבדיקה הדי משעממת של איברי ילדנו-לעתיד, אבל ברור לי שאם היינו משלמים שקל על כל צפייה שלה, היתה סקירת המערכות הופכת לסרט הקופתי בכל הזמנים.

כשהגעתי הביתה, התברר שמאז השיחה בינינו צפתה אשתי בסרט עוד חמש פעמים. "האם גילית אצלו איבר חדש היום?", קנטרתי אותה.

"כל הזמן אני רואה אצלו דברים חדשים", ענתה בטון משתפך. הצצתי במסך הטלוויזיה שלנו. כמו תמיד, העובר שלנו נראה לי יותר כמו אוסף מקרי של כתמים שחורים ולבנים. למרות זאת, ניסיתי להפגין הזדהות. "הוא באמת מתוק, ואני שמח שהוא קיבל את האף שלך".

"זה לא האף", ענתה אשתי בסבלנות, "אכפת לך לא להסתיר לי?".

זזתי הצידה והמשכתי להביט בסרט. ברקע נשמע קולה של הרופאה המנסה להסביר לנו מה בדיוק רואים. "הנה חמש אצבעות, וכאן ליד הראש אפשר לראות את האצבעות של היד השנייה".

"כשאחת מהן מחטטת באוזן", ניסיתי לשווא לחקות את קולה של הרופאה.

"שקט, הגענו לקטע החשוב", לחשה אשתי והגבירה את הווליום הטלוויזיוני. בפעם המי-יודע-כמה שמעתי את הרופאה אומרת את מה ששנינו שמחנו מאוד לשמוע:

"זה פשוט תינוק מושלם!".

למרות שכבר שמעה את המשפט הזה מאות פעמים, שקעה זוגתי בכורסתה באנחת סיפוק. אחרי שניות, נשאה את עיניה ושלחה בי מבט מהורהר. לרגע היה נדמה לי שהיא עומדת להגיד משהו בסגנון: "היי, לא שמתי לב שנכנסת הביתה". אבל טעיתי.

"אתה יודע, אני חושבת שהוא דומה לך".

"מי?" הגבתי בשאלה מטופשת, כנראה מגודל ההפתעה.

"העובר. נראה לי שיש לכם אותו מבט חושב".

"עד כאן", אמרתי, "אסור לך לצפות בסרט הזה בשלושת החודשים הקרובים, ומחר אני הולך לרשום אותך לטיפול ב'צופי וידאו אנונימיים'".

"אני רצינית", אמרה, "הוא נראה כאן כל כך יפה, כמוך".

יש משפטים שמרככים אותי מיד. "הוא באמת קצת דומה לי, נכון?" אמרתי, והתיישבתי על הספה. "אני יכול לצפות בזה שוב?".

וכך ישבנו שנינו וצפינו בכתמים השחורים והלבנים, משוכנעים לגמרי שזהו הילד המושלם. אני כבר מצפה ליום שבו אוכל לראות אותו בחי, ולא דרך מסך הטלוויזיה. אבל בינתיים, אין מה לדבר – יש תמורה בעד האגרה.