חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 55ראשיהפצה

מהאשראם דרך קרליבך לירושלים - בגליון השבוע

חיים דוד סרצ'יק, יליד דרום אפריקה, היה באשראם באמסטרדם ותכנן ללמוד יוגה בקנדה ● פגישה מחודשת עם רבי שלמה קרליבך הביאה אותו לישיבת התפוצות בירושלים ולחזרה בתשובה ● ההצלחה הסוחפת של השנים האחרונות לא שינתה את הצניעות ופשטות ההליכות של האיש הסימפטי הזה ● הוא משתדל ללמוד תורה בכל שעה פנויה, מרבה להופיע בהתנדבות, ומוכן לנסוע רחוק כדי לקרב ליהדות באמצעות המוסיקה שלו ● ולידיעת הרוקדים בחתונות: הוא היה מעדיף שתוותרו על הריצה הפרועה לאמצע המעגל בניגון ה'יממאיי'
14/08/03, 00:00
חגית רוטנברג

ליל יום ירושלים. על הבמה ברחבת הכותל המערבי עומד חיים דוד בכיפת צמר ופאות ארוכות, לבוש בפשטות, חגור בגיטרה ושר בשלווה מוחלטת, במין רוגע שרחוק מאוד מהסגנון הקופצני והצעקני המקובל היום. מולו סוער ים של עשרות אלפי מבוגרים, בני נוער וילדים, אוחזים בדגלים ונסחפים בהתלהבות אדירה למעגלי הריקודים. השמחה, שנשכחת לפעמים בקשיי הפרט והכלל, פורצת כעת במלוא עוזה. גם אני עומדת שם, ושואלת את עצמי: מהו סוד הקסם של הזמר השקט והצנוע הזה, שמצליח לגרום לקהל עצום כל-כך לצאת מגדרו?

הלכתי לפגוש את חיים דוד סרצ'יק בביתו ברובע היהודי בירושלים. אחרי שיחה של שעתיים, התחלתי
להבין את התשובה.

מאשראם לישיבה

חיים דוד נולד ביוהנסבורג, דרום אפריקה, למשפחה שהיתה רחוקה מהיהדות. הוא שירת בצבא ועסק בצילום, תחביב שהוא ממשיך בו עד היום. כבר בגיל 17 התחיל לחבר שירי מסעות ואחרים ברוח אותה תקופה – שנות ה-60' וה-70'. בשלב מסוים הרגיש, כמו צעירים רבים באותן שנים, שהוא מחפש משמעות רוחנית. קצת לפני מלחמת יום הכיפורים הוא עלה לארץ והתנדב כחצי שנה בקיבוץ רמת הכובש, אך המשמעות הזאת טרם נמצאה לו.

התחנה הבאה במסע החיפושים היתה אשראם באמסטרדם. יחד עם צעירים רבים, ביניהם גם יהודים, הוא עסק ביוגה והסתובב בבגדי לבן ובתרבוש לראשו. ערב אחד הגיע למקום הרב שלמה קרליבך להופיע, כפי שהיה עושה בכל המקומות שבהם ידע על יהודים שמחפשים את הדרך. לפני ההופעה הוא ניגש אישית לכל אחד ואחד, חיבק אותו והתעניין בשלומו. כשהגיע תורו של חיים דוד, הוא פנה אל הרב בהתלהבות, בטוח שישביע את רצונו בבגדיו הלבנים ובתרבוש, אך הרב פלט מפיו אנחה כבדה. באותו רגע משהו בתוכו השתנה. הוא מצא חוברת נגינה בגיטרה שכללה כמה שירים של קרליבך, ולמד אותם.

לאחר שנה וחצי, הוא עבר לאשראם באנגליה. באחד הערבים הזמין אותו חבר להופעה של 'הרב המרקד', ובסיום ההופעה ניגש אליו חיים דוד להתייעץ, האם כדאי לו להיות מורה ליוגה בקנדה. הרב לא חשב כלל על כיוון כזה, והזמין אותו למחרת לביקור אצלו במלון. לאחר שניגן בפניו כמה שירים הזמין אותו הרב קרליבך להופיע איתו באותו ערב, והציע לו לעלות לארץ וללמוד בישיבת התפוצות, בה לימד קרליבך באותה עת. חיים דוד, שהושפע מאוד מדמותו של קרליבך, הסכים.

שידוך בחדר הלידה

הוא עלה לארץ לבדו, ואת השנים הבאות השקיע בלימוד. במשך השנים הוא המשיך לכתוב שירים רבים, אך עדיין לא באופן מקצועי. את אשתו, פאני, הוא הכיר בזכות אישה אחת בחדר הלידה בו התמחתה אז פאני כאחות. האישה פנתה אל פאני במהלך הלידה ואמרה לה: "יש לי מישהו שאני רוצה להכיר לך".

פאני, שגדלה אף היא במשפחה רחוקה מהיהדות בעיירה נידחת בצפון אמריקה, התחילה במציאת הדרך בזכות הרב קרליבך. בצעירותה התגלגלו לידיה קלטות שלו, והקשר היחיד שלה ליהדות היו השירים האלו. גם היא עלתה לארץ לבדה, וכשהכירה את חיים דוד הם נישאו וקבעו את משכנם בעיר העתיקה. "אם כבר עלינו לארץ", מסבירה פאני, "אז גרים בירושלים, מול הכותל. כאן זו 'התחנה המרכזית' של העולם. כל המקומות כאן הם מקומות בהם חיו גדולי העבר, ומרגישים אווירה מיוחדת להתפלל במקומות בהם התפללו".

לבני הזוג 6 ילדים: שפרה (20), אלישע (18), שירה (17), שלומית (15), עטרה (12) ועדי (10). עדי נולדה בחודש אדר. כשהחלו הצירים, נסעו חיים דוד ופאני לבית החולים, הוא התחיל לשיר לה "משנכנס אדר". פאני לא חשבה שזהו זמן מתאים לשירים, אבל יחד עם עדי נולד גם השיר "ליהודים היתה אורה", שחיים דוד הלחין תוך כדי הלידה.

אחרי הולדת הילדים הראשונים, נסעו בני הזוג למבוא מודיעים, לרב קרליבך, בין השאר על מנת לספוג ממנו את דרכו בחינוך ילדים, שהתבססה על הרבה אמון ואהבה. חיים דוד התחיל להופיע עם הרב קרליבך, וגם באופן עצמאי.

ההתחלה לא היתה קלה. באחת ההופעות בהן הופיע עם קרליבך הציע לו הרב לשיר בפני הקהל שירים משלו, כדי לתת לו הזדמנות להתפרסם. חיים דוד התחיל את 'ניגון המשיח'. הקהל הגיב באדישות מוחלטת – אנשים הסתובבו באולם, חלקם פטפטו, ואף אחד לא חשב לנסות להצטרף לשירה. הסיטואציה היתה לא נעימה בעליל, וחיים דוד סיים את הופעתו הקצרה בפחי נפש.

בסוף ההופעה ניגש אליו הרב קרליבך ואמר לו: "זה ניגון יפה, הניגון שניגנת". חיים דוד ענה: "אבל כולם הסתובבו ודיברו, אף אחד לא התייחס להופעה שלי". אז הרב קרליבך ענה לו: "חיים דוד, העולם עוד לא מוכן למוסיקה שלך..." הוא הבין שייקח עוד זמן עד שאנשים יכירו ויתרגלו ליצירה שלו, אך ההצלחה הגדולה הגיעה בסופו של דבר. חיים דוד פרץ קדימה ב-95', לאחר פטירתו של הרב קרליבך.

חיים דוד היום הוא זמר עצמאי, בעל ייחודיות מוסיקלית שמתבטאת בשיריו המקוריים. יחד עם זה הוא מרגיש את עצמו כמו כל חסיד הממשיך את רבו. הוא ופאני מלאים בתחושה עמוקה של הכרת הטוב והערכה לאהבת ישראל האינסופית שהפגין הרב קרליבך כלפיהם וכלפי רבים אחרים, שהיו רחוקים מאוד מכל מושג יהודי, ובזכותו הם נמצאים היום במקום בו הם נמצאים.

הוא מסביר בהקשר זה תופעה מיוחדת: "הדבר החשוב ביותר לרב שלמה היה לקרב יהודים. לכן הוא הזמין רבים להופיע ולנגן איתו. זו הסיבה שבגללה שומעים הרבה זיופים בתזמורות שלו, כי לרב שלמה לא היה אכפת מאיכויות מוסיקליות. אם זו הדרך לקרב יהודים – הם ינגנו".

להקים ישיבה בכל יום

כחסיד של הרב קרליבך, איך אתה מסביר את התופעה של התפשטות ה'קרליבכיזם' דווקא אחרי מותו?

"הרב קרליבך שבר הרבה מוסכמות, ואנשים פחדו מזה. מי היה חושב לפני כמה שנים לעשות הרקדה המונית בכותל? דברים כאלו לא היו מקובלים כלל. אחרי שהוא נפטר כבר לא מפחדים ממנו, והדברים נהיו מקובלים יותר. השירים שלו התפשטו בציבור הרחב, והיום הם לא רק מקרבים רחוקים, אלא גם מחזקים מבפנים – בחורי ישיבות ובנות אולפנות שרים ורוקדים היום קרליבך".

ולמה דווקא הנוער הדתי לאומי נתפס כל-כך למסרים, לשירים ולדרך של הרב קרליבך?

"הדור שלנו יכול ליפול בקלות לדיכאון ויאוש. לא רק הקשיים והצרות מבחוץ, אלא בעיקר הפילוג והפיצול מבית – כל-כך הרבה וויכוחים בין עדות שונות, חסידויות, פלגים בעם. ר' שלמה נתן בדיוק את התשובה לדור הזה: אהבת ישראל. כל כולו ביטא אחדות ישראל. הוא אהב וקירב את כולם, בלי מחיצות. ר' שלמה היה חסיד של כל החסידויות: ברסלב, גור, חב"ד. זה מה שמיוחד בו, שמדבר דווקא לדור שלנו".

אבל גם הרב קוק דיבר על אהבת ישראל.

"קודם כל, חשוב לדעת שהרב קרליבך היה גם חסיד גדול של הרב קוק. הוא דיבר עליו בשבח ובכבוד רב. הרב קוק ידע המון בחסידות, זוהר, סתרי תורה, והוא הוסיף הרבה נפלאות לעם ישראל מצד התקווה וההשקפה. יש דמיון בין הרב קוק לרב קרליבך, שהיו אוהבי ישראל אמיתיים, בכל מחיר: הרב קוק הסתובב בקיבוצים ומושבים ואהב את כולם, למרות שהחרדים ביזו אותו. הוא המשיך במעשיו והכריז על השקפותיו החדשניות, כי האמין בצדקת דרכו, ולא חס על כבודו.

"גם הרב קרליבך עשה מה שעשה מתוך אמונה שלמה, למרות שהיה מנודה בקרב חוגים מסוימים. ובכל זאת יש ביניהם הבדל, מצד החיצוניות: לרב קוק היתה חיצוניות של רב – הוא הלך בלבוש חרדי, היתה לו ישיבה שעמד בראשה. ר' שלמה פשט את החיצוניות של רב. הוא הנהיג חידוש עצום: בכל מקום שבו שהה, שם היתה הישיבה שלו. בכל יום הקים ישיבה חדשה: יום א' בטורונטו, יום ב' בהוואי, יום ג' באמסטרדם וכו'. הוא לא חיכה שיבואו אליו, הוא הלך לכל המקומות בהם היו יהודים, אפילו למנזרים, והיה עוזר להם למצוא את עצמם, מכוון אותם לדרך חיובית, אל הפנימיות שלהם. זוהי הדרך המיוחדת שלו, שקירבה אליו אנשים".

חתונות בלי שברים

האסוציאציה הראשונה שעולה בראש עם שמו של חיים דוד היא ניגון ה'יממיי' שלו, שהפך ללהיט היסטרי. נראה שמתוך השירים הרבים שכתב זהו השיר המוכר ביותר, שגרם לחיים דוד לפרוץ לקהל הרחב.

איך נולד הניגון הזה, שהוא שיא הריקודים וההתלהבות בהרבה חתונות?

"הלכתי לטייל בין החומות ביום חמישי אחד, אחרי חצות הלילה. האווירה, המקום והזמן נתנו לי השראה מיוחדת. שקעתי במחשבות ורגשות עמוקים מאוד, ומתוכם התחיל לזרום בי קטע ראשון של הניגון. זה היה הגרעין. אחר-כך חזרתי על הקטע שוב ושוב, שיניתי, הוספתי עוד חלקים, ולאט לאט הוא נבנה לניגון שלם".

הניגון במקור הוא ניגון שקט ורגוע מאוד. איך הוא הפך למה שהוא היום – מקפיץ וסוחף?

"זה בא מהם. הייתי מופיע בחתונות עם השיר, והחבר'ה הפכו אותו ל'אקשן' רציני. בהתחלה כולם יורדים לרצפה, עושים קצב עם הידיים, ב'היכון' לקראת החלק השני. כולם בלחץ – יתחיל, או יחזור על החלק הראשון? קופצים או נשארים למטה? התלהבתי מהעניין ונסחפתי אחריהם. התחלתי ליצור מתח באוויר: כשכולם בטוחים שאני עובר לחלק השני, אני חוזר שוב, משאיר אותם למטה, ופתאום עובר לקטע המלהיב, וכולם עד התקרה, קופצים, משתגעים. שמחתי על השינוי שהכניסו בניגון, מצאה חן בעיניי השמחה שפורצת מהם בריקוד, וזה הדבר שהכי חשוב לי. חוץ מזה, החבר'ה נורא מזיעים אחרי כל הקפיצות האלה, וזה דבר בריא מאוד, אז הרווחנו עוד משהו..."

לידיעת הרוקדים בקצת יותר מדי התלהבות, חיים דוד דואג לשלומכם: "מפריע לי הקטע שבו כולם רצים לתוך המעגל, מתנגשים ורומסים אחד את השני. הייתי בהופעה באמריקה, והיו שם ילדים קטנים במעגל. צעקתי: 'תוציאו אותם, שלא יקרה להם משהו בפנים!' היו כבר מקרים שבחורים יצאו מחתונה עם שברים".

שמו המקורי של הניגון הוא "רצוא ושוב". מה המשמעות של זה?

"בספר יחזקאל מתוארת תנועת המלאכים בביטוי 'רצוא ושוב'. ר' נחמן מברסלב השאיל את הביטוי למושג בחסידות: אדם צריך להיות בקי בעבודת רצוא ובעבודת שוב. בעבודת ה' יש תנועה תמידית: 'רצוא' – יציאה, שמשמעותה עבודת ה' על ידי הוצאת הדברים: תפילה שיוצאת ממני לה', ברגש, בתנועה, בריקוד. 'שוב' – זו חזרה: אני מכניס לתוכי, מפנים דברים. לומד בעומק ובעיון, מכין את עצמי לקבלת השפע מלמעלה. בחב"ד קוראים לזה 'התבוננות'. על הרעיון הזה מתבסס הניגון: 'שוב' הוא הקטע השקט והרגוע יותר בהתחלה, ו'רצוא' הוא הקטע המלהיב והסוער יותר. השיר מנסה להביע את שתי הדרכים הללו בעבודת ה'".

בחזרה לשנות ה- 60

חיים דוד מושפע מאוד ביצירתו מהחסידות: ר' נחמן, חב"ד ועוד. הרבה שירים שכתב מביעים רעיונות מעולם החסידות. מבחינה מוסיקלית, הוא מושפע משני מקורות שונים: האחד הוא הרב קרליבך, ממנו הוא למד ליצור מוסיקה שלא מנסה להיות חדשנית או אופנתית. השירים בנויים בפשטות, בניגון בלי ליווי ועיבודים, בלי לנסות לחדש אלא בעיקר לחמם את הלב ולרגש. לדעתו, זהו הבסיס למוסיקה היהודית שנוצרת כיום.

המקור השני הוא הסביבה בה גדל: המוסיקה המודרנית של שנות ה-60' וה-70', וודסטוק, תקופת ההיפים. כל אלה הם בעיניו סמל למוסיקה מיוחדת, נקייה, שהוא מתחבר אליה מאוד והיא באה לידי ביטוי בשיריו. מהבחינה הזו הוא שונה מהרב קרליבך, שגדל בסביבה אירופאית.

בימים אלה יוצא חיים דוד בדיסק חדש, עשירי במספר, שנקרא 'מעשר ראשון'. גם לשם הזה יש משמעות עמוקה בחסידות: "המספר עשר בסתרי תורה משמעותו פרצוף, כלומר דבר שלם. את השלמות הזו רציתי להביע בשמו של הדיסק. יש גם עשר ספירות, והספירה העשירית היא מלכות. מלך ללא עם מאחוריו הוא דבר חסר משמעות, העשירי בפני עצמו הוא כלום, הוא רק מושפע מהקודמים לו. גם הדיסק הזה בנוי בעצם על כל מה שעשיתי עד היום. הוא כולל הקלטה מהופעה על גג ישיבת הכותל, הופעה בארה"ב והקלטות אולפן".

ממה הושפעת בבחירת הטקסטים לדיסק?

"מצבו הקשה של עם ישראל גרם לי להלחין את המילים 'כרחם אב על בנים' מתוך התפילה. חשוב היה לי לבחור קטע מהתפילה ולהפוך אותו לניגון. התפילה בניגון יוצאת עם יותר רגש, היא נשמעת יותר. במיוחד כשהמילים עוסקות בכלל ישראל: כשאנשים שרים שיר שמדבר על הכלל וצרותיו הם יותר מתחברים לטקסט, ומתוך כך לכלל עם ישראל. ניגון שבא על מילים כאלה עוזר לאנשים להתחזק למרות המצב, להתחבר ולהתאחד".

קריירה בחסד

מאז החל בקריירה המוסיקלית, חיים דוד כמעט ולא מבקש להופיע במקום מסוים, ואף על פי כן קצב הפניות אליו הולך וגובר. התקופות העמוסות שלו הן בחגים ובעונות החתונות. לאחרונה הוא חזר מסיבוב הופעות בחו"ל, מתוכן הוא הופיע פעמיים בהתנדבות: במחנה 'האסק' לילדים בעלי תסמונת דאון וב'קמפ שמחה' לילדים חולי סרטן.

עניין ההופעות בהתנדבות אצלו אינו פרץ חולף של טוב לב או רצון לקדם את עצמו. הוא עושה זאת הרבה, ומכל הלב: בחתונות של עולים חדשים, יתומים, בני ישיבות חסרי אמצעים, בעמותת זכרון מנחם שערכה יום פעילות עם שוטרי יס"מ, בשמחות של משפחות שכולות, באירועים בגבעות יו"ש ועוד. את ההופעות האלו הוא מגדיר כ"כיף של העבודה". מלבד זאת, הוא מקדיש כל הופעה עשירית למעשר כספים. הוא גם משתתף בפסטיבל 'עם ישראל חי' – פסטיבל נודד של מוסיקה יהודית לזכרו של נפתלי לנצקורן הי"ד.

הפעמים הבודדות שבהן הוא מבקש להופיע במקום מסוים, זה כשהוא מרגיש שתהיה לו יכולת להשפיע ולקרב, בעיקר קבוצות של נוער יהודי שמגיע לביקור בארץ: "הופעתי פעם בפני קבוצת נוער של עמותה הפועלת לקירוב בדרום אמריקה. מביאים אותם לארץ, לירושלים, ומשפיעים עליהם להתקרב ליהדות. כשישבתי איתם נהניתי מהפתיחות שלהם לשמוע דברי תורה. שומעים מהם חידושים נפלאים ונוצר קשר הדדי חזק. את ההופעה הזו אני זוכר כהנאה רוחנית גדולה, תחושה של שבת אחים גם יחד".

מה ההופעה המרגשת ביותר שאתה זוכר?

"קשה לומר, היו הרבה כאלה. אבל ההופעות שלי כל פעם ביום ירושלים בכותל הן בשבילי זכות עצומה והשראה מיוחדת. לראות את כל עם ישראל בשמחה קדושה וטהרה, זה אחד הדברים המרגשים ביותר".

ביחס להופעות בחו"ל קצת קשה לו: "אני נוסע פעמיים שלוש בשנה, למרות שכואב לי לעזוב את המשפחה ואת הארץ. אבל אני רואה בזה שליחות גדולה. אני יודע על אנשים שעלו לארץ אחרי שהיו בהופעות האלו, וזה מצדיק את הנסיעה שלי. כמובן שיחסית לר' שלמה הנסיעות שלי מעטות, אני אוהב יותר להיות בבית עם המשפחה".

איזה קשיים יש בעבודה של הופעות יומיומיות?

"יש לי הרכב קבוע: הכנר דניאל אהביאל והמתופף אליון שמש. אבל הרבה פעמים אני מופיע עם תזמורת שנמצאת במקום, ואז זה נורא קשה – הם לא ממש מכירים את השירים, ואין בינינו התאמה במהלך ההופעה. אבל ככה זה כשמופיעים בהרבה מקומות, גם ר' שלמה סבל מאותה בעיה".

להמשיך כמו חסיד

במהלך השנה יש לו גם תקופות רגועות יותר, אותן הוא מקדיש להתבוננות פנימית. בכל זמן פנוי שיש לו הוא קובע עתים לתורה. "אני תופס את המושג הזה בצורה שונה, כפי ששמעתי מר' מרדכי שיינברגר: לקבוע עיתים לתורה זה לא להקדיש שעה ביום ללימוד, אלא לקבוע את העתים – כל העתים שיש לי – לתורה".

איך אתה מסביר את ההצלחה הגדלה והולכת שלך?

"היתה לי פעם חתונה שהופעתי בה בעין יעל בירושלים. הקלידן שלי איחר, וכשהגיע גילה שהתקלקל לו הכבל. החנויות היו סגורות והוא לא הצליח לתקן אותו. אמרתי לו: 'תעשה את עצמך מנגן על הקלידים, שלא יהיו בושות. לפחות יחשבו שיש פה כמה כלים'. התחלתי לנגן בגיטרה, עם קלידים וירטואליים וקהל רוקדים שהביא דרבוקות ותופף לקצב שלי. האנשים רקדו בהתלהבות שעות, כולם היו מלאים חול ואבק, ואני ניגנתי בגיטרה בכל הכוח, בלי הפסקה, כי לא היתה לי תזמורת. מרוב מאמץ הידיים נחתכו ודיממו, אבל המשכתי.

"פתאום", הוא צוחק כשהוא נזכר במה שקרה, "נקרע מיתר אחד. עכשיו נשארתי עם חמישה מיתרים ודרבוקות. האנשים המשיכו לרקוד בהתלהבות, אני ממשיך לנגן, ואחרי חצי שעה – הולך עוד מיתר. אני, עם ארבעה מיתרים לא מכוונים, ממשיך לנגן, והקהל מאושר. בסוף החתונה ניגש אלי החתן, אחד שמבין במוסיקה, והחמיא לי על ההופעה 'למרות שהיה משהו קצת חסר במוסיקה'.

"מההופעה הזו יצאו לי שני דברים: קודם כל, אחות הכלה, שנהנתה מאוד מההופעה המוצלחת, הזמינה אותי להופיע בחתונה שלה, ודבר שני, חשוב יותר: למדתי שאסור להתייאש. גם כשיש קשיים בדרך, תמשיך לפעול בדרך האמת שלך, והקב"ה עוזר. אם אתה הולך ישר – הכל יצליח בסוף".

חיים דוד מוסיף גם פה מאמר חסידי שמסביר את העניין: "שמעתי בשם הרבי מלובביץ' על שלושה סוגי אנשים: צדיק, ישר וחסיד. הצדיק רואה מצב של חסר: עוני, עצבות, והוא ממלא אותו – נותן צדקה, משמח. הישר נמצא בתוך קבוצת אנשים ומשפיע עליהם, ובזכותו ה' מסתכל עליהם מלמעלה, ויש לו נחת רוח מהם. החסיד נמצא במדרגה הגבוהה יותר: הוא רואה שהמצב דורש ממנו לפעול, ואין לו הכוח לפעול. ובכל זאת הוא מתחזק, ועושה לפי הצורך, וה' מסתכל עליו מלמעלה ואומר: אם ככה, אני אשפיע טובות ונפלאות עליו ועל המושפעים ממנו. אני משתדל לעבוד כחסיד. לפעמים אין כוח, לא קל לשיר כל פעם עם הרכבים שונים, אבל אני לא מתייאש וממשיך, כמו בחתונה ההיא, ומהשמים עוזרים לי. גם אם יש דברים לא מוצלחים אני ממשיך בצורה חיובית, ובסוף יוצא דבר שהעולם נהנה ממנו ומתחבר אליו".

מחרדים ועד גויים

בשנים האחרונות יש תנועה הולכת ומתחזקת של מוסיקה יהודית אלטרנטיבית. אתה נמצא בקצה היותר ממוסד של הקשת הזו, אבל במקביל אליך יש היום זמרים מסגנונות שונים, כולל רוק יהודי ושירים שמוסיקלית קרובים יותר לתרבות המערב עם מילים יהודיות. איך אתה מתייחס לתופעה הזו?

"אי אפשר לעשות הכללות. המוסיקה של אהרון רזאל, למשל, היא בעיניי מוסיקה נקייה. אני נהנה מההתחדשות במוסיקה שלו. אצלו יש הבנת מוסיקה בעומק ולא חיפוש אחרי להיטים. יונתן רזאל (אחיו של אהרן) עובד איתי בדיסק החדש. ביחס לזמרים אחרים, אני חושב שאי אפשר לבנות סגנון חדש אם לא גדלים בתוכו. ה' נותן לנו לגדול בסביבה מסוימת ולקבל ממנה השפעות. מתוך ההשפעות האלו אפשר לחדש.

"כך זה גם אצלי. לא חייבים לשבור את הקשר עם הסביבה. אפשר לבנות מתוך זה דבר טהור וטוב. לאנשים האלה יש רגש למוסיקה. נכון שיש הבדל ביני לבינם: אני קצת יותר מבוגר, אני מושפע ממוסיקה אחרת. החזרה בתשובה וההשתקעות בעולם התורה והחסידות ודאי השפיעו עלי ועל השירים שכתבתי. אני מפנים את מה שאני לומד, וזה בא לידי ביטוי בשירה. מוסיקה חייבת להיות מחוברת לפנימיות, וזה מה שמפריע לי בחידושי המוסיקה: לא כולם מחוברים באמת לפנימיות. צריך להזדהות עם טקסט כדי לכתוב לו לחן. הפסוק צריך להיות נפלא בעינינו, ואז יצא הניגון".

איך אתה מתקבל בציבור החרדי?

"הם דווקא מקבלים את המוסיקה שלי, כי הם אוהבים כל דבר שיש בו התחברות, תנועה ונשמה. נכון שהם החרימו את הרב קרליבך, ולמרות זאת היום הם מתחברים לשירים שלו, ולא בהכרח לדרך. אני מוזמן להרבה חתונות של חרדים, ובכל ליל שבת מגיעים אלי הביתה קבוצה של תלמידי ישיבת מיר לערוך טיש. אני, לעומת זאת, לא מתחבר בכלל למוסיקה של הזמרים החרדיים".

חיים דוד לא מרשה לומר "חילוניים", ולכן אני מנסחת את השאלה הבאה שוב:
יוצא לך להיחשף גם לציבור רחוק יותר מתורה ומצוות?

"לפני שנתיים הופעתי בפארק הירקון עם טיפקס וארקדי דוכין. הופעתי גם עם דיוויד ברוזה בבנייני האומה. לצערי ההופעות הן אחת אחרי השנייה, ולא יוצא לנו ממש להיות יחד. אנחנו לא מספיק יודעים לקבל אחד מהשני. הייתי רוצה להופיע איתם על במה אחת, מתוך שמירה על הגדרים המתאימים ומתוך כבוד הדדי.

פעם שלמה גרוניך הזמין אותי לנגן איתו בתכנית בערוץ הראשון. נהניתי מאוד לעבוד איתו, אבל הקשר שלנו לא המשיך. הייתי רוצה ללכת עם הנגנים שלי לכל מיני מקומות קטנים, פאבים בתל אביב וחולון, ולהופיע שם, בתקווה שהמוסיקה הזו תתחבר לכולם. אם למוסיקה יש סגולה להשפיע על הכלל, הייתי רוצה שהיא תתפשט ותחדור לכל מקום".

חיים דוד מוסיף שיש אפילו גויים משוויץ, הולנד, אמריקה ואוסטרליה, שבאים להופעות שלו, קונים את הדיסקים ומתחברים למוסיקה הזו.

מבין את נוער הגבעות

אתה מופיע הרבה מעבר לקו הירוק, בגבעות, במאחזים חדשים. איך אתה מתייחס לנוער שאתה רואה שם, 'נוער הגבעות'?

"זה טבעי שהנוער משתגע קצת, ובלבד שזה לא פוגם. גם בתקופתי היו בני נוער שנחשבו חריגים בהתנהגותם, ולכן אני מבין מאוד את הנוער הזה. אין דרך יחידה בעבודת ה', והנוער מחפש איך לעבוד את ה' בכל מיני דרכים. זו תקופה, זה חלק מתהליך. צריך להיזהר, להיות חכם ולא לעשות דברים שמזיקים לעצמך או לאחרים. הם מחפשים את ה' בדרכים אחרות כי אין להם הכוח והיכולת לשבת בישיבה. הם הולכים לאיבוד, אני מרחם עליהם. זה דור קשה".

ואיך אתה מתייחס למפעל ההתיישבות ולכל עניין הקמת המאחזים? זה רק עוד מקום להופיע בו, או שאתה מזדהה עם הרעיון?

"אני לא נכנס לפוליטיקה, זה הכל צעקות ושקרים. אבל כתוב בתורה "כי ירחיב ה' גבולך", "ופרצת ימה וקדמה". ה' נתן לנו את הארץ ולכן היא מגיעה לנו. אנחנו צריכים יישובים לגור בהם. אנחנו צריכים לחזור לחקלאות, לגדל פירות וירקות, לקיים את המצוות התלויות בארץ. זה המצב הטבעי שלנו, ולא לגור בבניינים וכבישים.

"אני מעריך את הפעילות של הקמת היישובים, וכואב לי מאוד על המכות והצער שגורמים למשפחות שגרות שם. אם אנחנו לא עוזרים לעצמנו, מי יעזור לנו? אסור בשום אופן לגרום צער וכאב לאנשים שעושים משהו שהם מאמינים בו, והדבר הזה לא יוכל להימשך עוד".

איזה מסרים חשוב לך להעביר בהופעות שלך, בשירים שאתה כותב?

"צריך להיות שמח. בהופעות אני רוצה לעורר באנשים שמחה עמוקה, פנימית, לא משהו שטחי. חשוב לי לפתח באנשים חיבה לעם, לארץ, לבורא עולם, לדרכי התורה. בכל הופעה אני מזכיר גם רעיון או מסר של ר' שלמה. אני לוקח ממנו בעיקר את העניין של אחדות ואהבה, חיבה וכבוד לכל הברואים – ילדים, זקנים, אפילו גויים, כל מי שנברא בצלם אלוקים. לא תמיד אני מעביר את המסרים בדיבור מפורש. לפעמים זה עובר דרך סגנון ההופעה".

לשיר בבית המקדש

מה השאיפות שלך לעתיד?

הוא משקיף ממקום מושבו אל הנוף בחלון ביתו – הכותל, ומעליו הר הבית: "הדבר שאני חושב עליו כל הזמן הוא עבודת בית המקדש. הקב"ה מכין את הדור לעבודת המקדש. למשל, משפחת רזאל הם לויים. ה' הכין אנשים צדיקים עם מוסיקה עמוקה כדי שישירו בבית המקדש. מכיוון שלי יהיה אסור לשיר שם, הייתי רוצה לפחות לנגן שם. עד שייבנה המקדש, אני רוצה גם לפעול כדי להפיל מחיצות בין החלקים השונים בעם, ולקרב את כולם".

מבחינה מוסיקלית, יש משהו שהיית רוצה לעשות?

"אני רוצה להמשיך לעשות מה שאני עושה. את זה למדתי מר' שלמה: אם אתה עושה דבר שטוב לך וטוב לזולת – תמשיך עם זה, אל תנסה לשנות. תיכנס יותר לפנימיות של הדברים, מתוך קדושה וחיבה, תעשה את זה יותר טוב. אפשר לחדש גם בתוך התחום הקבוע שבו אתה עובד. גם בבית המדרש אתה לומד את אותה תורה, ובתוך הלימוד הקבוע ה' נתן לך רשות לחדש מעצמך".

במהלך השיחה שלנו, הצטרפו מדי פעם הבנות, שירה ועטרה, צחקו אתנו בסיפורים המצחיקים, הזכירו לאבא כל מיני פרטים, עזרו לו למצוא מילים שחסרו לו, וגם פאני תרמה משלה לתשובות. אווירת המשפחה המגובשת מורגשת היטב, ומשרה תחושה נעימה.

לקראת הסוף, חיים דוד מבקש להדגיש שהקושי העיקרי בעבודה הוא ההיעדרויות מהבית – הוא לא נמצא בבית בערבים, הוא חוזר בשעות מאוחרות ובבוקר הוא עייף, הוא נוסע להופעות בחו"ל וזה לא קל להם. אבל המשפחה כולה מבינה ומעריכה את השליחות הגדולה לשמח אנשים, והם תומכים ומעודדים אותו לאורך כל הדרך. לחיים דוד חשוב לתת כל מה שאפשר לפאני ולילדים.

הבנות מפרגנות

כשהראיון הסתיים, שאלתי את הבנות בשקט אם הן אוהבות את השירים של אבא:

שירה: "המוסיקה של אבא ייחודית. אין משהו שדומה לה, יש בה דברים חכמים ומורכבים. אני מעריכה מאוד את המוסיקה שלו, אבל אני לא אשב ואקשיב לה במשך שעות. לפעמים כשהוא מנגן בבית אני לוקחת גיטרה ומצטרפת אליו, או סתם מקשיבה". שירה אוהבת גם את המוסיקה שאבא גדל איתה, של שנות השישים. היא עצמה מנגנת בגיטרה, פסנתר וחלילית, והיתה רוצה גם ליצור מוסיקה.
עטרה: "אני דווקא אוהבת מאוד את השירים של אבא, ומשתדלת ללכת כמה שיותר להופעות שלו". גם היא מנגנת בגיטרה.

הבת הבכורה, שפרה, נתנה לו פעם מחמאה: הוא הופיע בהר ציון, והיא רקדה שם עם חברותיה. בסוף ההופעה, היא באה אליו ואמרה: "זאת ההופעה הכי טובה שהיתה לי בחיים!" בשבילו היתה זו המחמאה הטובה ביותר.

כשהסתיים הראיון ויצאתי אל סמטאות הרובע, חשבתי לעצמי שאולי זה סוד הקסם: הפשטות והצניעות הנדירה, אהבת ישראל אמיתית נטולת כל ציניות, רוח החסידות, התמימות והשלווה. כל הדברים האלו עברו, גם אם לא תמיד היו לו המילים המדויקות לבטא אותם. בזכות אנשים כאלה נוכל בעזרת ה' לרקוד ביום ירושלים הבא לא בכותל המערבי, אלא קצת מעליו...