חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 56ראשיהפצה

דוד היה בן תורה שקבע עתים לרפואה - בגליון השבוע

פצועים רבים חבים את חייהם לד"ר דוד אפלבום, חלוץ רפואת החירום בארץ, שנרצח יחד עם בתו נאוה בפיגוע בקפה 'הלל' בירושלים ● חבריו מספרים על תלמיד חכם שהוא גם רופא, שהקפיד לשמור על קשר עם רו,הרב אהרון סולובייצ'יק, ולנסוע לארה"ב כל שנה כדי לתקוע לו בשופר ● מהחתן המיועד של בתו ביקש שלושה דברים: חופה לפני השקיעה, מאמר תורני לברכון החתונה ושיעור לפני החופה
21/08/03, 00:00
רויטל שנור

הרצח של הרב ד"ר דוד יעקב הלוי אפלבום ובתו נאוה הי"ד היכה גלים בארץ ובעולם. כתבות בנושא פורסמו בניו יורק טיימס, בוושינגטון פוסט, בלה מונד בצרפת, בדיילי טלגרף באנגליה ובעיתונים רבים נוספים. במעגל המכרים הקרוב יותר מספרים סיפורי צדיקים אודותיו, נזכרים בחוויות משותפות, קוראים לרב והד"ר 'דיוויד' בחיבה וכאב בלב.

אלפי מנחמים פקדו השבוע את בית משפחת אפלבום בשכונת קטמון בירושלים. בין המנחמים היו גם הרב מרדכי אליהו, הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי הרב עמאר, הרב שלמה אבינר ורבים נוספים. בחצר הבית, על כסאות פלסטיק, ישבו בני נוער קבוצות-קבוצות, חברות וחניכים של נאוה, חברים של חנן וחברים של הילדים שבבית. בבית פנימה ישבו המבוגרים והעלו זיכרונות, אורגים סיפור אל סיפור ושוזרים את מסכת חייו המופלאה של ד"ר דוד אפלבום הי"ד, בן 51 במותו, שהספיק בחייו הקצרים לעשות מה שמספיק אדם ממוצע אחד בשבעים שנה.

אני שואלת את אדי אלבאום, חברו הקרוב של ד"ר אפלבום:

איך הוא הספיק הכל?

"לכל הדברים החשובים היה לו זמן. הוא היה למעלה מן הזמן, אי אפשר להסביר איך הוא הספיק את הכל".

יש דברים שבשבילם לא היה לו זמן?

"אני חושב שהוא מיעט מאד בשינה, ולא בזבז זמן על בתי קפה, למשל. הוא לא היה אדם שיושב בבתי קפה, בית קפה והוא ממש לא הולכים ביחד. הוא לא ישב עם הבת שלו לפגישה אחרונה לפני החתונה. זה סקופ שממנו עושים חדשות, אבל זה לא מה שהיה. הוא היה עם הבת שלו בסבב של סידורים אחרונים, והם הזמינו בטלפון קפה עבור מי שטרחו בסידור מקומות הישיבה לחתונה. הם תכננו רק לקחת את הדברים הביתה ולנסוע, לא לשבת שם. הם אפילו לא הספיקו להיכנס".

המשמש של ר' אהרן

ד"ר אפלבום נולד בארה"ב למשפחה דתית מאד וציונית מאד. הוא למד אצל הרב אהרן סולובייצ'יק זצ"ל, תחילה בישיבת סקוקי ואחר כך בישיבת בריסק בשיקגו. הוא היה התלמיד המובהק של הרב, והוא גם שהסמיך אותו לרבנות. באותן שנים הכיר את דבורה לבית ספירו, שבאה גם היא מבית תורני מובהק, והם הקימו את ביתם בארה"ב.

בתחילת שנות השמונים הם עלו לארץ וקבעו פה את ביתם. כיום מתגוררת בארץ כל המשפחה המורחבת. גם אחרי שעלו לארץ המשיך הקשר ההדוק עם הרב אהרן סולובייצ'יק כפי שסיפרה לי כלתו של הרב אהרן סולובייצ'יק:

"את הדבקות בין חמי לד"ר אפלבום אפשר לתאר באמרה 'הווה מתאבק באבק רגליהם'. הוא היה מתייעץ עם חמי בכל עניין הלכתי. אם היו צריכים אותו בעניין רפואי הוא היה פשוט נוסע במיוחד לשיקגו. לפני כשש שנים, כשאנחנו עלינו לארץ, חמי וחמותי הגיעו לארץ, והוא נסע לשדה התעופה להביא אותם. איך הוא טרח ועמד לשרת אותו! בכל פעם שהרב אהרן הגיע לארץ הוא סידר בשבילו פגישות עם הרב הראשי או עם אישי ממשלה. הוא היה כל כך עניו. בתמונות שיש לנו רואים שהוא משמש את הרב בכל דבר. והוא הרי היה רופא גדול!

"אחרי שחמי נפטר בעלי נהג לפנות לד"ר אפלבום בשאלות רפואיות הלכתיות ולשאול: 'מה אבא שלי היה אומר?' רק חמש שעות לפני הפיגוע דיברתי איתו. מישהי שאלה שאלה הלכתית רפואית והתייעצתי איתו".

בימים הנוראים הוא שימש כבעל תוקע של הרב אהרן סולובייצ'יק שהקפיד מאוד שהתקיעות יבוצעו באופן מסוים על פי מנהג בריסק. בשנים הראשונות לאחר שהרב ד"ר דוד אפלבום עלה לארץ עם משפחתו הוא היה נוסע לארה"ב לראש השנה במיוחד כדי לתקוע לרב אהרן סולובייצ'יק את תקיעותיו המיוחדות .

קודם כל תלמיד חכם, אחר כך רופא

ד"ר אפלבום עמל כדי לערוך ולהוציא שני ספרים של הרב סולובייצ'יק: כרכים של הספר 'פרח מטה אהרן' המחדש בספר המדע של הרמב"ם, ואת הספר: 'עוד ישראל יוסף בני חי' בדיני אבלות.

בהקדמה לספר 'פרח מטה אהרן' כותב הרב סולובייצ'יק דברי תודה לעמלים בהוצאת הספר, וכך הוא מסיים: "...ואחרון אחרון חביב לתלמידי המצוין איש האשכולות הרב הגאון ד"ר דוד יעקב הלוי אפלבום שליט"א, הרופא הידוע שזכה בפרס יושב ראש כנסת ישראל להצלת נפשות, שעמל וידע על כתב היד והשקיע בו ימים ולילות שבזכות עמלו ועבודתו רואה החיבור אור. יחזקם ה' ויברכם בכל טוב סלה".
בבית הכנסת 'אוהל רבקה' בו התפלל הוא דרש בערב יום כיפור. הוא החל לדרוש בבית הכנסת כאשר הרב הקודם היה חולה וחלוש, ותפקיד דרשת ליל כל נדרי הועבר אליו בהסכמת הרב ונשאר בידיו גם כאשר הרב התחלף ומונה רב חדש לבית הכנסת. ביום הכיפורים האחרון אמר בדרשתו:

"אני מאמין שכל יהודי היה רוצה להרגיש את עצמו תלמיד חכם, שירגיש עצמו 'למדן'. אבל כולנו נוטשים את הדרך של הלימוד בטעות. חושבים שאין לנו זמן, אין לנו זיכרון טוב כל כך… אם רק נמסור את עצמנו למשימה, את הפוטנציאל ליותר לימוד תורה, יותר ידיעה בהלכה ויותר קביעת עתים. ובקבלה בלב שנעשה ביום הכיפורים ללמוד יותר, נהיה בכף המאזניים בבית דין של מעלה בגדר למדן".

נאה דרש ונאה קיים: "הוא השתדל ללמוד בכל דקה פנויה. תמיד היה לו ספר ביד", מספרים מכריו בהערכה. "הוא עשה המון דברים", מספר עליו חנן סנד, מי שיועד להיות חתנו. "אבל כל מה שעשה היה טפל לתורה".

חברו הקרוב, אדי אלבאום אומר: "הוא היה קודם כל תלמיד חכם, אחר כך רופא. לומר עליו שהיה קובע עתים לתורה זה לא מדויק. כל חייו היו תורה, והוא היה קובע עתים לדברים אחרים".

הרב אפלבום זכה ללמוד וללמד. הוא לימד במדרשת 'מוריה' כמה פעמים בשבוע, וגם במכון שלזינגר הוא העביר שיעורים. בסלון ובחדר העבודה של ד"ר אפלבום בביתו ישנם ספרי קודש רבים, בהם גם ספרים נדירים ולא מוכרים. טלית מונחת על שולחנו ותיק תפילין מונח בחדר, חדר של תלמיד חכם. על הקיר תלויות תעודות שונות, כמו מזכירות שהרב הלומד בחדר עוסק בעצם ברפואה ומקדיש לכך את רוב שעותיו.

איש של הלכה

ההלכה היתה מעל הכל, מספרים המנחמים בבית האבלים. הוא היה מקפיד בקלה כבחמורה. מנהל בית החולים שערי צדק, פרופ' יונתן הלוי, מספר: "היו לנו הרבה שיחות בנושאים של רפואה והלכה. ההלכה הייתה משולבת בפרקטיקה הרפואית שלו יום יום ושעה שעה, בין אם היה מדובר בקביעת מוות מוחי, ניתוק מכשירי החייאה כשכלו כל הקצין – שהוא כמובן היה נגד. הוא היה מחמיר נאור, כך הייתי מגדיר אותו. בהחלט מחמיר אבל מאוד מאוד נאור, כי הוא הבין את הפרקטיקה והסבל האנושי דיבר אליו מאד.

"בכל המקומות שבהם דנים ברפואה והלכה הוא היה מוביל בתחומו ושלט בספרות בנושא, בראשונים ובאחרונים, וידע גם ליישם אותה. למשל בנושא של שמירת שבת בבית חולים. בנסיעה האחרונה שלנו לארה"ב, כל הדרך לשדה התעופה הוא דן בסוגיה אם ביחידת הטראומה בחדר המיון החדש של 'שערי צדק' צריך שיהיו מפסקי גרמא, או שכיוון שברור ששם כל החולים הם חולים שיש בהם סכנה לא צריך מפסק גרמא".

כשהקים את טר"מ (יחידה לטיפול רפואי מיידי) ישב רבות עם מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהנחה אותו כיצד להפעיל את המקום בשבתות ובחגים. גם כשהדריך את מתנדבי ארגון 'הצלה' הקפיד להתייחס לזוויות הלכתיות מוסריות הקשורות בטיפול ולא הסתפק בפן הרפואי.
ההקפדה על ההלכה ניכרה בכל אורחותיו, לא רק בטיפול הרפואי שהעניק לחולים. הוא מעולם לא גילח את זקנו, מיום שהחל לצמוח הזקן בהיותו נער ועד ליום מותו. בימות החול השכים לתפילה בשש, ובשבתות השכים לתפילה בשש וחצי במניין שבו מקפידים לקרוא גם את ההפטרה מתוך קלף ולא מתוך ספר מודפס. הוא התפלל כה מוקדם גם בשבת, כיוון שרצה לנצל כמה שיותר שעות בשבת ללימוד. את השבת מאריכים בבית אפלבום גם למוצאי שבת, ומקפידים להוציא את השבת על פי זמן רבנו תם, כשעה לאחר צאת הכוכבים. הוא מאוד הקפיד על העניין של 'חדש', עוד לפני שזה היה מקובל, בהיותו בחו"ל. גם תרומות ומעשרות הוא הקפיד להפריש בצורה טקסית ומכובדת, כשהיה צורך להפריש למשל מעץ הלימון הגדל בחצרם המטופחת.

בערבי פסחים נהג ד"ר אפלבום לשבת עם בני משפחתו במקום שניתן לראות ממנו את מקום המקדש, והם למדו יחד את הלכות שחיטת קורבן הפסח, שהרי עוד מעט קט יבוא משיח ועלינו להיות בקיאים בהלכות השחיטה.

קרוב למשפחה

ד"ר אפלבום היה איש משפחה. הוא היה עסוק אבל תמיד מצא את הזמן להקדיש לקרובים לו ביותר. חדר העבודה הקטן שלו, המלא בספרים, מלא גם בתמונות משפחתיות. בין אשתו דבורה לבינו היתה הסכמה והבנה. דבורה גם היא עוסקת בקודש, ומסיימת עכשיו את לימודיה במת"ן לקראת תואר שני בלימודי יהדות. במקביל היא מתנדבת כמדריכה בתערוכות במוזיאון ישראל. "הוא היה נר לרגליה", אומר חנן. "העקרונות שלה היו העקרונות שלו, אני לא זוכר אף פעם אחת ויכוח ביניהם".

הוא היה אב אוהב וחם, מספרים עליו, ומעולם לא נזקק להרים את קולו בבית, כיוון שהבית התנהל בהרמוניה מושלמת, על מי מנוחות. "היה לו הרבה סיפוק נפשי מכך שהבנים שלו הלכו לכיוון התורני וגם לצבא", מספרת הרבנית סולובייצ'יק. "הוא היה גאה בילדים שלו".

נתן (24), בנו הבכור, נשוי ללורה ואב לטליה, סיים את לימודיו ב'כרם ביבנה' ואת לימודיו האקדמאים וכעת הוא עובד בטר"מ. יצחק (22) סיים את שירותו הצבאי במסגרת ההסדר וממשיך ללמוד ב'כרם ביבנה'. נאוה הי"ד, שהיתה בת עשרים במותה, הלכה בדרכו גם מבחינה תורנית וגם מבחינת העיסוק בעזרה לחולים (ראה מסגרת), שירה (18) בוגרת אולפנת חורב שהחלה עכשיו שירות לאומי, ושיינא (15) וטובי בל(13) לומדות עדיין באולפנת חורב.

בכל שבוע נסע לישיבת 'כרם ביבנה' כדי ללמוד עם נתן בנו הבכור בחברותא, חצי יום הקדיש לכך, והלימוד הזה היה בעיניו קודש קודשים. וכשהבן השני יצחק החל ללמוד בישיבה, קיים את המנהג גם איתו.

בשמחות המשפחתיות הוא השקיע מחשבה רבה על מנת ליצוק בהן תוכן ומשמעות. אביבה פינצ'וק, חברה קרובה של דבורה ושל כל המשפחה, מספרת: "בכל השמחות שלהם היה המון תוכן של תורה. בת המצווה של נאוה, למשל, היתה בחברון. אכלנו בבית הכנסת של אברהם אבינו, ובאמצע הארוחה היתה התקפת מחבלים בצומת החרסינה. אני זוכרת את עצמנו שומעים על ההתקפה באמצע השמחה. בת מצווה אחרת היתה במכון המקדש בירושלים, ובבת מצווה האחרונה, שהיתה באביב, אמרה טובי בל כלת השמחה דרשה שלמה על הפרשת חלה. זה היה מלא תוכן".

לקראת כל אחת מהשמחות במשפחה, כמו גם לקראת החתונה של נאוה וחנן, שלא התקיימה, ערך ד"ר אפלבום חוברת שיעורים מפרי עטו ומפרי עטם של בני משפחתו. החוברת שהוכנה לקראת החתונה נכרכה בכריכה אומנותית יפיפייה. בפנים היו ברכות הסבים והסבתות מצד החתן ומצד הכלה, מאמר הלכתי מפרי עטו של החתן, מאמר על סודו של שלום בית, מאמר על סגולת אמירת תהלים ועוד שלושה מאמרים הלכתיים. ד"ר אפלבום בחר לדון בסוגיית קידושין בין השמשות והזמה בעדי קידושין.

ידידות וחסד

ד"ר אפלבום עסק בעבודה שכולה חסד, והוא היה עסוק, עסוק מאד. בכל זאת הוא מצא תמיד את הזמן המתאים לחברויות אמת ולהתעניינות בסובבים אותו.

לפני כמה שנים נפטר אחד ממתפללי בית הכנסת המבוגרים. ד"ר אפלבום הקפיד ללכת אל האלמנה המבוגרת מדי שבוע בליל שבת ולברכה בשבת שלום. רק אחרי ששימח את האלמנה פנה לסעודת ליל שבת בביתו. ידיד אחר שלו שכל את בתו הצעירה במחלה קשה, וד"ר אפלבום הקפיד ללכת אל הידיד מידי שבת ולטייל איתו כדי לעודד את רוחו. הוא אף סייע למשפחה בכתיבת ספר תורה לזכר הנערה הנפטרת.

פעמים רבות מספור נסע עם חולים מהארץ לחו"ל ומחו"ל לארץ, רק כדי לעזור להם בדרך. הוא זכה גם להציל חיים כאשר במשך הטיסה שאלו אם יש רופא שיכול לגשת. הספרים והמתנות הרבים שקיבל מחברת 'אל על' מעידים על חלק מן המקרים הללו.

לפני כל שמחה של ידידים או בני משפחה הוא נכון להתגייס, סוחב ספסלים וכסאות, מתנדב לכל מלאכה. אם ידע שחסר משהו היה חוזר לביתו ולהביא את החסר לבעלי השמחה.

אדי אלבאום, חברו: "הוא היה הגשמה של הביטוי 'עשה לך רב וקנה לך חבר'. הוא פסק לאנשים בשאלות הלכתיות וייעץ להם בעניינים רפואיים, וגם היה חבר שלהם. לדוגמא, היה ידיד משפחה שהוא עזר לו בבעיה רפואית ערב חתונתנו. אחרי שד"ר אפלבום ייעץ לו כרופא, הוא ביקש להסיע אותה לחתונה כחבר".

הרבנית סולובייצ'יק אמרה לי: "כל אחד היה בטוח שהוא החבר הטוב ביותר שלו. ואני בטח לא הראשונה שאומרת לך את זה." היא לא היתה. אביבה פינצוק אמרה זאת לפניה, באותן המילים ממש.
אדי מספר לי איך החלה החברות הקרובה ביניהם: כשעלה אדי לארץ מהולנד, ד"ר אפלבום כבר היה ותיק בארץ. ילדי המשפחות החלו להתיידד ביניהם. ערב שבת אחד לפני התפילה שמע אדי דפיקה בדלת, ד"ר אפלבום בא לקחת אותו לתפילה. מאז הם הפכו לחברים בלב ובנפש, ודרכיהם לא נפרדו עד ליום שלישי האחרון.

"כל ערב שבת דיברנו בטלפון. אפילו אם דיברנו ביום שישי בבוקר, דיברנו שוב בערב שבת. אני לא זוכר בעשרים השנה האחרונות שלא דיברנו בערב שבת. אפילו אם אחד מאיתנו היה בחו"ל, תמיד מצאנו אחד את השני. בשבוע שעבר הגעתי אליו בערב שבת להביא פרחים לכבוד שבת כלה... השבוע, שבוע השבעה, בערב שבת צלצל אצלנו הטלפון. הבן הבכור נתן התקשר לאחל לנו שבת שלום כדי לקיים את מנהג אביו", הוא מספר בהתרגשות ובכאב. ללמדך עד כמה מעשה אבות הוא סימן לבנים, שכבר בשבוע השבעה הם עוברים לעשייתן.

"אני הכי אזכור ממנו את הידידות שלו, את החום שלו", מוסיף אדי. "לא היתה בו שמץ התנשאות. הוא כיבד את כולם כאילו הוא רוצה ללמוד מכל אחד מאיתנו, והוא התכוון לכך באמת".

רופא מיוחד בתחומו

ד"ר אפלבום למד רפואה בקליבלנד, ואחר כך השתלם ברפואה פנימית וברפואת חירום. הוא היה מחלוצי התחום בארץ. פרופסור יונתן הלוי מנהל בית החולים שערי צדק, מסביר:

"דוד אפלבום היה איש מיוחד במינו. באמת, הוא היה תלמיד חכם בלתי רגיל ואיש מקצוע מהמובילים בתחומו בארץ, אולי אפילו בעולם. צריך להבין שרפואת חירום זה מקצוע בארה"ב כבר למעלה מעשרים שנה. בארץ הוא מוכר כמקצוע נפרד רק כשנתיים. אלה הרופאים שמאיישים חדר מיון, והם לא נזקקים לייעוץ כירורגי או אורטופדי על כל דבר קטן. כל אירוע שהוא אירוע חירום הם יודעים לאבחן, להגיש טיפול ראשוני ולייצב את החולה. זו היתה המומחיות שלו. חדרי מיון מודרניים ברחבי העולם היום מאוישים רק על ידי אנשים עם ההכשרה הזאת והוא היה איש חזון.

"הוא עלה ארצה בתחילת שנות השמונים כשהוא כבר היה מומחה בקליבלנד ובשיקגו בתחום הזה; הוא למעשה הביא את הדיסציפלינה הזו ארצה. הוא היה חלוץ בתחום, הוא הקים ניידות טיפול נמרץ בירושלים, והביא לטיפול בחולי לב בתרופה ממיסת קרישים עוד מהבית שלהם, לפני שהגיעו לבית חולים. אחרי שהוא עשה את זה הוא עבד כמה שנים בשערי צדק בחדר מיון, וראה שחדרי מיון בירושלים ובכל העולם מלאים בחולים שלא צריכים להיות שם. ילד עם 40 חום באמצע הלילה לא צריך להגיע לבית חולים. אז הוא הקים את 'טר"מ', ראשי תיבות של טיפול רפואי מיידי, בשביל כל המקרים ההלו שהם לא מספיק קשים להגיע לבית חולים ומצד שני אין מי שיטפל בהם, כי קופת חולים סגורה או כי הם קשים מדי עבור קופת חולים. זה זכה לפופולריות אדירה".

הוא היה מהיוזמים והמקימים של ארגוני 'הצלה' ו'החובש', המספקים רפואת חירום קהילתית בעיקר בשכונות חרדיות. הוא חולל מהפכה של ממש בשירותים הרפואיים בארץ.

ד"ר דוד מטר, רופא ילדים, מסביר: "במד"א תמיד נתנו שירותים רפואיים, אבל ד"ר אפלבום הפך את השירותים הללו לגוף אמין, יעיל ומסודר, והרחיב את הפעילות הזו פי כמה וכמה. לא היה לו קל, כיוון שהיתה גם התנגדות למהפכה שביצע, אבל הוא עבד קשה כדי להגשים את מפעלו".

רפואה בשמחה

על היחס המיוחד שזכו לו החולים מספרים כולם. ד"ר אפלבום טען שהחולה מגיע לחדר מיון במצב נפשי ירוד, ואם יצליח הצוות הרפואי לרומם את מצב רוחו הוא ירפא כמה אחוזים מהמחלה שלו. לחלק מהחולים הוא אמר דברי תורה כדי להסיח את דעתם מן הכאב.

"הוא התייחס לכל אדם שנכנס לטר"מ בכבוד, גם אם היה ערבי. גם עם הרופאים הערבים היו לו יחסים טובים וחמים. אחד הרופאים שזיהו אותו בזירת הפיגוע היה ערבי. מצד שני, הוא ואשתו כאבו מאד את הסכמי אוסלו. הוא טען שזה יכול להביא רק רע למדינת ישראל. אחרי הסכמי אוסלו הוא אמר שהוא לא יגע בשיער שלו עד שממשלת השמאל תיפול", מספרת אביבה פינצוק. וכך עשה.

הרבנית סולובייצ'יק מבהירה באותו נושא: "הוא מאוד התנגד להסכמי אוסלו, אבל זה דבר אחד, זה דבר מדיני. אבל כשמישהו היה צריך רפואה, הוא לא הסתכל לראות מי זה, כשזה אדם פרטי הוא התנהג לכולם באותו האופן".

חבל על דאבדין ולא משתכחין. אבדתו של ד"ר אפלבום מצטרפת לאבדות של רבים וטובים, בהם גם רופאים דגולים כמו ד"ר גיליס הי"ד. כשההתפעלות על גדולתו והצער על אבדתו מציפים את הלב, נותר רק להתפלל שהמשפחה השכולה תאזור כוחות להמשיך בדרכו, שהאירה והועילה לעם ישראל ולעולם כולו.

בדרכי אביה

את נאוה הי"ד מתארים כולם כהולכת בדרכי אביה, טובת לב וגומלת חסדים. נאוה למדה באולפנת חורב בירושלים, וכשסיימה את לימודיה התנדבה לשירות הלאומי בחדרה.

נאוה וחנן הכירו כאשר הדריכו יחד בסניף 'עזרא' בקריית מנחם, שנחשב לסניף פיתוח. נאוה לא רצתה חבר, ואמרה שהחבר הראשון שלה יהיה גם בעלה. בסופו של דבר התפתחה החברות בין נאוה לחנן, כשנאוה מבהירה כל הזמן שזהו קשר רציני ביותר ושניהם מתכננים להקים יחד בית משותף כשרק יוכלו.

נאוה רצתה מאד שחנן ילמד בישיבה, וחנן אכן הלך ללמוד ב'עטרת כהנים'. הם החליטו להינשא כשחנן יסיים את שיעור א' בישיבה. בשנה הזו התנדבה נאוה ב'זכרון מנחם' כשנת שירות שנייה. טליה, חברה שעבדה איתה ב'זכרון מנחם', מספרת שהיא היתה מלאת שמחת חיים והתלהבות, תמיד במאור פנים. "במחנה האחרון היא היתה עם שלושה ילדים חולים מאוד. במשך כל המחנה היא היתה מנותקת מכל ההווי והחברה בהסעה מיוחדת. היא סבלה מאוד, זה היה ממש קשה, אבל לא שמענו ממנה מילה אחת של תלונה".

חנן: "נאוה ושאר החברות חשבו על כל פרט, שהילד ירגיש יותר נעים. למשל, היתה ילדה שהיתה צריכה לעבור השתלה, ואחרי חודש בבידוד היא רצתה ללכת לכותל להתפלל. כדי שלא תזדהם היא היתה צריכה לשים מסכת חדר ניתוח על הפנים, והיא התביישה לצאת מהאוטו עם המסכה, אז המלוות שלה, שבע בנות, שמו כולן מסכות חדר ניתוח על הפנים והלכו ככה ברובע היהודי, שהילדה לא תתבייש. הם ליוו את הילדים ועשו המון".

איך נאוה שמרה על שמחת חיים בעבודה כל כך עצובה?

"היתה לה שמחת חיים טבעית. תמיד מאושרת, תמיד עם חיוך. אף פעם לא כועסת או עצובה".
ואם משהו לא הצליח לה?

"לא היה דבר כזה. הכל הצליח לה בחיים. אני לא אומר את זה רק עכשיו, היא הצליחה בלימודים, הצליחה בשירות לאומי, הצליחה בכל".

איך בחור בשישית ובחורה בשביעית מחליטים להתחתן?

"אם היית מכירה אותה היית מבינה אותי. אתה מרגיש שמשהו נכון... אתה מבין שזהו, זה מה שאתה רוצה בחיים, כבר בגיל שבע עשרה אתה יכול לעשות תכנונים ולחכות ליום שזה יהיה מתאים".
"נאוה היתה מאד נקשרת לדברים", מספר חנן. "היא היתה אוהבת בצורה מאד חזקה, את כולם. היא היתה צדיקה, היא השפיעה עלי לשבת בישיבה. היא לא היתה צדיקה באופן חיצוני אלא מבפנים".
מי היה הרב של נאוה?

"אבא שלה היה הרב שלה. כל דבר שהוא אמר היא היתה עושה". ועוד הוא מספר על אביה: "באירוסין הוא אמר לי: 'כל מה שתרצה תקבל, יש לי רק שלוש בקשות: שהחופה תהיה לפני השקיעה כמנהג ירושלים, השני שתכתוב מאמר לברכון החתונה והשלישי שתעביר שיעור לפני החופה, כדי שתיכנס לחופה מתוך דברי תורה'. הוא אמר שזו בגרות כזו. בהתחלה לא רציתי, חששתי שאני אתרגש מאד, אבל בסוף הכנתי שיעור הלכתי על קידושי אישה בגזל. רציתי לומר את תמצית השיעור בהלוויה ולהקדיש לו במילים הללו: לאבא, תודה רבה על הכל מבנך האוהב חנן. זה היה אחד מהחלומות שלו, שכל הבנים שלו יגידו שיעור לפני החופה. לא הספקתי, אז רציתי הקדיש את זה לזכרו, שיידע…"