חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 57ראשיהפצה

עולים על קס הרבנות - בגליון השבוע

בני העדה האתיופית המבקשים להשתלב בעולם הישיבות מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן ● בישיבות דורשים מהם גיור לחומרה כתנאי לקבלה ● בבית לא מבינים את סירובם לאכול מהשחיטה האתיופית, ומתקשים להעניק להם את התמיכה הדרושה בזמן השירות הצבאי ● במכינה התורנית 'אור מאופיר' הם משלימים בגרויות, לומדים לשלב בין מסורת העדה להלכה היהודית המעודכנת, מתכוננים לשירות הצבאי, ומקבלים הכשרה להשתלבות במסגרת ישיבתית ● כאן מגדלים דור חדש של קסים, עם הסמכה לרבנות
28/08/03, 00:00
חגית רוטנברג

כששואלים את עמית סמני (27) מה נתנה לו המכינה 'אור מאופיר', הוא עונה: "את חיי העולם הבא שלי. החיים האמיתיים. אם לא התורה שקיבלתי פה הייתי עם הארץ, לא היה הבדל ביני לבין הבהמות".

סמו בדגלי (25), שיושב לידו, מוסיף: "לא היו הרבה מקומות שקבלו אליהם את בני העדה. חז"ל אומרים: או שאתה עולה או שאתה יורד. אם לא הייתי כאן, בטח הייתי עובד היום באיזה מפעל, אפילו לאוניברסיטה לא הייתי מתקבל. כל מה שאני – זה בזכות הישיבה".

המשפטים הללו מהווים בעצם את תמצית העניין, ואפשר היה לסיים בהם את הכתבה. אך דווקא המילים הכנות מעלות את השאלה מהו המקום הזה, שהופך צעירים בני העדה האתיופית שמגיעים מתיכונים וכפרי נוער לבני תורה אמיתיים שניגשים לבחינות הרבנות ויושבים עשר שנים בישיבה בשאיפה להיות גדולי תורה, בעידן שבו יושבים מחנכים ורבנים על המדוכה כדי למצוא דרך להאהיב את לימוד הגמרא על תלמידיהם?

ללמוד ולהילחם

עמית וסמו הם שניים מתוך עשרות תלמידי ובוגרי המכינה 'אור מאופיר', שעל יד ישיבת אור עציון במרכז שפירא. המכינה הוקמה בשנת תשנ"ה, לאחר קשר ארוך של תלמידי הישיבה עם עולי מבצע שלמה שהועברו למרכזי קליטה בדרום. יקהת רוזן, תלמיד הישיבה, ריכז את העניין, והמחזור הראשון של המכינה מנה 10 תלמידים.

מאז המכינה מתפתחת ומתאימה את עצמה לצרכים השונים של הבאים בשעריה: היסוד היה השלמת בגרויות לאלה שלא עברו בתיכון. למרות הפערים הגדולים בידע ובשפה שיש בין התלמידים בכל כיתה במכינה, הם הגיעו לאחוזים יפים של זכאים לבגרות. האופציה הזו היא אבן שואבת עבור הבחורים, שרוצים להשתלב בחברה ובעבודה.

ובכל זאת, אלה שמגיעים לכאן רוצים גם להתחזק. בנוסף ללימודי החול יש לימודי גמרא, הלכה ואמונה. התלמידים מצטיינים במוטיבציה גבוהה להצליח, וזה עובד. המכינה מלווה אותם בשנה- שנתיים שלפני הצבא ובמהלך השירות הצבאי, במסגרת הסדר או שלוש שנים, לפי בחירת התלמיד.

"יוצאי אתיופיה נתקלו בקשיים חמורים במהלך השירות הצבאי", מסביר הרב קובי לוין. "היה אחוז גדול של התאבדויות, ובגלל הרקע הבעייתי שממנו הם מגיעים, אבטלה, בעיות במשפחה ופגיעות עדתיות, ההתמודדות בצבא עוד יותר קשה להם. כשהם חוזרים הביתה כדי לאסוף כוחות מתקופת השירות, הם רק נתקלים במציאות קשה יותר וחוזרים לצבא טעונים יותר.

"התוצאה היתה שבדרך כלל שיבצו אותם ביחידות לא קרביות – נהגים, טבחים וכו'. המטרה שלנו, שאכן מתקיימת בפועל, היא ללוות ולשבץ אותם ביחידות קרביות, בתיאום עם המפקדים בצבא. יש לנו חיילים בגולני, בצנחנים ובגדוד שמשון בעזה. הם מרגישים שהם באמת תורמים את המקסימום ומפתחים גאוות יחידה. היתרון הוא גם בכך שהם משרתים עם חבר'ה מהישיבה, כך שהם לא מרגישים לבד".

משתלבים בישיבה

לממשיכים אחרי הצבא מציעה המכינה מגוון אופציות להתקדמות בתחום התורני, כשהם משולבים בלימוד עם תלמידי ישיבת אור עציון. יש להם רמ"ים שמסייעים להם ומעניקים את היחס האישי הדרוש. הם לומדים לתעודת הוראה דרך מכללת הרצוג, גמרא בעיון והלכה, והמעוניינים ניגשים לבחינות הרבנות. את המבחן בהלכות שבת עברו כבר שלושה, מתוכם אחד בהצלחה, ובמבחן בהלכות נידה נבחנו שישה, אחד סיים בהצטיינות. הפער ההלכתי המשמעותי בנושא השחיטה על פי המסורת האתיופית, הביא גם למגמת לימודי שחיטה: 20 בחורים סיימו כעת את לימודי שחיטת עופות, וכעת לומדים שחיטת בהמה. את התעודות הם קיבלו באופן אישי מידי הרב אליהו בטקס מרגש.

ישנה גם תכנית רבנות קהילה לקהילה האתיופית, שייסד הרב שלמה לוי מישיבת הר עציון. 5 בחורים כבר קיבלו תעודת סיום מהרב בקשי-דורון. גם מי שלא מוצא את עצמו בתחום התורני, המכינה תדאג לו למקצוע לחיים: חשמלאות, רישיון בדרגה ג'.

את הקרדיט לכל המפעל המבורך הזה צריך לתת לכמה אנשים, בראשם הרב חיים דרוקמן, ראש הישיבה, שמגלה עניין ויחס אישי ומיוחד מאוד לבחורים האלו. הוא היה מהוגי הרעיון, ועד היום הוא מקפיד לבוא לכל חתונה וברית שחוגגים הבחורים. הוא גם עוסק בתיווך עם הקסים, כאשר קיימים חילוקי דעות. גישתו של הרב דרוקמן היא קודם כל לעשות, ואחר-כך לחפש מאין יבוא הכסף. ובאמת, קודם עשו, ועכשיו דואג מנהל הישיבה דוד אליאב עם המנהל הטכני עופר טוויל לעניינים הכספיים. יחד עם הרב קובי לוין, המנהל החינוכי, הם פועלים במקום ללא לאות.

מלבד התוצאות היפות עם התלמידים, יש גם הכרה מוסדית בהישגיה של המכינה: היא זכתה בפרס ע"ש י. אגרסט ובפרס בגין בתשס"א.

מהם הקשיים שנתקלים בהם בעבודה החינוכית עם בחורים יוצאי אתיופיה?

"לא תמיד ההורים רואים בעין יפה את ההצטרפות למסגרת שלנו. היה בחור שפנה אלינו, וביקש שלא נשלח את התשובה לכתובת של הוריו, שלא ידעו. החבר'ה כאן הם מאוד מופנמים, ולא מספרים את כל הבעיות הקשות בבית. פעם נעלם לנו בחור לשבועיים, ולא היה לנו שמץ של מושג לאן הוא יכול היה להיעלם. התברר שהוא הלך לדאוג לאחיו הקטן, לחפש עבורו בית ספר. יש בעיות עם ביטוח לאומי, הורים גרושים, אבטלה, אין כסף בבית. אנחנו לא תמיד יכולים לעמוד במקום שלהם ולצפות את התגובות. עוזר לנו הרב שרון שלום, שעובד כאן כיועץ. הוא עצמו יוצא אתיופיה, שמוסמך כבר לרבנות".

העולים שואלים

אחת המטרות העיקריות של המכינה היא הכשרת מנהיגות צעירה לקהילה האתיופית, ולשם כך הם מרכזים פעילות ענפה: בחורים יוצאים לעבוד עם נוער, מדריכים בסניפים, יש קבוצה שיוצאת ללמוד פעם בשבוע עם תלמידים ב'יד בנימין'. מדי שבוע מפיצה המכינה את העלון 'עמוד האור' המופץ בקרב ריכוזי עולים מאתיופיה ובמוסדות חינוך.

העלון משמש מעין בימה לדיון, וצעירים רבים שולחים אליו שאלות, עליהם עונה המכינה בהתייעצות עם רבנים. השאלות עוסקות בנקודות רגישות אצל בני העדה: דודים שכועסים כשלא אוכלים אצלם בשר, האם להמשיך ולחגוג בארץ את חג הסיגד, האם לשנות את השם לשם עברי, והאם באמת יחסם של חז"ל לעור שחור הוא שלילי (עיינו ערך ציפורה אשת משה). השאלות אוגדו לאחרונה על ידי אדוניה-אדיב ידידיה ויקהת רוזן לספר 'עד עלות השחר' שיצא בהוצאת המכון התורני של ישיבת 'אור עציון'.

כעת עוסקת המכינה בשני פרויקטים חשובים: הראשון הוא העלאת אחוז התלמידים יוצאי אתיופיה בישיבות התיכוניות: "בדרך כלל הצעירים יוצאי אתיופיה היו מסיימים את דרכם התורנית עם סיום התיכון. לאחרונה החל לעלות מספרם בישיבות הגבוהות, אבל לדעתנו צריך להתחיל את המהפכה מוקדם יותר – בישיבה התיכונית. אחד הבוגרים שלנו, עזרא בירו, מנהל את הפרויקט הזה. ביקשנו מרבנים שיכתבו על חשיבות הנושא, ואכן יש לנו מכתבים מהרבנים אריאל, צוקרמן, אבינר ועוד אל ראשי הישיבות והאולפנות, שיקצו במוסדות מקומות נוספים מיוחדים לתלמידים יוצאי אתיופיה. הרב אליהו הדגיש במכתבו שגם מי שלא עבר גיור לחומרה, אין בעיה הלכתית לקבלו ישיבה. אנחנו בקשר עם קומונריות של סניפי בני עקיבא על מנת לאתר את התלמידים המתאימים, ויש לנו בוגרים שמלווים את התלמידים בישיבה התיכונית".

הפרויקט השני הוא המדרשה בריכוזו של הרב שרון שלום, שעוסקת בשימור ומחקר של מסורת יהודי אתיופיה, ומקיימת ימי עיון בנושא הקהילה האתיופית למורים מדריכים, רבנים צעירים וכל מי שיש לו נגיעה בנושא. הם נותנים מידע מקצועי ומרוכז, החל ביחס לפלשמורה וכלה בבעיות סוציאליות. הסוכנות פנתה אליהם בבקשה לחזק בחורים לפני גיור, מפקדים בצה"ל מתייעצים איתם לגבי דרכי התמודדות, והם עוזרים לכולם.

ללכת בין הטיפות

כדי לנסות ולהבין את עולמו המורכב של בחור ישיבה שעלה מאתיופיה, שוחחתי עם שניים מתלמידי המכינה: סמו בדגלי הלומד בשיעור ח', נשוי טרי המתגורר בירושלים. הוא למד בישיבה גמרא בעיון עד שיעור ו', וכעת הוא לומד לבחינות הרבנות; ועמית סמני הלומד בשיעור י', נשוי +2 ומתגורר בקריית מלאכי, שם עובדת אשתו כמחנכת בתיכון. הוא לומד כעת לתעודת הוראה דרך מכללת הרצוג ולמבחני הרבנות. השיחה נערכת באווירה נעימה ושקטה, אך מתוכה עולות גם אמירות טעונות.

אחת הבעיות הקשות שאיתן צריך להתמודד בן ישיבה שהוא גם בן העדה היא החיים על הגבול הדק שבין קיום ההלכה בישראל לקיום ההלכה על פי מסורת העדה האתיופית, מבלי לפגוע בבני המשפחה והקהילה. סמו חווה על בשרו את הקונפליקט בכל רגע, בתור בן ישיבה שהוא גם בנו של קס בקהילה בגדרה.

איך מסתדרים?

סמו מסביר בעדינות אופיינית: "צריך הרבה הקרבה כדי להסתדר. יש המון חבר'ה צמחוניים במכינה. הם לא רוצים לפגוע בהורים, ומצד שני רוצים לאכול בשר שחוט לפי ההלכה. לדעתי אפשר לדבר עם ההורים בצורה עדינה, להסביר להם, ללמוד ביחד. המנטליות בעדה מכתיבה מחויבות של הקטן לכבד את הגדול, גם אם הגדול טועה. אבל ההורים פתוחים לשמוע, למרות שהם מתנגדים למה שאני אומר.

"פעם הסברתי להם שצריך להפריש חלה. הם כעסו עלי: 'אנחנו לא מספיק טובים כדי להכין לך אוכל?' פתחתי ספר, הראיתי להם, והם השתכנעו וקיבלו. אני משתדל לא להגיע לחיכוך, למצוא את הדרך להימנע מ'מוקשים' הלכתיים, ואם נוצר חיכוך, אני מנסה לתת הסברים שלא יפגעו בהם למה אני נוהג כך".

הפער בין המסורות, שמתבטא בעיקר בדיני כשרות,שחיטה ונידה, נובע מנתק בן אלפיים שנות גלות – מאז חורבן בית ראשון. בני העדה היו מבודדים, ולא הגיעו אליהם מקורות התורה שבעל פה המצויים בידינו. לכן ההלכה שלהם צמודה לתורה שבכתב, כמו "עין תחת עין" – ציווי שיש לקיימו בפועל. יחד עם זאת התקבלה כל פרשנות אחרת, ובלבד שניתן לעגנה בטקסט. ישנן גם אגדות והלכות שעברו בעל פה, אך לא יודעים מה מקורן.

שבת מעל לכל

ד"ר יוסי זיו, מנהל 'א"ח מאופיר', אגודת חקר שהוקמה במקום לתיעוד ושימור המסורת האתיופית, מנסה להוכיח במחקרו שיש שיטתיות בהלכה האתיופית: רבים מהמנהגים שהשתמרו אצלם הם משיטות שלא נפסקו אצלנו להלכה, כמו בית שמאי, שיטת הירושלמי וכו'.

כאשר עלו יהודי אתיופיה לארץ, נוצרה להם בעיה קשה בקיום ההלכה: באתיופיה היו היהודים בכל מחוז, בהנהגת הקס, שומרים על מנהגים מסוימים, מיוחדים לאותו מחוז. בארץ נוצרו קהילות מעורבות מבני מחוזות שונים, כאשר כל אחד מהם רוצה להמשיך ולשמר את המסורת שלו, ויחד עם זה להיות חלק מהקהילה במקום. הדבר גורם למחלוקות רבות, וגם כאן משתדלים בני העדה להימנע מחיכוכים מיותרים, ובדרך כלל מכריעים כשיטת רוב בני הקהילה במקום.

סמו מספר על מקרה שארע כשגר בחצרות יסף: "היתה מחלוקת בין אבא שלי לקס אחר: באותה שנה חל יום כיפור בשבת, ואותו קס החזיק במנהג שכשחל יום כיפור בשבת צריך לטעום משהו מפני כבוד השבת. אבא שלי התנגד, והיה מזה סיפור גדול. בסוף הוא אמר לאותו קס שיטעם משהו, אבל בבית".

נושא השבת בכלל הוא אבן יסוד בהלכה האתיופית: כאשר יש דילמה הלכתית, השבת תמיד גוברת, והיא דוחה אפילו פיקוח נפש. אני שומעת מהם סיפור של מסירות נפש כפשוטה, על יהודים שהיו צריכים לעלות לארץ דרך סודן, והיתה סכנה גדולה שיגלו אותם. אמרו להם: "אם אתם רוצים להינצל, חייבים ללכת בשבת". הקס סירב, והם חיכו עד לאחר השבת, בסיכון חייהם ממש. עמית שאל פעם קס מה לגבי הציווי "וחי בהם" במקרה כזה, והקס ענה: "זה מדבר על העולם הבא".

הרב קובי לוין מסביר כיצד מתמודדת המכינה עם הפער: "בחור שמגיע לכאן, רוצה להיות דתי טוב, כמו בישיבה, אבל גם כמו בבית. אנחנו מנסים לחנך לכך שבמהות אין הבדל בינינו. אמנם יש הבדלים טכניים, שנובעים מהניתוק שהיה במשך אלפי שנים, אבל האמונה בה' ומסירות הנפש על קיום המצוות משותפות לכל היהודים בכל הפזורות. אנחנו מכוונים אותם לא להתנכר למסורת שממנה באו: באים אלינו קסים לפני החגים, והם מתלהבים ומברכים אותנו למרות הניגודים. יחד עם זה אנחנו מכשירים אנשים שיהוו מענה למורכבות ההלכתית. יש לנו עשרים בחורים שלומדים כרגע הלכות שחיטה, כדי לגשר על הפער הבעייתי מאוד בתחום זה".

הלכה בסימן שאלה

תחום נוסף שאיתו צריכים הבחורים להתמודד הוא הצניעות. בעדה מקובלים מאוד חיבוקים נשיקות ולחיצות ידיים בין קרובי וקרובות המשפחה, וההימנעות מכך פוגעת מאוד ולעתים אף נתפסת כהחרמה. עמית וסמו מספרים שבהתחלה עוררה התנהגותם כעס רב בקרב בני המשפחה, אך לאט לאט הבינו שלא מדובר כאן בהתנכרות, והעריכו את העובדה שהם הולכים עד הסוף עם הדרך בה הם מאמינים.

מה מעמדם של הקסים כיום? האם בני העדה כפופים למרותם בצורה מוחלטת?

"בני העדה נמצאים בקונפליקט: מחד גיסא הם מצדדים בבני הישיבות, ומאידך גיסא הם לא מרשים לעצמם לצאת נגד הקסים. יש יראת כבוד אדירה ביחס לקסים, ולמרות שאין להם תפקיד רשמי, יש להם השפעה רבה על הציבור. חשובה מאוד האחידות, ולכן אין מקום לפשרות – או שאתה בסטנדרט או שאתה בחוץ. יש כמה קסים שעברו להלכה הנוהגת כאן, והם לא נחשבים יותר בקהילה. למרות שהציבור מבין שתלמיד ישיבה יודע יותר הם לא יעזו לצאת נגד הקס, מחשש לנידוי".

סמו מספר שבקהילה של אביו מאוד מעריכים אותו כבחור ישיבה, ואפילו המבוגרים יותר קמים לכבודו. הם רוצים שהוא יכהן כרב במקביל לאביו הקס, אבל הוא מנסה להתחמק מהמעמד הרגיש הזה.

ובכל זאת, יש קסים שמתייחסים אליכם בפתיחות?

עמית: "במסגרת הפעילות שלנו בקהילה, יצאנו קבוצת חברים לבית כנסת של הקהילה בנתניה, ללמד שיעורי תנ"ך עם רש"י. הקס מאוד העריך אותנו, ואמר לנו פעם: "תבואו, כשאתם לא נמצאים משעמם פה!" הדברים הגיעו לידי כך שהיום הקס מצטט את רש"י בעצמו. אבל בכל זאת, אי אפשר לשנות את הדברים לגמרי. ניסינו לשכנע אותם להניח תפילין, דבר שהם לא נוהגים, ולא הצלחנו, למרות שלא יכלו לענות על הטיעונים שלנו".

אפליה על רקע עדתי

מקרב העדה האתיופית עולים לפעמים קולות מחאה על קיפוח מצד המדינה. הפרשה הידועה ביותר היתה פרשת מנות הדם, שעליה יצאו בני העדה למאבק ציבורי רחב. מנקודת הראות שלכם, אתם חשים הזדהות עם העדה בתחום הזה?

"אי אפשר לומר שאין אפליה בכלל", אומר סמו. "בכפר הנוער בו למדתי, לא אפשרו לנו ללמוד את המקצועות החשובים – מתמטיקה, אנגלית. אמרו לנו שאין כסף למורים במקצועות האלו. תלמידים שעלו מחבר העמים היו מצטרפים מיד לכיתה רגילה של ישראלים, ואתיופי ותיק, שכמעט נולד בארץ, היה משובץ בכיתת עולים. ודאי שמי שנתקל בתופעות האלו חש אפליה.

"אבל אני חושב שההרגשה הזאת נובעת משתי סיבות: עולה חדש שמגיע לארץ מקבל בהתחלה את הכל מן המוכן: דיור, חינוך וכו'. ואז כשמשהו חסר לו, הוא צריך להאשים את המערכת, כי הוא רגיל לקבל ממנה הכל. מצד שני, אפשר לתקן הרבה ביחס של האנשים. הישראלים לא מבינים את המנטליות שלנו, שבה הכבוד תופס מקום מרכזי. אם אומרים למישהו מאיתנו מילה, הוא לוקח את זה קשה מאוד. כשהייתי בצבא, המפקד הריץ את כל החיילים בגלל משהו שעשיתי, והרגשתי עם זה רע מאוד. במקרה אחר הוא דרש מאחד החיילים לעמוד מול כל המחלקה ולספר מה עשה. החיילים הישראלים המחוספסים צוחקים מזה, אבל אצלנו זה מתפרש כפגיעה".

היחס בין הציבור החרדי ליהודי אתיופיה הוא טעון ביותר, מאחר שהם נוקטים בשיטה המחמירה בעניין קבלתם כיהודים כשרים. אך גם בנושא זה מדהים לשמוע את המתינות והכבוד המהולים בביקורת האמיתית, מפיהם של עמית וסמו. "אני מסתכל על הדברים כפסיקה הלכתית בלבד", אומר סמו. "זו לא סתם גזענות של החרדים. הם הולכים לפי פוסק מסוים, וזה לגיטימי, גם אם אני לא מקבל את הפסיקה הזו".

בכל אופן מכעיסה אותם הבורות בקרב חלק מהציבור החרדי ביחס לדיוקים ההלכתיים בנושא קביעת יהדותם של יהודי אתיופיה. עמית כתב עבודה בנושא, והגדיר את שלוש הגישות: המקלים כדעת הרב עובדיה יוסף, שיטת ביניים והמחמירים כדעת הפוסקים החרדיים. "מדובר פה בגדולי ישראל, וקשה לי להתבטא נגדם", אומר עמית, "אבל יש כאלה שפסקו בלי לחקור ולהכיר מספיק את הקהילה האתיופית. ייתכן שאם היו לומדים יותר דעתם היתה משתנה. יש כאלה שמסתמכים על מקורות לא מהימנים, חוקרים נוצריים וכדומה. במקום זה יכלו להסתמך על שיטת הרדב"ז (כמו הרב עובדיה יוסף), ולמנוע את הקיטוב הזה. לצערי הם מנחים בדרך זו ציבור גדול, וחבל".

יש גם סיפורים לא נעימים: סמו התפלל במניין של חב"ד, ולא הסכימו להעלות אותו לתורה. "התלבטתי כיצד להגיב, כי מצד אחד הרגיז אותי שעושים דברים סתם, בלי לדעת את ההלכה, ולא מקלים כדי למנוע את הביזיון. מצד שני, ידעתי שהצעירים האתיופים האחרים באותו מניין יפסיקו לבוא לבית הכנסת אם אגרום להם לכעוס על אותו חב"דניק".

כשעמית מתפלל במניינים של חב"ד והוא עומד שם עם עוד תשעה, הולכים לחפש עשירי, כאילו הוא לא קיים. "היחס הזה בהחלט פוגע בעדה שלנו. אני לא מבין למה יש רבנים שלא יילחמו במי שנוסע בשבת, אבל יחרימו יהודי אתיופי, וינצלו את העובדה שהוא חלש".

אוהבים את הארץ

גם לציבור הדתי לאומי יש מה לתקן: ישנן ישיבות שמסרבות לקבל בחורים שיש ספק בנוגע ליהדותם. כשמגיע בחור כזה ומבקש להתקבל לישיבה, מעמידים לו תנאי מוקדם של גיור מלא. לעמית וסמו יש חברים שעזבו את הדת לגמרי ונהיו 'אנטי' בכל הנוגע למסורת רק בגלל היחס שקיבלו בישיבות.

עמית: "אנשים לא מודעים לסף הרגישות הגבוה בעדה. כל מילה כזו של רב פוגעת קשה בבחור. חבל לי על החברים האלה – בזבוז של תלמידי חכמים. כל אחד היה יכול להציל הרבה נשמות". סמו מוסיף: "צריך לתת לבחור הזדמנות. תנו לו להיכנס לישיבה, להתחיל ללמוד, להתחזק, ואז מעצמו הוא ירצה להתיר את הספק ולהתגייר. שמעתי על בחור אתיופי בשיעור א' באחת הישיבות, שאמר לרב שלו בהתרגשות: 'אתם מפסידים פה תלמידי חכמים!' הדברים עוררו את הרב, ואותה ישיבה מקבלת היום בחורים ללא תנאי גיור מוקדם".

ובכל זאת, אי אפשר בלי הכרת הטוב. עמית מבקש להדגיש ש"הציבור הדתי לאומי עשה המון בשביל העדה האתיופית. ישיבת אור עציון פועלת המון בקהילה הזו, ואת התוצאות יראו בעוד כמה שנים. כל מי שלמד פה יעמיד תלמידים בעצמו. הלוואי שגם ציבורים אחרים בארץ היו כל כך פתוחים ועוזרים. חבל לי שלא כל הקהילה הולכת עם הציבור הזה.

"יש פוליטיקאים שמנסים לקנות אותנו בכל מיני דרכים, אבל רק הציבור הציוני מתאים לדרך שלנו באמת. תפיסת העולם של ארץ ישראל השלימה מאוד חזקה אצלנו. אנשים אומרים: איך אפשר לתת חלק מהארץ הזו, למה לתת. אולי אין להם הרבה ידע בנושא של ארץ ישראל, אבל יש אמונה חזקה בתפיסה הזו. בכל ברכה שהקס מברך, הוא תמיד משלב את ארץ ישראל. גם השירות בצבא נחשב לערך עליון – ברורה לכולנו החובה לשרת את המדינה".

אם זה ככה, איך אתם מסבירים אנשים בני העדה, כמו אדיסו מסלה, שהצטרפו למפלגות שמאל אנטי דתיות?

"אדיסו מסלה הוא בדיוק הדוגמא לאנשים שנכוו מהיחס של הדתיים, ולכן הפכו ל'אנטי' כל דבר שקשור בהם".

לסיכום, אני שואלת אותם על שאיפות לעתיד:

אתם רואים את עצמכם יושבים יום אחד בכיסאו של הרב הראשי לישראל?

הם צוחקים ומשפילים מבט בענווה. "צריך ללמוד הרבה כדי להיות גדול הדור. בהחלט קיימת שאיפה לדעת כמה שיותר, להגיע למעמד של פוסק. אבל אנחנו עומדים בפני התלבטות קשה: מצד אחד הקהילה זקוקה לנו, אנחנו צריכים לגשר עבורם על פער של אלפיים שנות ניתוק מהתורה שבעל פה. רואים חברים שמורידים את הכיפה, יש בעדה נוער רחוק שפתוח לשמוע אותנו וחובתנו להשפיע, כי אם לא עכשיו יהיה מאוחר מדי.

"מצד שני פעילות כזאת מונעת ממך להמשיך וללמוד ברמה שהיית רוצה, ובעצם ככל שנלמד יותר ההשפעה שלנו תהיה גדולה יותר. לכן קשה מאוד להחליט כרגע. הכיוונים מתגבשים כל הזמן, בהתאם למצב של הקהילה". סמו מוסיף שיש גם את ההתלבטות של כל אברך, שרוצה להמשיך ללמוד, ומצד שני מוטל עליו עול הפרנסה, במיוחד כשגובה המלגות יורד.

לקרב את הקרובים

לסיום, פונה הרב קובי לוין בהתרגשות לקוראים: "צריך להבין את המצב הבעייתי בו נמצאים הצעירים יוצאי אתיופיה: בקהילה שלהם הם לא מקובלים ברגע שהגיעו לעולם הישיבות. מסתכלים עליהם כעל כאלה שהתנתקו והתנכרו למסורת. מצד שני, הציבור החרדי וגם הדתי לאומי בחלקו דורשים מהם גיור לחומרה, או שלא יוכלו ללמוד בישיבה. הם חשים לא מקובלים בחברה הישראלית. לכן חשוב מאוד שהציבור שלנו יקרב אותם. כל מי שיכול לתת מענה – אם יש לכם חברים, שכנים, תלמידים יוצאי אתיופיה – קרבו אותם, תנו להם יחס אישי, חם, מעבר לרגיל. הם זקוקים לו והם ראויים לו".