חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 59ראשיהפצה

מה שלא יעשה הזמן, יעשה השדכן - בגליון השבוע

בציבור החרדי הם חלק בלי נפרד מתהליך כינון המשפחה ● בציבור הדתי – לאומי פונים אליהם כברירת מחדל ומעדיפים להסתיר את מעורבותם ● אבל מכת הרווקות המתגברת מלמדת שאי אפשר בלעדיהם ● מהן שיטות הפעולה של השדכנים, כמה משלמים על שידוך שהצליח וכמה על פתיחת תיק, מה ההבדל בין שידוכי חסידים למתנגדים, והאם אפשר למצוא בן זוג באינטרנט
11/09/03, 00:00
אסתי רמתי

השדכנית שנפגשה עם בני הזוג חפץ בבית הקפה עשתה רושם אמין מאוד. הם הגיעו אליה דרך שכן, והיא סיפרה להם על הסניפים שיש לה, על הופעותיה בתקשורת, על הצלחותיה. בסוף הפגישה בני הזוג יצאו עם חוזה חתום: השדכנית תכיר לבתם בחורים מתאימים ברצף משך שנה, ואילו הם ישאירו אצלה סכום צנוע של 4,800 שקלים. "אגב", מעיר שלמה חפץ, "זה היה לפני כמה שנים. אני לא מאמין שהיא הורידה את המחירים מאז".

בשלושת החדשים הראשונים הציעה השדכנית לבת בחורים די באינטנסיביות. אחר-כך היא התחילה להתלונן שהבחורה בררנית מדי. בשלושת החדשים הבאים היא הכירה לה רק מעט, ואחר-כך – כלום. למשך חמישה חדשים נעלמה השדכנית מהאופק ולא הציעה ולו הצעה אחת. ממש בסוף השנה היא התקשרה ושאלה: "מה קורה? למה לא שומעים מכם?" והציעה הצעה נוספת, אחרונה. וזהו. לא בדיוק תמורה מזהירה לכספים ששולמו.

"אני מרגיש ממש פראייר", אומר שלמה חפץ, "לשלם כל-כך הרבה עבור כלום". בדיקת החוזה גילתה שהשדכנית כיסתה את עצמה מכל הכיוונים ולא ניתן לתבוע אותה. מה שנקרא כשר, אבל בהחלט מדיף ריח רע. ייתכן מאוד שלשדכנית באמת לא היו הצעות מתאימות, אך אם כך, מדוע לקחת סכום מנופח שכזה מראש?

עבודה עם פידבק גרוע

סיפורים כמו זה, המרחפים להם בתודעה הציבורית, יוצרים לשדכנות תדמית מאוד לא אמינה. "בהתחלה מאוד חששתי ללכת לשדכנית", מספר לירון פרידמן, שנישא לא מכבר. "אבל אחר-כך אמרתי, מה יש להפסיד? שדכנות זה דבר מאוד הגיוני. אני מטבעי אדם פתוח, אבל חברים שלי לא מוכנים לשמוע על זה. זה נשמע מיושן, וגם יש לזה תדמית של עסק שלא תמיד רוצה את טובתך".

לירון פגש את מירי אשתו בעזרת חוה, שהיא שדכנית מצווה. כל היחס לשדכנות מעורר בחוה תסכול, והיא מדברת איתי בלא מעט כאב.

"מי שמתכחש לשדכנות, מזלזל במקצוע היחיד שהקב"ה לקח לעצמו", היא אומרת. חוה מודעת היטב לתדמית השלילית של השדכנות. היא בעצמה מציגה בפני את ראשי התיבות של המלה שדכן: שקרים דורש כספים נוטל. "אם צריך, אפשר לקרוא לזה שם אחר", היא אומרת. "מקשרת זו אפשרות טובה. אני מקשרת את האנשים זה לזה, וגם מנסה לקשר אותם למהות הפנימית האמיתית שלהם".

"בפיליפינים", היא מספרת, "וזה בדוק, לחברות ההיי-טק יש שדכניות שמועסקות על-ידי החברה ומשדכות בין העובדים. הן גם נמצאות בקשר זו עם זו. תמיד כשאנחנו מוצאים משהו טוב ללמוד מהגויים מגלים שהמקור אצלנו. והמקור זו העיירה היהודית: בכל עיירה היה מוהל, שוחט, קברן ושדכן. איפה נמצא כזה דבר עיירה בלי שדכן?! כיום, בעיקר בציבור שלנו, יש התקרבות לתרבות המערב, ולכן אנחנו לא נותנים מקום לשדכן. לחילוניים יש ים ופאבים, לחרדים ברור שיש שדכנים, ובמגזר שלנו מה נשאר? כוחי ועוצם ידי".

חוה עצמה הצליחה לשדך עשרות זוגות בתשע השנים האחרונות. היא איננה מעוניינת להיחשף, כיוון שהיא חוששת שבעקבות הכתבה היא תוצף בפניות שלא תוכל לטפל בהן. חוה, העוסקת בשדכנות לעילוי נשמת אמה, משקיעה בעניין כשבע או שמונה שעות ביום ללא תמורה – מלבד הוצאות הטלפונים.

איך נראית העבודה שלך?

"כשבא אלי מרואיין, אני יושבת איתו במטבח. אני משתדלת ליצור אוירה חמה וביתית. אני באה ממקום של הרבה כבוד למרואיינים שלי, הרבה שותפות איתם".

בחינם ובכסף

כל נרשם מקבל רשימת הצעות שממנה הוא יכול לבחור. במאגר שלה בלבד יש מאות אנשים, והיא "נטענת", כהגדרתה, גם מרשימות של כשלושים שדכניות נוספות שהיא עצמה גייסה. השדכניות הללו, המפוזרות בכל רחבי הארץ, פועלות גם באופן עצמאי, וכך נוצרת מעין רשת של שדכנים. אך למרות הכל, לדעתה של חוה יש צורך בארגון גדול כדוגמת יד שרה או עזר מציון, שיהווה כתובת עבור הפנויים והפנויות. אולי אפילו משרד ממשלתי. היא מציעה גם שלכל אולפנה, מדרשה וישיבה תהיה שדכנית שתארגן רשימות של התלמידים. עד אז, לדעתה, הבעיה הכאובה של עשרות אלפי הרווקים הדתיים לא תיפתר.

לחוה חשוב מאוד שאעשה הפרדה ברורה בין שידוכי מצווה לשדכנות מסחרית. לדעתה, רוב השדכניות המסחריות אינן אמינות, והן אלו שהורסות לשדכנות את השם הטוב. "יש כאלה שטוענות שהן עושות מאות שידוכים בשנה. אני לא מאמינה להן", אומרת חוה. "מתוך הניסיון שלי, אם מישהי עושה שלושה עד שישה שידוכים בשנה, סימן שהיא עבדה מאוד קשה. יש גם סילופים הקשורים במידע על נרשמים. זו הפרנסה שלהן, והן מנסות למשוך אליהן אנשים בעזרת שקרים".

רחל דן-און, שדכנית מסחרית, מנסה להראות שאפשר גם אחרת. לדבריה, היא שמה לעצמה מטרה לשנות את הסטריאוטיפ ולהוכיח שאפשר לעסוק בשדכנות בהגינות. רחל התחילה לעבוד לפני כעשר שנים, והיא מטפלת במגזר מצומצם של אקדמאים דתיים. כשאני שואלת אותה איך היא הגיעה לזה, היא אומרת לי: "מלמעלה. אין לי שום הסבר אחר. הייתי מורה לאנגלית, ובוקר אחד קמתי עם ההרגשה הברורה שעלי לעסוק בשדכנות. ואני בדרך כלל לא מאמינה בדברים מיסטיים".

אל רחל הגעתי דווקא בגלל מישהי שלא נרשמה אצלה. שמעתי שידידה שלי בקשה להירשם אצל רחל ונדחתה על הסף. "אם אני יודעת שאין לי הצעות, אני אומרת את זה לפונה כבר בשיחת הטלפון", אומרת לי רחל בשיחתנו.

רחל עושה רושם של אישה נעימה ואינטלגנטית. היא מקפידה למשל, לא להשמיץ שדכנים אחרים ושיטות אחרות. "יש מקום לכולם, וכל היוזמות ברוכות", היא אומרת. "כמובן שכמו בכל תחום, ישנם אנשים לא הגונים ולא ישרים. אך העובדה היא, שגם שדכניות בשכר מצליחות לחתן הרבה זוגות. וגם אם יש הצלחה של שמונים או אפילו תשעים אחוזים, את תשמעי תמיד את הסיפורים של עשרת האחוזים האחרים".

מחיר השידוך כמחיר הפרסום

אני מבקשת מרחל לפתור לי תעלומה: למרות כל מאמציי, מלבד הזוג חפץ, לא מצאתי ולו אדם אחד שנרשם במשרד שידוכים מסחרי.

מי נמצא במאגר שלכם?

"אנשים לא מוכנים להודות בזה", אומרת רחל. "יש כאלה שקשה להם עם העובדה שהם שילמו על מציאת השידוך שלהם. יש למשל מקרים שבהם באים אלי למשרד ומודים לי יפה, אבל לא מזמינים אותי לחתונה, כדי שאנשים לא יידעו שהשידוך היה דרכי".

למה שמישהו יירשם למשרד בתשלום?

"אני חוסכת לאנשים הרבה זמן ודרך. אני פוגשת כל אחד, והמפגש האישי הוא מאוד משמעותי. חשוב גם שיש גוף אחד מרכזי שמרכז את כל האינפורמציה. אני בודקת את תעודת הזהות של הפונים ואת הספח, ולדעתי זה נותן לאנשים בטחון. יש עניין של עייפות החומר, קשה מאוד להיפגש שוב ושוב ללא הצלחה. אני מנסה להתמקד ולהכיר לאנשים כאלה אנשים שבאמת מתאימים להם".

ההתרשמות שלי היא שלדעת רחל, שדכנית מסחרית יכולה לעסוק בשידוכים ברצינות ובאינטנסיביות רבה יותר מהחובבנים, וכך להצליח יותר.

כמה חופות זכית להעמיד עד כה?

"תראי", היא אומרת, "גם אם אומר לך ששידכתי מאות זוגות, לא תהיה לך דרך לאמת את הנתונים. בהתחלה הייתי אומרת את המספרים, אבל עכשיו אני כמו סבתא שלא אוהבת שסופרים את הנכדים שלה. אני באמת מאמינה בעין הרע".

אומרים שבמשרדי שידוכים לוקחים אלפי שקלים על הרשמה. זה נכון?

"אני לא לוקחת מכל הלקוחות שלי את אותו הסכום. זה יכול להגיע לאלפי שקלים וזה יכול להיות גם אפס שקלים, אם בא אלי מישהו שאין לו. אני אמנם מתפרנסת מהשידוכים, אבל אני עושה את זה גם בשביל הנשמה".

רחל טוענת שהיא איננה מרוויחה יותר מאשר בתקופה שבה עבדה כמורה. ההבדל הוא שעכשיו היא משקיעה יותר שעות, אך הסיפוק רב יותר. "אנשים לא מודעים לכך, אבל יש הרבה מאוד הוצאות. מעבר לטלפונים, יש פרסומים בעיתונים הדתיים ובעלוני פרשת השבוע. אין לאנשים מושג כמה הפרסומים האלה יקרים. אם אני רוצה להגיע להרבה עיניים, אני חייבת לפרסם".

רחל מציבה לי אתגר: "את מוזמנת לכתוב שאם יורידו את מחירי הפרסומים, אני מתחייבת להוריד את המחיר באותם האחוזים".

אם מישהו טוען שהשרות שלך לא היה טוב, ומבקש שתחזירי לו את כספו?

"אומר לך יותר מזה: כבר קרה לי שמיוזמתי החזרתי לאנשים את כספם, כשראיתי שזה לא הולך. אישה אחת לא הבינה מה קורה, היא חשבה שיש כאן איזה טריק".

תשלום של הכרת טובה

חשוב לציין שהכספים שעליהם דובר עד כה הם כספי הרשמה. במקרה ששידוך מצליח, ישנו תשלום נוסף. "חשוב להתחיל את החיים עם מידת הכרת הטוב", אומרת לי חוה. תחילה נהגה חוה לקבל מתנות בלבד מבני הזוג, אך לאחר שכמה מהם לא נפקדו בילדים, על פי הוראת רבנים היא מבקשת 500$. בציבור החרדי, למשל, מקפידים מאוד על עניין התשלום על שידוך, גם אם הוא נעשה על ידי בן דוד או חבר מהישיבה. שם מדובר בסכום של 700 עד 1000 דולר מכל צד. בציבור של ש"ס המינימום הוא 200$.

ומה קורה אם הזוג לא יכול לשלם?

"הרב אמר לי שבני הזוג יזמינו פחות אנשים לחתונה שלהם, העיקר שישלמו".

הרב שלמה אבינר, האם יש חובה הלכתית לשלם עבור שידוך?

"לא", השיב הרב. "זה תלוי במנהג המקום. אם נוהגים לשלם, יש לשלם. זה תלוי גם במה שסוכם עם השדכן, אין חובה הלכתית".

מה הרב חושב לגבי פנייה לשדכנים בכלל ולשדכנים מסחריים בפרט?

"אני ממליץ לפנות למקום שבו לוקחים מעט כסף ברישום, והתשלום הגדול נעשה בעת השידוך. תשלום להוצאות הפעלת המשרד זה בסדר, אבל אם מישהו לוקח הרבה מאוד כסף ולא נותן כלום, זה לא מוסרי בעיני" הוא אומר.

אגב, בעניין הכרת הטוב, אחד האנשים שאיתם דיברתי סיפר לי על זוג ששודך על ידו לפני שנים רבות, ושיש להם כבר מעל לעשרה ילדים. "כל פעם שהאישה יולדת הם מצלצלים אלי מחדר הלידה, מיד אחרי שמצלצלים להורים", הוא אומר. ויש גם כאלה שאחרי החתונה בקושי זוכרים מי השדכן.

להוציא את הג'וקים מהראש

לעתים מגיעים אל השדכנים אנשים שיודעים בדיוק מה הם מחפשים, ואינם מוכנים להתפשר על קוצו של יו"ד. "האחד לא מוכן להכיר בחורה העוסקת במחשבים, השנייה לא רוצה בחור עם זקן"... חוה רואה את עניין "הוצאת הג'וקים", כהגדרתה, מרכיב מאוד חשוב בהצלחה.

"אני אומרת לכולם שאמנם אלה לא אותן אותיות, אך 'קביעה', מביאה ל'עכבה'. אם אדם מתגמש ומוריד את הדרישות שלו, הקב"ה פותח לו פתח". בין הוריה של חוה עצמה הפרידו שלוש עשרה שנים וחמישה עשר סנטימטר (לטובת האם!) כך שהנושא קרוב ללבה.

"הפגשתי פעם בחור ובחורה", היא מספרת, "אבל לא יצא מזה כלום. אחרי שנה וחצי, הבחור אמר לי שהבחורה דווקא היתה נחמדה, אבל השרוולים שלה היו קצרים מדי". חוה שוחחה עם הבחורה, ושכנעה אותה שבשביל כמה סנטימטרים בשרוול חבל להפסיד בחור טוב. ואכן, הזוג התארס".

ההתעקשות של אנשים לגבי פרטים שלהבנת השדכן הם שוליים, גורמת לפעמים לשדכנים 'לשנות מפני השידוך'. חיים פלק, יו"ר עמותת ישפה (ראה מסגרת) מספר לי על זוג שהפגיש ושיצאו תקופה קצרה. באחד הערבים אמרה הבחורה שיש לה יום הולדת, והבחור שאל בת כמה היא. "בת שלושים", ענתה הבחורה. "שלושים?!" הזדעק הבחור. "אבל אמרו לי שאת בת 29!" "באמת הייתי בת 29", היא השיבה, "אבל עכשיו אהיה בת 30". הזוג נישא בסופו של דבר, אך לאחר מעשה הבחור הודה שאם היו אומרים לו שהבחורה 'מתקרבת לשלושים' ולא בת 29, הוא לא היה מסכים לפגוש אותה כלל.

"שלושים זה גיל קריטי", אומר חיים. "בחורה בת שלושים יכולה להיות מקסימה וחיונית בדיוק כמו בת עשרים ושש, אבל הבחורים יפחדו לפגוש אותה". ובכל זאת, חיים מציין שאם חשוב לפונה לדעת את הגיל המדויק, הוא יאמר לו.

השידוך הליטאי

"אצלנו בחברה, לוקחים את נושא השידוך כפרויקט ראשון במעלה", מספרת גולדי, אשה חרדית-ליטאית שבתה "נכנסה לשידוכים" לא מזמן, כפי שזה מוגדר. ברגע שהבחור או הבחורה מגיעים לגיל המתאים (19-20 לבנות, ו-22 ומעלה לבנים) הטלפון מתחיל לצלצל. בדרך כלל זה מתחיל מחברים, קרובי משפחה, מכרים כאלה ואחרים – כולם מתגייסים לצורך העניין.

"זה ממש נתפס כחסד", אומרת גולדי. "גם בעלי, למשל, שהוא אדם מאוד עסוק, תמיד מוכן להתפנות כדי לעזור בשידוך". אם יש צורך פונים לשדכנית מקצועית, ולא רואים בכך שום פחיתות כבוד. הפנייה אינה כרוכה בתשלום, ולשדכנית יש רשימות מפורטות של בחורים ובחורות רלוונטיים, כולל כל האינפורמציה הנדרשת. ישנן אמהות שרושמות את ילדיהן אצל השדכנית מיד בהגיעם לפרקם. ככלל, בחברה החרדית עניין השידוך נתון בידי ההורים. הגורם המשדך לעולם לא יציע את ההצעה לרווק עצמו, אלא להוריו. עד שההצעה הופכת לקונקרטית, הצעירים אפילו לא יידעו עליה.

לאחר שמוצאים מועמד מתאים, מתחילה מסכת בירורים מעמיקה, יש הטוענים אף מעמיקה מדי. המטרה היא למנוע מהמשתדכים את עוגמת הנפש שבפגישות מיותרות. אם הכל תקין, הזוג נפגש, על פי רוב בבית כלשהו, לעתים בלובי של מלון. כל הקשר ביניהם אחרי הפגישות הראשונות נעשה דרך השדכנית.

לאחר מספר פגישות, כשבע-שמונה בדרך כלל, הזוג מחליט. אין תופעה של משיכת ההכרות על-פני חודשים ארוכים. "בחור ישיבה לא יכול לאפשר לעצמו לנהוג כך", אומרת לי חביבה, אישה חרדית אחרת. מספר הרווקים המבוגרים הנשארים מאחור הוא נמוך מאוד, אם כי התופעה קיימת.

תונה חסידית

בקרב החסידים עניין השידוכים מובנה עוד יותר. מרים, אם למשפחה חסידית ענפה, מסבירה לי כיצד מתנהל התהליך:

"ברגע שהילדים מגיעים לגיל הרצוי (מגיל 17 ומעלה) פונים לשדכנית. לכל שדכנית יש אוכלוסיה מיוחדת שבה היא מתמחה: משפחות חסידיות רגילות, שידוכים בעייתיים – כשלמשתדך או למשפחתו יש בעיה כלשהי, בעלי תשובה וכו'. לשדכנית יש את רשימת כל תלמידות המוסדות המתאימים וכל בחורי הישיבות, ומתחילים לחפש. השדכנית משתדלת להגיע להתאמה מרבית בין המשפחות ובין הילדים".

יש שידוכים בין החסידויות השונות?

"מעדיפים בדרך כלל להישאר במסגרת החסידות שלך, אבל בהחלט אפשר גם בן זוג מחסידות אחרת".

כשמוצאים הצעה הנראית מתאימה, הורי הבחורה פוגשים את הבחור, ורק אחר-כך הורי הבחור את הבחורה. סדר זה נועד כדי למנוע פגיעה מיותרת בבחורה. אם ההורים מסכימים, הזוג נפגש. הפגישה כמעט תמיד נעשית בבית, לעולם לא ברחוב. נפגשים בין פגישה אחת לשלוש פגישות, למעט מקרים חריגים, ואז הזוג מחליט אם השידוך נראה לו. יש חסידויות, במאה שערים למשל, שבהן המשודכים לא נפגשים כלל. לאחר שהזוג החליט שהוא מעוניין, הם פונים לרבי על מנת לקבל ברכה.

מה קורה אם הרבי מתנגד?

"זה כמעט אף פעם לא קורה, אבל אם כן מבטלים את השידוך. קורה גם שמביאים לרבי מספר שמות אפשריים, והוא מכוון את מי כדאי לפגוש".

לפני גמר השידוך, כל זוג חייב לעבור בדיקות דרך ארגון 'דור ישרים'. דור ישרים הוא ארגון שנועד למנוע מחלות גנטיות. כל בחור ובחורה נבדקים, והתוצאות נשמרות בסודיות מוחלטת. כאשר זוג רוצה להינשא, 'דור ישרים' יאמר להם אם הם יכולים או שקיימת סכנה למחלות בדור הבא. כך גם לא ידוע מי משני בני הזוג הוא נשא ומי לא.

מרים מספרת לי שאחרי שהזוג מתארס, הם אינם מתראים עד לחתונה. "אלה שיותר מקפידים גם לא מדברים בטלפון", היא אומרת. "אבל אם החתן הולך ברחוב ופתאום הוא פוגש את הכלה, הוא לא חייב לברוח. הוא יכול לומר לה שלום".

ומה הרושם שלך, המשפחות אצלכם מאושרות?

"נראה לי שכן. מעניין לעשות סקר איפה יש יותר גירושים. אצלכם כשזוג נתקל בבעיות בשלום בית, הוא הולך לייעוץ? אצלנו הולכים. אני חושבת שבגלל זה יש פחות גירושים".

היד המכוונת

המגזר המזוהה עם ש"ס הוא הרבה יותר הטרוגני, והדבר משתקף גם בנושא השידוכים. שוחחתי עם ברכה, שדכנית מצווה. היא מספרת לי שאין נוהג קבוע לגבי שידוכים, יש כאלה שמנסים למצוא דרך חברים וקרובים ויש כאלה שפונים לשדכנים. לה יש טענות דווקא לבחורות, שמבררות יותר מדי לפני הפגישות ומחפשות בחור מושלם.

"בגלל זה נשארות הרבה בנות מבוגרות", היא אומרת. במחברות של ברכה (שתי מחברות של בחורים ורק אחת של בחורות) יש אנשים מכל מיני מגזרים: ש"ס, ליטאים, חסידים, אפילו דתיים לאומיים. מידת המעורבות של ברכה בשידוך תלויה במשתדכים. כשמדובר בבנות בית יעקב ובחורי ישיבה, היא זו שמארגנת את הפגישות. לעומת זאת, לחוזרים בתשובה או לדתיים לאומיים היא פשוט תיתן טלפונים.

מה עם שידוכים בין עדות? משיחה עם נשים ליטאיות נראה לי שאין דבר כזה...

ברכה מפתיעה אותי: "דווקא ליטאים הולכים מצוין עם תימנים. יש ביניהם הרבה דמיון. אפילו המבטא קצת דומה".

נראה שלשדכנות יש יתרון אחד על-פני שיטות אחרות: המגע האישי בין השדכן למרואיין. הדבר מתבטא תחילה במפגש הראשוני, שבו השדכן מקבל את הרושם במי מדובר. בניגוד לאינטרנט, למשל, שם כל אחד מציג את עצמו בצורה סובייקטיבית, השדכן יכול לתת תמונה אובייקטיבית יותר. יש גם חשיבות במעקב אחרי הזוגות היוצאים, בהשתתפות בהתלבטויות שלהם ובדחיפה הקלה שגורמת להמשך הקשר. אולי יש כאלה שרואים זאת כהתערבות בענייניהם, אך מי יודע כמה חתונות פוטנציאליות התפספסו בגלל מחסור ביד מכוונת.

אופס, יצאה חתונה

אז לסיכום, אם החלטתם לבדוק את אפיק השדכנות, קודם כל רצוי מאוד לוודא שמדובר באדם הגון ולא באחד השרלטנים המנצלים את מצוקת הפו"פ לניפוח חשבון הבנק שלהם. שנית, יש שדכנים שעל פי מבחן התוצאה ניכר שיש להם כישרון מיוחד לנושא. "או שנולדים אם זה או שלא", אומרת לי רחל דן-און. ולבסוף, כל השדכנים שדיברו איתי יוצאים מנקודת הנחה שהם רק השליחים של מזווג הזיווגים האמיתי.

חוה מספרת למשל על זוג ששידכה ממש בלי כוונה: היא רצתה להכיר לאחד הבחורים בחורה שנראתה לה מתאימה. הבחורה המדוברת דחתה את חוה בהלוך ושוב, עד שזו התעצבנה, ושידכה לבחור בחורה אחרת, שבכלל לא נראתה לה מתאימה. הסוף ברור – השניים נישאו. שמו של הבחור, אגב, הוא לירון פרידמן – זה שנזכר בתחילת הכתבה.

ולכם, הפו"פ, נשאר רק לאחל שהשנה תזכו כבר לעמוד מתחת לחופה, בין בעזרת השדכנית ובין בלעדיה. כי יש מי שמזווג זיווגים, וכידוע – גם ים סוף נקרע, בסופו של דבר.

התשלום: תמונה מהחתונה

על עמותת ישפה שמעתי רק לקראת סוף הכנת הכתבה. "לעשות כתבה על שידוכים ולהזכיר את ישפה רק בקצרה זה חבל", הצהיר בטלפון חיים פלק, יו"ר העמותה. נפגשנו, הוא הראה לי במה מדובר, ומה אומר? אותי הוא הצליח לשכנע. מדובר במערכת מושקעת, המשלבת את פלאי הטכנולוגיה עם המגע האנושי של כתשעים מראיינות ושדכניות העובדות בהתנדבות. שדכניות העמותה משתמשות בפרופילים ממוחשבים המפרטים את כל הנתונים החשובים על הנרשמים, כולל תמונה. ישנה אפילו אפשרות לבדוק מי יצא עם המועמד קודם ומדוע זה לא הצליח.

רבנים בולטים בציונות הדתית, כגון הרב דרוקמן, הרב שלמה אבינר ועוד, תומכים ושותפים במפעל הזה, הפעיל מזה שלוש שנים. כ-2000 איש רשומים כיום ב'ישפה'. חיים פלק פותח בפני דפדפת, ובה תצלומים של זוגות מאושרים ביום חתונתם. עשרים וחמישה זוגות בשנה האחרונה. מספר מכובד ביותר, לכל הדעות. אגב, זהו התשלום היחיד ש'ישפה' דורשת מהמשודכים – תמונה מהחתונה.

'ישפה' נולדה כתוצאה מפגישת רבנים ואישי ציבור, שהחליטו שיש לטפל בבעיה החמורה של הרווקים בחברה הדתית-לאומית. היא מנסה להוות כתובת לפנויים ולפנויות, משהו דומה למה שחוה טוענת שחסר. אחד הדברים המהפכניים שנעשים, למשל, הוא רישום קולקטיבי של בני ישיבות ובנות מדרשות ומכללות. קבוצת מראיינים של ישפה מגיעה למקום ומראיינת בזה אחר זה בחורים או בחורות. באחד המקומות היה אפילו בחור שעמד וצילם כל מועמד בסרט נע. לא תמיד שיתוף הפעולה מצד הצעירים הוא מיידי:

"באחת המכללות, ביום ההרשמה הראשון נרשמו ארבע בנות", מספר חיים. "ואז דיברה אחת הרבניות ו'שטפה' את הבנות שחייבים לעשות השתדלות, ומי שיושבת ומחכה לשידוך בבית ממש פושעת. אחרי ההרצאה הזאת נרשמו מאה וחמישים בנות..."

ומה עם המימון?

חיים מסביר לי שהיו תורמים שהרימו את הפרויקט בעזרת תרומה גדולה, אך באמת עלות התפעול לא נמוכה. הנרשמים משלמים 180 שקלים דמי רישום, מה שמהווה איזושהי הכנסה. בעמותה היו רוצים להתרחב ולהשתכלל על מנת שתהיה בקרה, למשל, על כמות ההצעות המוצעות לכל משודך. אלפיים נרשמים זה לא מעט, אך כשמדובר על קרוב לעשרים אלף פו"פ, יש בהחלט מקום להרחיב את המערכת. ב'ישפה' עדיין מנסים למצוא את הדרך להגדיל את המאגר בלי שהדבר יבוא על חשבון הדיסקרטיות הגבוהה עליה מקפידים ללא שום פשרות.

ב'ישפה' רשומות גם שתי קבוצות אוכלוסיה מיוחדות: האחת היא קבוצה קטנה של אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. "כולם חושבים שלחילונים אין בעיה, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים", אומר חיים פלק. "אבל תדעי לך שיש הרבה חילונים שמרטיבים בלילה את הכר בדמעות".

הקבוצה השני כוללת אלמנים וגרושים. המקרים העדינים האלה מטופלים במסגרת מחלקה מיוחדת המכונה 'סיבוב שני', ולצערנו, בארץ למודת פיגועים ומלחמות כשלנו, יש במי לטפל.

השידוך הווירטואלי

"קליק קטן ואתה חתן – הקלקה קלה ואת כלה". משפט זה, המופיע בפרסום של רחל דן-און, מציג יפה את קסם ההיכרויות באינטרנט. ואכן, לשיטת ההיכרות הווירטואלית יתרונות רבים. זה זמין, נוח וזול, וההיצע בהחלט יפה. זה גם מאפשר לבחורות לבחור בחורים – מה שבתנאים אחרים לא כל-כך מקובל בציבור שלנו. אגב, לגבי ההיצע, עודף הצעות יכול להוות גם חיסרון, כפי שטענה אחת המרואיינות שלי: בגלל שפע האפשרויות, אתה לא מספיק משקיע בקשר אחד. וכידוע, טוב חתן אחד מתחת לחופה מחמישים וירטואליים במחשב.

לפני שנתיים וקצת נפתח באינטרנט אתר ההיכרויות הראשון המיועד לציבור הדתי, 'דוסי-דייט' שמו. את האתר החביב הזה הקים גרייסון לוי, איש היי-טק שהיה בזמנו רווק. הוא הגיע למסקנה שחסר בשוק דייטינג לדתיים באינטרנט, והחליט לעשות משהו בנדון. תחילה הוא שלח דואר אלקטרוני לכל המכרים שלו, סיפר להם על האתר החדש וביקש שיפנו חברים. כך החל העניין להתגלגל, והיום, שנתיים אחרי, באתר רשומים מעל 10,000 איש. לציבור היהודי בחו"ל פתח גרייסון אתר מקביל, וגם שם רשומים מספר דומה. מדי יום מצטרפים לדוסי-דייט כעשרים איש.

ישנם מספר אתרי הכרויות בארץ, לשם מה צריך אתר מיוחד לדתיים?

"אנשים שמנהלים אתרים גדולים טוענים שזה מתאים לכולם. אבל אין נייטרליות בחיים. כל פעולה שלך משקפת את השקפת העולם שלך. השאלון של האתרים הרגילים כולל שאלות כגון איזה אוכל אתה הכי אוהב? ומה צבע העיניים החביב עליך? אלה שאלות שממש לא מעניינות אנשים דתיים. גם התשובות שהם מציעים לשאלון לא מתאימות. יש למשל שאלה "באיזה תדירות אתה הולך לבית הכנסת?" והתשובה בעלת התדירות הגבוהה ביותר היא פעם בשבוע.

"בשאלון של דוסי-דייט, לעומת זאת, תוכלו לאבחן אם הבחור הפוטנציאלי לובש ציצית תמיד או לפעמים, אם הבחורה תכסה את ראשה ועד כמה, מה תדירות לימוד התורה ושאר גורמים המנסים להוות 'דתומטר'. כיון שהציבור הדתי הטרוגני במיוחד, תוכלו גם למצוא חלוקה למגזרים השונים. למשל: דתי-לאומי רגיל, דתי-לאומי תורני, קרליבך, ישיביש, חרדי, חסידי ואפילו חפיפניק.

"אנשים כל הזמן פונים אלי ומבקשים שאשנה את הקריטריונים", אומר גרייסון, "אבל צריך להבין שאי אפשר להשביע את הרצון של כולם. גם מבחינה טכנית זה מסובך לשנות את הנתונים של כל-כך הרבה אנשים".

איך מונעים מצב שלמאגר יכנסו טיפוסים מפוקפקים? במקרה של היכרות זה יכול להיות מאוד לא נעים.

"יש שני פתרונות לזה", אומר גרייסון. "קודם כל יש מערכת סינון אוטומטית, הבודקת גורמים מסוימים בכניסה לאתר. כמובן שאני לא יכול לומר מה. אם היא מוצאת משהו חשוד, היא מודיעה לי על כך. וחוץ מזה, אני אישית עובר על כל פונה חדש, וכבר פיתחתי חושים טובים למצוא אנשים בעייתיים. סך הכל התלונות פחתו מאוד, ולפחות חצי מהם נובעות מאיזה ויכוח שהיה בין שני הצדדים".

ואחרי כל זה, מה שחשוב זו מידת ההצלחה. דרך דוסי-דייט נישאו בינתיים 52 זוגות (ואולי ה-53 בדרך), ודרך האתר של חו"ל נישאו 47. כמאה זוגות במשך שנתיים.

אנשים שמתחתנים שולחים לך מתנה? תשלום?

"יש כאלה ששולחים מתנות, מזמינים לחתונה. אבל לא כולם. לפעמים אפילו לא מספרים לי שהכירו דרך האתר. זוג אחד הודיע לי שהוא התחתן רק שנה וחצי אחרי החתונה. על זוג אחר נודע לי דרך מכר משותף".

לידיעת חברי דוסי-דייט, גרייסון מקדיש כל יום כעשר שעות לתפעול האתר. מביתו שבמעלה מכמש, הוא ואשתו עוברים על הנתונים של כל נרשם חדש, מטפלים בפניות שונות, ואפילו מעבדים תמונות לא מספיק צנועות שאנשים שלחו, כדי שהאתר יתאים לכולם. דרך אגב, גרייסון עצמו לא מכיר את ה'דוגמנים', אבל החברים שלו כן. שבעה מחשבים נדרשים כדי להחזיק אתר כל-כך גדול, והעלות, שגרייסון משלם מכיסו, היא כחמש מאות דולר בחודש. את האתר של חו"ל הוא הצליח למכור, וזה מאפשר לו להמשיך ולפתח את הדוסי-דייט. למשתמשים, אגב, האתר אינו עולה דבר.