חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 68ראשיהפצה

סימנו אותו - בגליון השבוע

"מעולם לא התכוונתי למסור לשב"כ את ההחלטה יקבל תעודת עיתונאי" מבהיר דניאל סימן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית ● סימן בסך הכל רצה להבטיח שרק עיתונאים אמיתיים יחזיקו בתעודה, אבל מקהלת התקשורת הישראלית הפכה אותו לאויב הציבור ● ובלשכת ראש הממשלה נזכרו פתאום שהוא מונה ללא מכרז, והחליטו להעבירו מתפקידו ● אחרי שלוש שנים של שכיבה על הגדר מול תקשורת זרה ועוינת, סימן מותקף מאחור ולא מקבל גיבוי
20/11/03, 00:00
אריאל כהנא ועפרה לקס

דני סימן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, למד השבוע על בשרו את כוחה של הצביעות הפוליטית והדורסנות של התקשורת בישראל. רק לפני שבועיים הוא עוד היה שותף בכיר בעיצוב ההסברה הישראלית, קרוב למקבלי ההחלטות ואחד מבכירי מיישמי המדיניות של אריאל שרון כלפי התקשורת הזרה. השבוע הועלה סימן כקרבן על מזבח השקט התקשורתי הישראלי שעושה טוב כל-כך לאותו שרון.

הדבר עדיין לא נמסר סופית, אך הוא כנראה יודח בקרוב מתפקידו, בנימוקים פרוצדורליים, מה שישים קץ ל-13 שנים בלשכה, ארבע מתוכן כעומד בראשה. סימן עצמו אינו אומר זאת, אך למה שנעשה לו השבוע אין הגדרה הולמת יותר מאשר תרגיל מסריח.

בשלוש השנים האחרונות עמד סימן בראש המאמץ הישראלי לשינוי דפוסי הסיקור הבעייתיים של העיתונות הזרה הפועלת בארץ. הוא עשה זאת בגיבוי מלא של לשכת ראש הממשלה. סימן הפסיק את מדיניות עצימת העיניים ממחדליהם של העיתונאים הזרים, לא היסס לקרוא אותם לסדר ואף נקט נגדם סנקציות.

השבוע, כשראשי העיתונות הישראלית פתחו עליו את הפה, נעלם הגיבוי. שלושת העיתונים הגדולים וגם אמצעי התקשורת האלקטרוניים פצחו בקמפיין מתוזמן נגד ראש לע"מ, לטענתו מבלי להתחשב בעובדות בשטח. סימן נותר במערכה לבדו, נאבק לא רק על הרפורמות שקידם אלא על תפקידו.

כל אחד ותעודת העיתונאי שלו

לשכת העיתונות הממשלתית היא גוף עצמאי בתוך משרד ראש הממשלה שאחראי על הנפקת תעודות עיתונאי לעיתונאים ישראליים וזרים. תפקידה העיקרי הוא להוות גורם מסייע עבור הזרים, לתווך בינם ובין גורמי שלטון ולהעניק להם משענת לוגיסטית ותוכנית. הלשכה מטפלת ב-350 המשרדים של העיתונות הזרה בישראל, בהם עובדים 2000 איש באופן קבוע ועוד כמה אלפים שמגיעים לכאן לתקופות קצרות.

סימן, בשנות הארבעים לחייו, 'גדל' בלשכה. לאחר שחרורו מצה"ל בתום מלחמת לבנון יצא לארה"ב, לעבוד בקונסוליה. כמי שאנגלית היא שפת האם שלו, הוא הצטרף למערכת ההסברה של הקונסוליה, וכך הגיע לתחום העיתונות וההסברה.

במשרדו בירושלים השבוע נזהר סימן מלמתוח ביקורת על הדרגים שמעליו. "אינני מגיב בכל מה שקשור לענייני האישיים". אך גם כשהוא שותק אין מקום לספק. מבחינתו, השבוע הוא הופקר. השתלשלות האירועים החלה עוד בקיץ הקודם, אז הוחלט בלע"מ כי לאחר 15 שנים, הגיעה השעה לרענן את הקריטריונים המאפשרים לעיתונאים ישראלים לקבל תעודה ממשלתית.

סימן: "כשעודכנו התקנות בפעם האחרונה עוד לא היה ערוץ 2 ועוד לא היה אינטרנט. האם שינויים אלה בפני עצמם לא מצדיקים בחינה מחודשת של התקנות? זה רק חלק מהתמונה. אנחנו מחלקים מדי שנה 16 אלף תעודות עיתונאי, שנפח לא מבוטל מהן מגיע לידיים לא נכונות. יש מערכות שמוציאות תעודות לטכנאים שהן מעסיקות או לפונקציונרים אחרים. התגלו מספר מקרים של תעודות מזויפות, ובכלל, כיום אין דרך לאמת את המידע שמוסר העיתונאי בעת קבלת התעודה.

"לכן החלטנו שיש צורך באישור נוטריוני. כמו כן החלטנו לבקש תשלום עבור הנפקת התעודה, משום שהדבר עולה לנו כסף וזמן רב. והיתה גם בעיה ביטחונית; באמצעות התעודה ניתן להיכנס לאירועים שבהם משתתף ראש הממשלה, והדבר עורר בעיה מבחינת השב"כ. לכן החלטנו שלאחר הנפקת התעודות נמסור לשב"כ את רשימת העיתונאים המעודכנת, כך שיוכל לאתר זייפנים. כן סוכם שהשב"כ יוכל למסור ללע"מ מידע ואזהרות על עיתונאים פלשתיניים עוינים".

מה הרגיז את העורכים?

בתום חודשים ארוכים, ולא לפני שעברו בדיקה בלשכת ראש הממשלה וקיבלו את אישורו של היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, נחתו סוף סוף הנהלים הסופיים על שולחנו של סימן. הדבר היה לפני כשלושה שבועות, כשבאוויר ריחפו ההכנות לקראת השביתה הגדולה של ההסתדרות. "כדי להקדים את השביתה הזדרזתי לשלוח את הנוהל החדש למערכות העיתונים, בלי לקיים שיחת ריכוך מקדימה עם עורכי העיתונים. כאן היתה הטעות שלי. החיפזון, כמו שאומרים, הוא מן השטן'".

מה הקפיץ את עורכי העיתונים? לא ברור. בצרור ידיעות ומאמרים נתלו הכותבים בכוונה למסור לשב"כ את רשימת העיתונאים. הסבריו של סימן שלשב"כ אין שום מעמד בהחלטה אם להעניק או לשלול תעודה מעיתונאי, ושהדבר מקובל במדינות מערביות נוספות, נפלו על אוזניים אטומות. "לא רק שמעולם לא התכוונתי למסור לשב"כ את ההחלטה מי יקבל תעודה, אלא שגם לו זו היתה כוונתי, אני נתון לביקורת בג"ץ. בג"ץ יאפשר מצב כזה?"

חרף הדברים האלה, הוצג סימן באינספור כתבות ומאמרים כאויב הדמוקרטיה וחופש הביטוי, וכמי שגיבש נהלים המתאמים למשטרים חשוכים. היום אומר סימן שסעיף השב"כ היה רק התירוץ. "לא עירוב השב"כ הטריד אותם – גם בעבר השב"כ היה מזהיר אותי מעיתונאים הקשורים לגורמי טרור – אלא סעיף אחר".

אם כן, מה קומם כל-כך את העיתונות? אולי ראשי העיתונות הוטרדו מהעניין הכספי. סימן קבע את שאגרת חידוש התעודה תעלה 100 ¤ לעיתונאי. חישוב זריז מראה שמדובר בהוצאה של אלפי שקלים למערכת עיתון בינונית ועשרות אלפים למערכות הגדולות. העיתונים סרבו לקבל את הגזירה, ובמקרה שלהם עמד לרשותם די כוח לבטלה. מעבר לכל, הצמרת העיתונאית בארץ הורגלה זה מכבר להכתיב לממשלה את צעדיה, ולא להיפך.

בשיתוף פעולה נדיר עשו יד אחת שורת עורכים בכירים באמצעי התקשורת, והחלו להפעיל לחצים גלויים וסמויים על לשכת ראש הממשלה, כלומר על אלה שסימן כפוף להם. ההתקפלות לא אחרה לבוא. מעל ראשו של סימן השעתה לשכת שרון במחי יד את הנהלים החדשים. וזה לא הכל, ימים ספורים אחר-כך הודיעו גורמים עלומים בלשכת שרון כי דני סימן יסיים בקרוב את תפקידו.

הכושי עשה את שלו

אחרי 3 שנים כראש לע"מ, נזכרו פתאום בלשכת שרון שסימן הוא בכלל "מינוי זמני", מצב שפשוט אי אפשר להשלים אתו. במקביל הדליף לעיתונות אחד מיריביו של סימן במכרז החוץ שבחודש אוגוסט הוא לא עבר את אחד משלבי המכרז לתפקיד מנהל לע"מ. אגב, כיוון שאין באופק מועמד אחר לתפקיד מנהל לע"מ יבוא במקום סימן מועמד זמני אחר.

וכך, לאחר 3 שנים שבהן דבק במדיניות ההסברה שבנתה לשכת ראש הממשלה ואף שכב למענה על הגדר, יסולק בקרוב דני סימן מתפקידו. מבחינת לשכת שרון הוא הפך מנכס לנטל. הכושי עשה את שלו, ועכשיו הוא יכול ללכת.

לא רק את כוחנותה של המערכת הפוליטית למד השבוע דני סימן להכיר מקרוב, אלא גם את הציניות שבה מתנהלים לא מעט מעיתונאי ישראל. סיכום אינו סיכום, הבטחה אינה הבטחה, וסיקור אובייקטיבי כביכול רחוק מלהיות כזה. "בכל העיתונים לא מצאתי ולו דיווח אחד שמסביר את העמדה שלי, למרות שדיברתי עם כל העיתונים. לכולם הסברתי, גם אם בדיעבד, שלשב"כ אין שום מעמד בהחלטה מי יקבל ומי לא יקבל תעודה, ובכל זאת ממשיכים לכתוב דברים שאינם אמת, כאילו השב"כ יקבע מי יהיה זכאי לתעודה.

"גם במאמרי הדעות כולם כותבים נגדי, אף שאיש לא דיבר איתי. איש לא הרים טלפון כדי לברר מה אני אומר. לצערי, גם אנשים שאני מעריך כתבו נגדי, בלי לבדוק. היו גם מקרים של מעילה באמון. מספר עיתונאים ששוחחו איתי ומסרתי להם מספר פרטים לא לייחוס פרסמו הכל בעיתון בשמי.

"תראה, אני לא מתעניין בעיתונות הישראלית, מעבר לתפקידי לנפק את תעודות העיתונאי. אני התחלתי בתהליך של עשיית סדר בתחום הפרוץ הזה של חלוקת תעודות העיתונאי, ודבקתי בעמדתי למרות הביקורת. היו גורמים אחרים שנבהלו מהביקורת והתקפלו תחת הלחץ. בשלב זה, כל עוד לא הוכנסו השינויים בנהלים, יוסיפו להיות אנשים שנושאים את התעודה על אף שאינם זכאים לה".

הנרטיב הפלשתיני כאמת גמורה

על ה'זובור' נגד דני סימן בעיתונות הישראלית תפסו טרמפ השבוע נציגי התקשורת הזרה. שלא כמו העיתונות הישראלית, לגבי הזרים יש לסימן מה לומר, והרבה. החיכוך בינו לבינם החל תקופה קצרה לאחר תחילת העימות עם הפלשתינים. אז הבינו לע"מ וגופי ההסברה של מדינת ישראל שהכתבות המשודרות בעולם ביחס לעימות מעוותות ומוטות לטובת הצד הפלשתיני. בלע"מ בדקו לעומק את התופעה, והחליטו לנקוט שני צעדים משמעותיים, לצד ההסברה, כלפי הכתבים הזרים.

הצעד הראשון היה הפסקת הענקת תעודות עיתונאי ישראליות לפלשתינים. מחזיקי התעודה היו יכולים להיכנס לשטח 'ישראל הקטנה' או לעבור באופן חופשי בין המחסומים, מה שלא פעם נוצל לרעה. סימן טען כי מאחר שמדובר בתושבי הרשות הפלשתינית, היא זו שצריכה להנפיק להם את התעודה. הוא קיווה להביא בכך לצמצום שיתוף הפעולה ההדוק בין העיתונאים הזרים לבין סייעניהם הפלשתיניים, שכמובן לא הקפידו על אובייקטיביות עיתונאית טהורה.

הפלשתינים תפסו עמדות מפתח במערכות התקשורת הזרות ותפקדו כ'סטרינגרים', שתפקידם לתאם בין הגופים המסקרים. הם צברו השפעה רבה על תחומי ואופני הסיקור, ותיאמו ביניהם גרסאות. מאז הוקמה הרשות הפלשתינית, שבה המושג 'חופש העיתונות' נשמע לא מוכר אפילו בערבית, היה ברור כי ה'עיתונאים' הפלשתיניים הם למעשה אנשי שלומם של ראשי הרשות ועושי דברם.

העיתונאים הזרים הודו לא אחת בפני סימן כי העיתונאים שלהם משמשים ערובה לשמירת חייהם בתחומי הרשות ובכל זאת הם ממשיכים להשתמש בדיווחיהם כאילו הם משקפים את הלך הרוחות ברחוב הפלשתיני, או כאילו הם מתיימרים להיות אובייקטיביים.

לסימביוזה הזו ביקש סימן לשים קץ.

תופעה נוספת שגילה סימן בחזית העיתונאים הזרים היא נטייתם להתייחס לתעודות העיתונאי הישראליות כהטבה לפלשתינים שחפצו ביקרם – לאו דווקא עיתונאים. "בעבר, כל מה שמערכת זרה היתה צריכה לעשות הוא להגיד: 'האדם הזה עובד עבורנו', והיינו מנפיקים לו תעודה", אומר סימן. "אני חושב שאם היינו ממשיכים במדיניות הזו בשנתיים האחרונות זה היה חוסר אחריות". העיתונאים הזרים נזעקו. הם הרגישו שמשתקים להם עורקי מידע מרכזיים, ופוגעים בעמיתיהם הפלשתיניים, שעליהם כל-כך התרגלו להישען.

הצעד הנוסף שנקט סימן נגע בעיקר לצלמים הזרים. הוא החליט להיצמד לחוק היבש, ולא להנפיק להם תעודת עיתונאי לפני שקיבלו אשרת עבודה כחוק. בכך שינה סימן את הנוהג שהיה מקובל בלשכה במשך שנים, נוהל שלא התיישב עם החוק אך היה הסדר מצוין עבור הזרים שכבר התרגלו.

לתת עבודה לישראלים

בעצם שינוי המדיניות נענה סימן לבקשות של נציגי איגודי הצלמים הישראליים שקבלו על קיפוח פרנסתם. "היה הסכם בין הזרים לבין הצלמים הישראלים על מספר מוגבל של צלמים זרים שיורשו לבוא לעבוד בארץ", מספר סימן. "מה עשו המערכות הזרות? כדי לעקוף את ההסכם הם הכניסו הנה צלמים וקראו להם 'עורכי ווידאו' או הגדרות אחרות, וכך פגעו בישראלים. אין שום סיבה שכתב זר לא ייעזר בשירותיו של צלם ישראלי. אם ירון דקל בארה"ב משתמש בצוות אמריקני מקומי, גם הצוותים הזרים בארץ יכולים לעשות זאת".

הצעדים שנקט הביאו לתוצאות. יותר צלמים ואנשי הפקה ישראליים נלקחו לעבודה על ידי העיתונאים הזרים. היה כאן רווח כפול: דחיקת הפלשתינים מקביעת סדר היום של העיתונאים הזרים ומתן פרנסה לאזרחים ישראליים. על פי מידע שיש בלע"מ, הרשות הפלשתינית לוחצת על המערכות הזרות לעבוד עם צלמים זרים ולא עם ישראלים. המערכות הזרות מכחישות, וטוענות כי הישראלים מפחדים לעבוד ביש"ע. כך או כך, הזרים סימנו את סימן, ומאז הצר את צעדיהם אינם מחמיצים הזדמנות לתקוף אותו, כפי שעשו השבוע.

לסימן חשוב להסביר כי הוא לא אויבם של הזרים. הוא עבד איתם ועבורם במשך שנים בלשכה. הוא יודע לספר על מצבם המשפחתי של רבים מן הכתבים, מהם הרגליהם והיכן הם נוהגים לבלות. אם מישהו מהם שכח להביא 'תעודת עיתונאי' לאירוע כלשהו וסימן הכיר אותו אישית, הוא סייע לו להיכנס. עובדיו עומדים בתור עבור העיתונאים ובני משפחותיהם במשרדים הממשלתיים, וזה בסדר מבחינתו. זה תפקידו.

טענותיו מתרכזות בעיקר באמון הטוטאלי שרוחשים העיתונאים למקורותיהם הפלשתיניים, אמון שהוא בגדר התכחשות לאמת שאולי נובעת מאידיאולוגיה סמויה של הכתבים. הם שבים ומצטטים דוברים שהוכח ששיקרו בעבר, ואל דברי הישראלים, אם הם בכלל פונים אליהם, יתייחסו בעירבון מוגבל.

סימן מצדו מבהיר שהביקורת שיש לו על דרך הסיקור של הרשתות הזרות אינה הסיבה היחידה שבעטיה החליט לעשות סדר בענף העיתונות הזרה: "במשך השנים העיתונאים הזרים התרגלו לכך שהישראלים מחליקים על כל דבר. הם הכניסו הנה את מי שרצו, והוא קיבל תעודת עיתונאי ישראלית בלי כל הצדקה.

"היו למשל מקרים של פעילים פוליטיים פרו-פלשתיניים, ששימשו כעיתונאים בארצותיהם אך לכאן באו כדי לעזור לפלשתינים. הם ביקשו תעודות עיתונאי, וממני כבר לא קיבלו אותן. עוד דוגמא: ממש בימים אלה עומד להיכנס לארץ עיתונאי ידוע, שדורש לצרף אליו את המסז'יסט שלו. המערכת שלו טוענת שזה מה שמרגיע אותו. אני לא אסכים לכך: אם העיתונאי באמת זקוק למסז'יסט, הוא יכול לפנות לישראלים".

נחמדים גם לזרים

צעדיו של סימן גררו ביקורת בכלי תקשורת בעולם, שהביטוי הבולט מביניהם היה מאמר מערכת ב'גרדיאן', שכינה את סימן בכותרת 'הבריון של ישראל'. עיתונים אחרים גם הם לא טמנו את ידם בצלחת, ובמקביל הפעילו לחצים על המערכות הפנים-ישראליות בכל כיוון אפשרי. הם פנו למשרדי ממשלה, ובעיקר למשרד החוץ, הם התקשרו בלי סוף לחברי כנסת, מה שהביא לדיון מיוחד של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בנושא, והכל כדי להביא לשינוי במדיניות.

עד עתה, בגיבוי הדרגים שמעליו, עמד סימן איתן מול ההתקפות. הוא חש כשליח של ישראל, וכשהשמיצו אותו בלע את הרוק והמשיך הלאה. "אני עובד מדינה. כשנכנסתי לתפקיד הזה נשבעתי לשמור על חוקי המדינה, ואני מאמין בכך. אני לא מוכן להעלים עין מ'חיפופים' ומניסיונות לעקוף את החוק. מדינה צריכה לשמור על הכבוד שלה, ובצעדים שאני נוקט אני משתדל לשמור על החוק, ולפעול למען המדינה.

"כל מיני גורמים מדליפים נגדי שאני מזיק להסברה, שצריך להיות נחמד יותר לזרים וכיוצא בזה. אבל עובדה שקודם לכן, במשך שנים היינו נחמדים לזרים. ומה זה עזר לנו? זה שיפר את תדמית ישראל?!

"אגב, בין אלה שמדליפים נגדי יש אינטרסנטים שפשוט רוצים לספח לעצמם את לע"מ. זאת הסיבה למשל שהשבוע פורסם דו"ח של משרד החוץ, שמאשים את לע"מ בבעיות ההסברה של ישראל ומסקנתו – כמה מפתיע – שצריך להעביר את לע"מ למשרד החוץ. לי אין עניין במלחמות. תמיד התרחקתי ממאבקים. אני רואה פרסומים נגדי בעיתונות ולא מגיב. אני עדיין חזק ונחוש, אבל כשכל המערכת יוצאת נגדך, זה סיפור אחר".

למרות ואולי בגלל עמדותיו הנחושות, נראה שסימן לא ימשיך בתפקידו. בתקופה הקרובה ימונה לו מחליף, ולאחר פרק זמן ייערך מכרז פנימי בין עובדי המדינה למשרת ראש לע"מ. סימן, מבחינתו, אינו מתכוון לוותר כל-כך בקלות. הוא כבר הודיע כי יש בכוונתו להתמודד במכרז הזה.



טרור חמוש במצלמה

אריאל כהנא

סיפור אחד, על צלם פלשתיני בשם מאזן דנה, מתמצת את קובלנותיו של דני סימן על התקשורת הזרה, על סייעניה הפלשתיניים, על שיתוף הפעולה הבעייתי ביניהם ועל הדרך הנכונה להתמודד עם כל אלה.

מאזן דנה עבד שנים ארוכות כצלם סוכנות הידיעות הבינלאומית רויטרס. ראשי הסוכנות הציגו אותו כל השנים כאחד מבכירי הצלמים העובדים למענם, וקשרו שבחים לעבודתו. וכל-כך למה? דנה, ערבי יליד חברון, רשם פרקים נרחבים על עבודתו בעיר. על פי הגדרות ראשי רויטרס, "דנה היה צלם אמיץ שעשה עבודה עיתונאית חשובה בלי חשש לשלומו האישי, ואשר היה מחוייב לכסות את הסיפור, יהיו התנאים אשר יהיו".

דנה בעבודתו לא התמקד כמובן בשחיתות ברשות הפלשתינית בחברון, וגם לא במעשי הטרור נגד יהודים בסביבת מגוריו, אלא בהתנגשויות בין צה"ל לבין ערביי העיר. בשנות עבודתו נקלע דנה לא אחת ללב זירות האירועים, וכמה פעמים אף נפגע מכדורי גומי של חיילנו. לעתים מזומנות נהג דנה להתלונן על התנכלות מכוונת של חייליי צה"ל לו עצמו ולעיתונאים בכלל. מעסיקיו ברויטרס היו ממהרים לפנות בשמו ללע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית) ולהתלונן על התנהגות חיילי צה"ל.

בצה"ל נערכה בדיקה, וממנה עלה שלא במקרה נקלע דנה ללב האירועים, ולא במקרה הוא נפגע מאש החיילים. דנה, כך התברר, היה לא רק הצלם אלא גם הבמאי. לא אחת ולא שתיים הוא נהג ליזום היתקלויות עם חיילי צה"ל, וכך ייצר לעצמו חומרי צילום איכותיים. מה הפלא שברויטרס התלהבו? חרף הגילויים על תפקידו הכפול של דנה, לישראל לא היה יותר מדי מה לעשות. רק כשנכנסה לתוקף הוראתו של דני סימן שלא להעניק תעודות עיתונאי ישראליות לצלמים פלשתיניים הוצרו צעדיו במעט.

ברויטרס המשיכו לשמור על קשרים טובים עם מאזן דנה. עם תחילת המלחמה בעיראק ביקשה הסוכנות מלע"מ להתיר לו לצאת לעיראק, על מנת שיסקר עבורה את המלחמה. לע"מ ודני סימן בראשה סירבו. "אין הבדל בינו לבין כל תושב פלשתיני. כשם שלאחרים אסור לצאת משטחי הרשות, גם עליו היציאה אסורה", הסביר סימן.

חודשים ארוכים מנע סימן את יציאתו, אך לבסוף הפך בדעתו. "אמרתי לעצמי שאולי בעיראק הוא יגרום לנו פחות נזק מאשר כאן, והתרתי לו לצאת". דנה יצא לעיראק, ומיד החל לספק חומרים לרויטרס. גם הפעם מצא עצמו קרוב מדי למרכז העניינים, קרוב עד כדי מוות.

"זהו עוד מקרה של טרגדיה מצערת", אמר סרן לואיס מסטון, דובר המפקדה המרכזית של הכוחות האמריקניים, בבוקר שלאחר מותו של דנה. "הוא נורה על ידי חיילים אמריקניים שסברו בטעות כי המצלמה שהוא מחזיק היא משגר רקטות נגד טנקים", הסביר הקצין. ואכן, בדיווחים של כלי התקשורת מן ה-18 באוגוסט 2003 נאמר שבפריים האחרון במצלמתו של דנה נראים נעים לעברו שני טנקים אמריקניים. הללו הוזנקו לכלא של בגדד שבו היתה התקפת טרור, ובגלל המצלמה זיהו אותו כאחד הטרוריסטים. לא בטוח שהם טעו בזיהוי.