חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 69ראשיהפצה

הקרב הקשה בחייו - בגליון השבוע

כמעט 30 שנה אחרי הלחימה בעמק הבכא נקלע אביגדור קהלני לקרב שאין בו טנקים, אבל יש בו מלחמה קשה ואכזרית על שמירת השם הטוב ● משולש המערכות תקשורת-משטרה-פרקליטות, מאשים קהלני בספרו החדש, עשה יד אחת נגדו והמשיך לרדוף אותו ("כמו טיל קרקע-אוויר שננעל על המטרה") גם אחרי שזוכה ● הדלפות משטרתיות, כתבות תחקיר מגמתיות והליכים משפטיים ארוכים היו רק חלק מהשיטה ● לראש אגף החקירות, הוא קובע, יש הרבה יותר כוח מלראש הממשלה
28/11/03, 00:00
אריאל כהנא

לאביגדור קהלני יש בימים אלה הרבה סיבות טובות לסגור חשבון עם מי שמיררו את חייו במשך שנתיים וחצי. כעת, כשגואה הביקורת הציבורית על מי שהושיבו אותו לשווא על ספסל הנאשמים, כשהיועץ המשפטי לממשלה עושה בשבילו את העבודה, וכשהוא כבר איננו הילד היחיד שצועק 'המלך הוא עירום', יש לקהלני את כל הסיבות שבעולם לקום ולזעוק 'אני מאשים'.

את מי להאשים? את מפקד אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי, ואת פרקליטת המדינה, עדנה ארבל. השניים בכוחות משותפים גררו גם את קהלני לפרשת נמרודי, ופגעו במצרך היקר ביותר לאיש ציבור – שמו הטוב. אבל הפעם קהלני לא מסתער. אי אפשר לשמוע ממנו מילים קשות על המערכת שאילצה אותו להתמודד עם האשמות מופרכות. גם תחת לחץ הוא בורר את מילותיו ומצטמצם לתיאור העובדות היבשות.

המקסימום שקהלני מוכן לומר על ניצב מזרחי, למשל, הוא ש"מזרחי גרר אותי לפרשת נמרודי כדי לנפח אותה, והכל משיקולים של יוקרה אישית". לגבי ארבל, קהלני ממש נזהר בכבודה ומסתפק באמירה ש"היא נסחפה אחרי מזרחי". בין הביקורת הזהירה הזו לבין התחושות האישיות של קהלני עומד פער עצום ובלתי מוסבר.

"מה שאני עברתי בפרשה הזו", אומר קהלני, גיבור ישראל, "זה עוז 77 של שנות ה-2000, אבל בהבדל גדול אחד: אז ידעתי שכל המדינה מאחורי. הפעם המדינה היתה נגדי, לפחות באופן פורמלי". כך מסכם אביגדור קהלני את שלוש השנים שבהן נאבק על טיהור שמו מהקשר לבלון הגדול של פרשת נמרודי. גם בסיום השיחה עמו קשה להבין את המרחק בין עוצמת הפגיעה שחש קהלני מהמדינה לבין מתינות ביקורתו על נציגיה הבכירים שחוללו את הפגיעה הזו.

נאשם על לא עוול בכפו

למעלה משנה חלפה מאז זיכויו השני והסופי של קהלני מאשמות שיבוש חקירה, גילוי בהפרת חובה והפרת אמונים. ארבל, מזרחי ושלוחיהם טענו שקהלני, בהיותו השר לביטחון הפנים ולאחר שסיים את התפקיד, מסר מידע לעופר נמרודי על פרטי החקירה נגדו – האשמה שגם אם אפשר להבין איך נולדה, אין לה ידיים ואין לה רגליים.

בסיבוב המשפטי הראשון לא טרח אפילו בית המשפט השלום בתל אביב להמתין לסיום המשפט, וכבר באמצעו חתך ופסק שכתב האישום הוא בגדר "נפיחה מייגעת של אוויר חם מכדור פורח". הפרקליטות לא ויתרה, וערערה למחוזי, שחייב את בית המשפט להמשיך את המשפט עד סופו. אלא שקהלני זוכה באופן מלא גם בפעם השנייה.

הפרקליטות, בהנחיה ישירה של פרקליטת המדינה, כבר הכינה עוד ערעור. הנימוק המרכזי של ארבל בהתעקשותה להמשיך את המשפט היה 'מה יגידו', כלומר העדר ערעור יתפרש כביכול על ידי הציבור כהודאה בטעות מצד הפרקליטות ויפגע ביוקרת הפרקליטות. היא כנראה לא חשבה על האפשרות שדווקא הכרה באמת והודאה כי התיק נגד קהלני, בדומה לפרשת נמרודי כולה, היה טעות למן הרגע הראשון, הם שיעניקו לפרקליטות את אמון הציבור, שגם כך לא מרקיע שחקים. כך או כך, רק נחרצותו של היועץ המשפטי רובינשטיין, שכפה את דעתו על פרקליטת המדינה ארבל, היא שחסכה מקהלני את הסיבוב השלישי.

אף שיצא מנצח הקרב הזה, מבחינתו של קהלני היה הקשה יותר. בעיניו, דווקא הניצחון בקרב השני של חייו, הקרב המשפטי, הוא המתוק יותר, משום שהיה אמנם כרוך בכאב לב ובייסורי נפש, אך לא עלה בדם. כעת, לאחר תקופה ממושכת של היעדרות מהחיים הציבוריים, הוא בשל לחזור למרכז הבמה, והוא אכן עושה זאת – בסגנונו. בימים אלה משודרת בגלי צה"ל סדרת תכניות, שבהן ראיין מפקדים שלחמו בגזרות קשות במלחמת יום הכיפורים.

לאור בקשות רבות של מאזינים, זהו כבר הסבב השני ברציפות של שידור התכניות, שקהלני אגב שידר בהן בהתנדבות. במקביל לפסטיבל מלחמת יום כיפור, שלקהלני כידוע היה בה איזשהו חלק, תפסה את הכותרות פרשת ניצב משה מזרחי. דווקא לגביה, קהלני כאמור אינו מכביר מילים, שכן קהלני היה בשני צדי המתרס.

בשדה הקרב ובבית המשפט

הוא היה השר לביטחון הפנים והכיר מקרוב את אורחותיה החיוניות אך גם הבעייתיות של המשטרה. הוא עמד בקשר עם צמרת המערכת המשפטית, ובראשה היועץ המשפטי ופרקליטת המדינה. הוא קידם את משה מזרחי לתפקיד ראש יאחב"ל (היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות), ולבסוף הוא גם היה זה שמצא עצמו מן הצד השני של השולחן כנחקר ואחר-כך כנאשם, במסגרת פרשת נמרודי.

כאן חש על בשרו על את העיוותים ואי הצדק של מערכות החקירה והמשפט הישראליות. "יש תפוחים רקובים בצמרת", הוא אומר, "אבל זה לא פוסל את המערכת כולה". אף שקהלני בורר את מלותיו, יש לא מעט מה לשמוע ממנו. המסלול הלא שגרתי שעבר עליו, מהשר הממונה על המשטרה לנרדף על ידה, מעניק לו זווית ראיה ייחודית על פרשת מזרחי בפרט ועל תפקוד אגף החקירות והפרקליטות בכלל.

כמו את רשמי הקרב מפורסם בעמק הבכא, שעליו קיבל את עיטור הגבורה, גם את המאבק המשפטי של חייו פרק קהלני בספר פרי עטו. 'בכוח האמת' מגולל בפרוטרוט את קורותיו של קהלני, מיומו הראשון כשר לביטחון הפנים ועד לזיכויו הסופי, כשבתווך חקירה מסועפת הכוללת האזנות טלפוניות, שני משפטים בבית משפט השלום בתל אביב, הליך ערעור בבית המשפט המחוזי, פניות חסרות תוחלת לפרקליטת המדינה, אינספור כותרות שחורות בעיתונות ושלל גילויים על הקשרים הבעייתיים בין צלעות המשולש משטרה-פרקליטות-תקשורת.

אולי רק אדם כמו קהלני, עם קרדיט ואמון כה גדולים במדינת ישראל, יכול לסיים פרשה כזו ועדיין לא לצאת נגד המערכת. בשביל ישראלי מהשורה, די בקריאת הספר כדי לאבד אמון במשטרה ובפרקליטות.

הפגישה עם קהלני נערכה בבית הלוחם בתל אביב. הוא מגיע לכאן מדי בוקר כדי לחזק את שריריו. כמוהו עוד מאות מלוחמי ישראל, חלקם כבר לבני שער, שנפצעו במלחמות ומשלמים את המחיר בכל רגע ובכל שעה. מנכי מלחמת השחרור ועד פצועי מלחמת אוסלו, הם מתאמנים וסועדים כאן. הכל ומשתפים זה את זה בלוחמת השיקום היומיומית. קהלני הוא גם נכה צה"ל: הוא סובל עד עצם היום הזה מצליעה קלה ומשאריות הכוויות, תוצאה של פציעה קשה במלחמת ששת הימים.

מרדכי גילת בא לבקר

עוד בטרם הוצע לקהלני תפקיד השר לביטחון הפנים בממשלת נתניהו (1996), הוא כבר למד על מקרה של תיאום הדוק ומפתיע בין הפרקליטות, המשטרה והתקשורת. המועמד הראשון לתפקיד היה רפאל איתן, רפול, אלא שגורמים מסוימים לא אהבו את המינוי, ו"קפצו" כלשונו בספר. אותם גורמים, שגם כיום קהלני אינו מוכן לחשוף מי הם, "מיהרו לפתוח לרפול תיק פלילי, וכך ירדה מועמדותו מם הפרק".

ימים אחדים לאחר כניסתו לתפקיד התברר לקהלני כי קשרי המשטרה והעיתונות הדוקים מאוד, הדוקים מדי. כשביקש לעכב את מינויו של סנדו מזור לראש אגף החקירות במשטרה, נענה בפרסום בעמוד הראשון של 'הארץ' של תמליל חקירה שנערכה לו במשטרה לפני שנים, שהתיק בעניינה נסגר. לא היתה כל עילה עניינית לפרסום התמלילים, חוץ מאשר להפחיד את קהלני.

שבועות ספורים חלפו, והעיתונאי מרדכי גילת (ידיעות אחרונות) זימן עצמו לבית קהלני על מנת "ללמד אותו את תורת המשטרה". ולא רק זאת, גילת גם ידע להמליץ בפני השר הטרי אלו קצינים במשטרה יש לקדם ואלו יש לסלק. דווקא הקצינים המומלצים על ידי גילת, כותב קהלני בספרו, נחשבו במשטרה כבעייתיים, כנתונים להשפעות וכמחוברים לגורמים חיצוניים העלולים לערער על טוהר מעשיהם.

על אי הציות לגילת שילם קהלני ב"הפיכתו למטרה שניתן לירות בה מכל הכיוונים מדי סוף שבוע", הוא כותב. אגב, קהלני לא מציין בספרו שהעיתונאי המדובר הוא מרדכי גילת. הגילוי הזה שייך לעיתונאי בן-דרור ימיני, שחשף זאת ב'מעריב' לפני כמה שבועות.

ערוץ ההידברות בין קציני המשטרה הבכירים והזוטרים לבין התקשורת לא נעצר בגילת. כשניסה קהלני לשכך את ההתנגשויות בין המשטרה לחרדים ברחוב בר-אילן, הוא נענה מעל דפי העיתונות בדברי גורמים עלומים במחוז ירושלים, ש'השר אינו מבין בעבודת המשטרה ומפריע'. במקרים אחרים, כאשר התעניין קהלני כמתחייב בחקירות שמנהלת המשטרה, הושב בהדלפות מטעם 'גורמים במשטרה' כי 'השר מתערב בחקירות של אישים פוליטיים', וכך הלאה והלאה.

יותר מדי כוח במערכת

כשכבר היה לנחקר, נחשף קהלני לתופעת מהצד השני של המתרס. "באחת החקירות שעברתי, החוקר לא חשש לתדרך את העיתונאי מולי. אתה מבין? העיתונאי נדנד לו כל הבוקר, והחוקר נאלץ לדחות אותו שוב ושוב, עד שנשבר וסיפר לו על חקירתי כאשר אני נוכח. בבוקר אחר שבו זומנתי להיחקר, מצאתי בעיתון 6 שאלות שאותן צפוי החוקר לשאול אותי. החקירה החלה, ואכן השאלות עולות אחת אחרי השנייה. בסוף השאלה החמישית, החוקר הודיע לי על סיום החקירה. 'מה עם השאלה השישית'? אני שואל אותו והוא אומר 'רצינו בכל זאת להפתיע אותך'".

הסימביוזה בין המשטרה לאמצעי התקשורת, או לפחות לחלקם, הגיעה לשיא בפרשת נמרודי, ואחר-כך בפרשת מזרחי, כפי שתואר כאן ובמקומות אחרים בשבועות האחרונים. 'ידיעות' ו'הארץ' התייצבו לצד מזרחי, ולכן נגד נמרודי אז ונגד רובינשטיין כיום. 'מעריב' התייצב נגד מזרחי, ולכן גם נגד עדנה ארבל המגנה עליו. כעת, כשמזרחי עומד כנראה לסיים את תפקידו בעקבות המלצת היועץ המשפטי לממשלה תוך סימני שאלה כבדים על יושרו והגינותו המקצועית, אומר קהלני כי הצעד שנקט רובינשטיין הוא מעט מדי ומאוחר מדי.

"מזרחי אינו אויב, אך הוא אדם שהקידום היה לו חשוב יותר מהצדק. הוא והפרקליטות התייחסו אלי כאויב. אני לא התייחסתי אליהם כך, אפילו שהקרב הזה, הקרב המשפטי, היה הקשה בחיי. מה שמזרחי עשה כלפי זה היה פשע".

המלצת ההדחה של רובינשטיין היא עשיית צדק?

"אני לא רוצה להיכנס לכל העניין של מזרחי, כי הטענות שנבדקות נגדו כעת אינן קשורות למקרה שלי. מי שצריך לטפל בו יטפל בו, אם צריך".

לא ברור שצריך?

"הדמיון בין החשדות הנוכחיים נגד מזרחי לבין הפרשה שלי הוא השימוש המוגזם בהאזנות הסתר. אנשי החוק קיבלו עוצמה וכוח שאפילו לראש הממשלה אין באמצעות ההאזנות. אם המדינה מעניקה כוח כזה שמאפשר להאזין במשך חודשיים וחצי לאדם ולכל משפחתו, זה אומר ששלטון החוק איבד את הצפון. לאנשי החוק יש כל-כך הרבה כוח, שהם איבדו את השליטה על המעשים שלהם. אני אומר לך שלראש ממשלה אין כוח כמו שיש לראש אגף החקירות במשטרה ולפרקליטת המדינה. אם ראש ממשלה רוצה להאזין לאדם מסוים, יש לו דרך לעשות את זה? מישהו ייתן לו? ודאי שלא. שוטר יכול לסדר את העניינים האלה".

אתה היית שר משטרה, ואתה יודע טוב ממני שצריך את הכלי הזה של ההאזנות.

"אני לא אומר לבטל כליל את ההאזנות, אבל אסור להיות שיכורי כוח. לכל מערכת שלטונית יש גוף המבקר אותה ומפקח עליה. באגף החקירות, לפחות בשלב מסוים, לא היה מי שיבקר אותם. היום, עם המלצת היועץ, מתברר שיש פיקוח. נעשתה עבירה והיועץ יוצא נגדה. ובכל זאת, קח בחשבון שאם אני כחבר כנסת הייתי מבצע רבע מאותה העבירה (האזנות הסתר האסורות לליברמן ולנתניהו) היו תולים אותי בכיכר העיר.

"במקרה של מזרחי, היועץ המשפטי קבע קביעה, אבל עיתונים מסוימים יוצאים להגנתו. מה שעשה רובינשטיין הוא צעד נכון ואמיץ, אם כי קצת באיחור. גם כך אני מלא בסימני שאלה על המערכת, כך שאם רובינשטיין לא היה עושה את מה שעשה הכל היה מתפוצץ בעיני".

תמימות דעים משונה

אתה טוען שאין פיקוח על המערכת, אבל עובדה שרובינשטיין יצא נגדה כשהוא מצא לנכון. כלומר יש פיקוח?

"הצעד שהיועץ נקט הוא חזק, חריג ומזעזע את המערכת. אני מאמין שהוא יהווה איתות לבאים בתור שלא לעולם חוסן, והוא אכן מפקח על אגף החקירות. עד עתה לא היה מי שפיקח על אגף החקירות".

סימני השאלה על המערכת שהזכרת קודם, מופנים למשטרה או לפרקליטות?

"אני מפריד בין הפרקליטות לאגף החקירות, למרות שהקשר ביניהם הדוק. יתרה מכך, המצב בשנים האחרונות, שבו תמיד שוררת תמימות דעים בין אגף החקירות לפרקליטות, הוא תמוה ובעייתי. לדעתי, מה שקרה הוא שפרקליטת המדינה עדנה ארבל נסחפה אחרי מזרחי.

"הפרקליטות היא גוף כזה, שברגע שבו היא מחליטה שאתה מטרה היא ננעלת עליך, כמו טיל קרקע אוויר, ולא תעזוב אותך עד שתשיג את המטרה. אגף החקירות הוא גוף שהשר לא שולט בו. אם הוא רק מתקרב אליו, כפי שאני מתאר בספר, מיד מתחילות התקפות בתקשורת או הדלפות של חוקרים לתקשורת בנוסח 'אנחנו שוקלים מה נאמר לשר'. זה מצב מוזר, שבו אגף החקירות נמצא תחת השר אבל אסור לו להתקרב ואסור לו לשאול".

למה אתה מתכוון באמירה שיש קשר הדוק בין המשטרה לפרקליטות?

"מה שאפשר לומר הוא שלא הגיוני שיש חפיפה כל-כך מלאה בין הפרקליטות לבין אגף החקירות. הפרקליטות אמורה לפקח על המערכת, לא להתיישר לפיה. מטבע הדברים אמורות היו להיות התנגשויות וחיכוכים. לא יכול להיות שהתיאום בין הגופים הוא כל-כך מלא. לא יכול להיות שכל מה שאגף החקירות אומר הפרקליטות מקבלת בהצדעה".

מה ההסבר לחפיפה הזאת?

"זה קורה כי שני הגופים האלה מטפלים באחרים ולא בהם עצמם. צריכה להיות הוראה של בית המשפט העליון או של הכנסת, שלמשטרה אין שום מעמד בקביעה אם אדם יעמוד לדין או לא. זה מחוץ לסמכות המשטרה ונתון בלעדית בידי הפרקליטות. אם שוטר שימליץ להגיש כתב אישום ייחשב כעובר על החוק, התופעה הזו תיפסק".

"הפרקליטות היא ממלכת נשים"

אתה מזדהה עם הביקורת של העו"ד יהושע רזניק, על הפרקליטות האמביציוזיות שהאחווה הנשית משבשת את תפקודן ואת תפקוד התביעה הכללית בכלל?

"כן. הפרקליטות הפכה להיות ממלכת נשים – ואין לי דבר נגד נשים – שמתחרות אחת בשנייה מי תוציא יותר הרשעות. אני רוצה להאמין שהן מחפשות צדק, אבל לא פחות מכך הן מחפשות את היוקרה האישית. באיזשהו שלב המאבק הופך להיות אישי, כי הפרקליטה או הפרקליט רוצים שברקורד שלהם יהיה תיק גדול.

"יש דבר נוסף: התארכות ההליכים המשפטיים. כל ישיבה נקבעת לעוד חודש או חודשיים. להן יש זמן והן מושכות אותו. התובעת שלי, אריאלה סגל, חגגה את בר המצווה של הבן שלה, אז היא ביקשה וקיבלה חודש חופשה. וכל זה בשעה שהאדם יושב בביתו ומתענה, ועל ראשו מרחפים אישומים חמורים. כל תקופת המשפט למשל לא יכולתי לעבוד, לא יכולתי להשתלב בתפקיד ציבורי, וגם מבחינה כלכלית זה לא היה פשוט. אבל להן יש זמן".

לפי תיאורך בספר, אתה עלית עד למעלה, פנית ליועץ המשפטי ולפרקליטת המדינה, וגם שם הדלתות היו סגורות. זה רק עניין של יוקרה אישית, או אולי יש אטימות במערכת?

"היתה כאן נעילה עלי. היוקרה של פרקליטת המדינה היתה חשובה לה, וכך גם של התובעת. לא הצדק הוביל אותן. הן חשבו שהן יצליחו להפליל אותי בכל מחיר".

בשימוע שנערך לך לפני המשפט אתה כותב שלא סמכת על עדנה ארבל, וידעת מראש שאין סיכוי שהיא תבטל את כתב האישום. עוד לפני המשפט חשת שהיא נוהגת בחוסר יושר?

"ידעתי שהיא תגבה את הכפופות לה, כלומר את התובעות שעמדו מולי, ולכן הערכתי שהיא לא תשתכנע מטענותיי, כפי שאכן היה".

זה לא מעיד על חוסר יושר וחוסר הגינות שלה?

"באותו שלב לא ידעתי מה יחסה אלי".

בדיעבד, מה אתה חושב על התנהגותה?

"היא היתה צריכה לעצור את המשפט לאחר הזיכוי הראשון. הבעיה היתה שזה הפך לעניין אישי. אני אגיד לך יותר מזה: אני מבין שרצו להעמיד אותי לדין, מקובל עלי. יצאתי זכאי. זה לא אינטרס של המדינה שאני אשאר זכאי? אני עשיתי משהו למדינה הזו. האם מבחינת המדינה לא עדיף שאני אצא זכאי? הפרקליטות היתה צריכה לראות כך את הדברים, כי היא הרי מייצגת את המדינה. אבל זה הפך לעניין אישי. מישהו חשב שהוא נכשל בקרב, והוא היה חייב לנצח".

התקשורת פועלת על פי אינטרסים

ומהפרקליטות לאמצעי התקשורת: שלא כמו פוליטיקאים אחרים, קהלני לא עשה שימוש ביועצי תקשורת במהלך משפטו. תוך כדי החקירה והמשפט הוא למד לקרוא את העיתונים בין השורות, ולזהות איזה אינטרס עומד מאחורי כל ידיעה ואת מי היא משרתת.

גם את חלוקת הכוחות בין העיתונים הוא זיהה בלי קושי: 'ידיעות' ו'הארץ' בצד המצדיק את אגף החקירות ואת הפרקליטות, והם משמשים במה לפרסום חשדות נגד פוליטיקאים. 'מעריב' לעומתם מעניק אמון מוגבל במערכת אכיפת החוק. במשך הזמן, כך הוא מספר בספר, התרגל להתעדכן על ההתפתחויות במשפטו באמצעי התקשורת.

"אפילו תשובת בית המשפט העליון על הערעור שהגשנו התפרסמה קודם כל ברדיו, ורק אחר-כך נמסרה לפרקליטים שלי. אני משוכנע שאם אהרון ברק היה יודע על כך הוא לא היה מאפשר זאת". החיבור הבעייתי בין הפרקליטות, המשטרה והתקשורת, הוא שכנראה הביאה לעולם את פרשת משפטו של קהלני, אם לא את פרשת נמרודי כולה. קהלני גם הפעם הולך על חבל דק.

אני מסכם לעצמי את הספר שלך באופן הבא: בתחילת הקדנציה שלך לא נשמעת להוראות של עיתונאי בעל עוצמה שבא לביתך, ועל כך שילמת בסוף הדרך בהעמדה לדין. כלומר, יש משולש של המשטרה, הפרקליטות והתקשורת, שמסדר את העניינים לפי ראות עיניו?

"נכון. יש כאן משולש סגור, קשור אחד בשני. יש כאלה שהצליחו להבקיע לתוכו, הסתגלו לכללי המשחק והם חיים ממנו. אני חושב שהפרשה שלי נולדה בגלל הרצון לנפח את פרשת נמרודי. אז אמרו 'הפשע חדר למשטרה' וכולי. ואם 'הפשע' מגיע לשר הממונה על המשטרה, הסיפור הופך לעוד יותר עסיסי".

מיהם האנשים שחיים על המשולש?

"כל הפרשנים שמדברים ברדיו ובטלוויזיה ותמיד יודעים יותר מאחרים. כל אלה שיוצאים כרגע להגנת מזרחי".

מה צריך לחשוב אזרח ישראלי, שקורא עיתונים ויוצא מנקודת הנחה שהם המתווכחים בינו לבין ההתרחשויות במדינה? איזה אמון אפשר בכלל לתת בעיתון שהידיעות בו, כלשונך, תמיד משקפות אינטרס של מישהו?

"האזרח הישראלי צריך ללמוד לקבל מידע מכמה מקורות כדי לראות את הדברים באופן אובייקטיבי. אין ספק שהתקשורת היא בעלת עוצמת פגיעה יותר מאשר תותח 105 מ"מ.

שליח של המדינה

עד שיחזור קהלני לתפקיד ציבורי – בקרוב הוא אמור להתמנות ליו"ר מועצת המנהלים של התעשייה האווירית – הוא מקדיש את זמנו להרצאות ברחבי הארץ והעולם, בעיקר בקרב בני נוער. הוא משתף את הצעירים בסבב הקרבות הראשון של חייו, כלומר במלחמות להגנת ישראל, ושואב סיפוק מהמפגשים עם צעירי ישראל. גם לאחר מה שעבר, הוא עדיין מרגיש שליח של המדינה, ואת התחושה הזו משתדל להעביר לקהל שומעיו. תחושת השליחות היא שאינה נותנת לו כנראה לצאת נגד המערכת.

בספרך וגם כאן בראיון אתה מצטמצם לאירועים שקרו לך ולעינוי הדין שאתה עברת, ואינך מקיש מהמקרה הפרטי שלך לכלל המערכות. למה?

"אני לא רוצה לפגוע במערכת, משום שלדעתי היא בנויה נכון. הבעיה היא התפוחים הרקובים, שפוגעים בכל המערכת ובאמון הציבור במערכת".

אבל התפוחים הרקובים נמצאים בראש המערכת, ואני מתכוון לארבל ולמזרחי, ומן המעמד הזה זה מחלחל עד למטה.

"אני לא אומר שעדנה ארבל היא אישה רעה. היא הלכה שבי אחרי מזרחי, ולכן היא מגנה עליו גם כיום. אני גם לא רוצה לבקר מן הצד את המערכת".

ומה לגבי מזרחי? גם לגביו, למרות מה שהוא עשה לך באופן אישי, אתה נמנע מלקבוע לגביו קביעות. מדוע?

"מזרחי עמד בראש חקירת נמרודי, אבל אני לא ראיתי אותו באופן אישי ואינני יודע אם הוא היה מעורב בתיק שלי. במשפט שלי הוא היה מאחורי הקלעים. אני לא יודע מה מעורבותו האישית בענייני. אני צריך להיות אמין: מה שאינני יודע אינני אומר".

אני לא מבין איך לא איבדת אמון במערכת לאור מה שעברת. אתה מדבר על הדלפות ועל האזנות, על סימביוזה ועל רדיפת יוקרה במקום רדיפת הצדק, ועדיין נותן אמון.

"אני הבאתי בספר את העובדות, והקורא יחליט. בהחלט יש אנשים רבים שאיבדו את האמון. אני לא. מבחינתי, להגיד שאני מאבד אמון במערכת פירושו לאבד אמון במדינה, לשבור את הכלים, לקחת את הציוד ולהתנחל במקום אחר – את זה אינני יכול לומר. נכון שיש אנשים רעים. תמיד היו ותמיד יהיו. לכן אני אומר מהזווית שלי, שיש מה לתקן ואפשר לתקן.