חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 71ראשיהפצה

סיפורים מבית אבא - בגליון השבוע

רבים הכירו את הרב משה-צבי נריה כראש ישיבה, מחנך דגול ומנהיג רוחני. צלה בראלי, בתו, הכירה אותו גם כאיש משפחה, אב לשמונה ילדים וסבא לנכדים. מבט אישי מתוך הבית: על החיים הצנועים, על המסירות הטוטאלית לענייני הציבור ועל המחוות הקטנות וזמני האיכות עם הילדים.
11/10/03, 00:00
רויטל שנור

"אין עוד מי שיש לו זכות רבה כל-כך על ריבוי תורה בישראל כמותו. הוא שהקים עולה של תורה בישוב החדש... האיש שהעמיד אלפי תלמידים, הקים עולה של תורה במדינת ישראל... בכח המשיכה שלו לקרב תלמידי ישראל לאהלה של תורה, להקים ישיבות, לגדל ת"ח לגדלם בהשקפה נכונה". כך הספיד אותו הרב אברהם שפירא. כך הכירו אותו אלפי תלמידיו.

מאז נפטר הרב משה צבי נריה לפני שמונה שנים נכתב רבות על דמותו ופועלו כאיש ציבור וכמחנך דגול, אבל לא רבים מכירים אותו כאב, כסבא, כאיש משפחה. בתו, צילה בראלי, מספרת עליו מזווית אישית מאוד, לא מוכרת.

בית אמא

נולדת וגדלת בכפר הרוא"ה. כילדה, הרגשת שהבית שלך שונה משאר הבתים בכפר?

"ללא ספק. קודם כל, לאבא שלי לא היו סוס ועגלה או טרקטור, ולא היה לנו משק למרות שגרנו ממש בטבורו של כפר. אני חושבת שבשלב ראשוני אתה נולד ומקבל את הוריך באופן פשוט וטבעי, אבל כבר די מוקדם היה ברור שאבא שלי הוא לא כמו כל האבות. זה לא היה אבא שקנה תיק לכיתה א' ולא אבא שליווה לטיולים ולא אבא שיצא איתנו לחופשות. אבא היה תמיד עסוק, אז ברור שזה היה משהו אחר.

"ככל שאתה גדל אתה מבין את המשהו האחר הזה, וגם קשה לך איתו… אתה לומד שחוץ מאחיך הגדולים הביולוגיים יש עוד הרבה אחים ואחיות שאבא מטפל בהם, והוא עסוק בצרכי ציבור וחינוך באמונה. בעצם, מקומך הוא כמעט תמיד 'לא להפריע'.

"אני חושבת שהנכס היקר ביותר בבית היה זמנו של אבא. ידענו תמיד שאבא עסוק ואין לו זמן, שלא מטרידים אותו בדברים של מה בכך. גם אמא לא הטרידה אותו. אני חושבת שהבית שלנו היה קצת מוזר, גם מבחינה זו שכל המטלות בו היו מוטלות על כתפיה של אמא. היא קנתה דברים ושילמה חשבונות, וכשהייתי קטנה הייתי בטוחה שכל אמא עושה את הדברים האלה, עד שגדלתי ולמדתי שזה יוצא דופן. כל הכרוך בעול הבית ובחינוך הילדים הישיר ובטיפול הישיר בילדים היה חלקה של אמא. זה היה ברור לכולנו".

הייתם חניכים בבני עקיבא?

"כולנו היינו חניכים בבני עקיבא. באותה תקופה לא היה שייך בני עקיבא נפרד. כשהפכנו להורים כבר חשבו על בני עקיבא נפרד. בזמננו, הסניף היה המרכז הקהילתי של הנוער. אבא היה פעיל בסניף, הוא היה מתפלל שם תפילת מנחה כל שבת, ולפני התפילה היה מלמד פרקי אבות. כשהיתה שבת חופשית מהישיבה הוא התפלל בסניף".

בצלו של אבא

אמך היתה מעורבת בפעילותו של אביך גם בצד החינוכי והרוחני?

"אבא מטבעו היה גלוי, פתוח ומשתף. וכשהוא חזר מהישיבה או מנסיעות הוא היה יושב ליד השולחן ומדבר על מה שקרה. אגב, אף פעם לא היה לו רכב. הוא תמיד יצא לכביש ונסע בטרמפים. למרות שתמיד יצא אחרי הזמן, תמיד הגיע בזמן. במשך 15 שנים הוא נתן שיעורים בגמרא ב'קול ישראל', ההקלטה היתה בתל אביב, באחד המקומות היחידים שהיה בהם בידוק ביטחוני באותה תקופה.
השומר ידע שאסור לו לעכב את הרב נריה, כי הוא מגיע בדקה האחרונה ואם יעכבו אותו יהיו חסרות דקה או שתיים לשידור.

"כשהוא היה חוזר מנסיעה כזו הוא היה יושב במטבח ומספר לאמא. הוא סיפר לה על הישיבות שהיה בהן ומה נראה לו ומה לא נראה לו. הרגעים האלה היו זמן איכותי לאמא שלנו וגם לנו כילדים, כי כך בעצם כולנו היינו שותפים לעולמו. ידענו מה חשוב לו ומה לא חשוב לו, מה מכאיב לו, למה הוא מצפה.

"הדברים חילחלו אלינו כילדים ולאמא כשותפה. אנחנו היינו שותפים לשעות הללו. לא היה מצב שאבא אמר לנו: 'טוב, ילדים, עכשיו אני יושב עם אמא'. מהבחינה הזו הבית שלנו היה דמוקרטי. אמא שלי היא אישיות בפני עצמה, לא איזה כרך מילואים באינצקלופדיה שלו, ולמרות זאת לידו היא היתה בטלה ומבוטלת.

היא היתה המזכירה שלו והקלידה עבורו את כתביו. תמיד כשהוא ביקש היה לה זמן לזה: זה יכול היה להיות בערב פסח או בערב שבת. הבית המה ילדים, בלי עין הרע, כל הזמן אנשים נכנסו ויצאו, והיא עמדה לרשותו. וזו אשה עם אישיות עצמאית. היא תמיד סיכמה את דבריו, גם בשמחות או במפגש משפחתי, והסיכומים הללו בחלקם היו בסיס לדברים שיצאו בכתב. אגב, עד היום מקדישה את עתותיה לארכיון ולהנצחתו".

חיים של צניעות

איך הכרתם את דמותו של הרב קוק זצ"ל בבית?

"קודם כל ויזואלית, תמונותיו היו בבית. כילדים חשבנו ש'הרב זצ"ל' יש רק אחד בעולם, וזה הרב קוק. הביטוי 'הרב זצ"ל' היה שגור בפיו. כל ג' אלול הוא היה כותב על הרב קוק. הספרים של אבא לא נכתבו כספרים, רק אחר-כך הם יצאו כספרים. הוא בחר להוציא את 'שיחות הראי"ה' ואת 'מועדי הראי"ה' של הרב זצ"ל. גם הוא היה בטל ומבוטל בפני רבו".

כתלמיד, הוא זכה ליחס מיוחד מהרב קוק?

"אני יודעת שכן, למרות שהוא לא כתב זאת בספריו. הוא לא סיפר שקיבל במתנה את 'אורות התשובה', והוא לא סיפר שהרב אמר לו: 'נו, משה צבי, צריכים לחבר ניגון'. את זה עוד היצלתי בשיחות שהיו לי איתו. גם מהרב צבי יהודה הוא זכה ליחס כבן. הוא גר בביתו לאחר שעלה לארץ".

תארי לי סדר יום אופייני של אבא.

"הוא היה תמיד עמוס מאוד, הוא היה יוצא השכם בבוקר לתפילה בישיבה, וכשחזר הייתי כבר בגן או בבית הספר. בצהריים שוב עלה לישיבה לתפילת מנחה. בשובו מתפילת ערבית בדרך כלל הוא לא היה לבד, לרוב ליווה אותו בחור שמשוחח איתו. פיזית הוא היה מעט בבית.

"הוא הירבה בנסיעות בכל ענייני הישיבות, האולפנות והתנועה. בשבילו הפועל המזרחי והמזרחי היו תנועה. פיזית הוא לא היה בבית, אבל הזמן שבו הוא כן היה בבית היה מאוד איכותי, גם בשעות שבהן היה איתנו וגם בשעות שלא היה איתנו".

הבית היה בית של הסתפקות במועט?

"מאוד. מצבנו הכלכלי תמיד היה דחוק, והריהוט בבית היה ממש מינימליסטי. לא היה דבר כזה ספה או שולחן סלון. אני זוכרת שפעם הגיע שולחן חדש הביתה; התברר שמנהל הישיבה החליף בשבילנו את השולחן. הוא ידע שאם הוא יחכה לאבא שלי זה לעולם לא ייעשה, ואמא שלי גם לא תעשה מעשה, לבדה אז הוא לקח אותה לקנות שולחן חדש לחדר האוכל. גם הוא לא היה מהודר אלא קצת יותר יציב וקצת יותר גדול.

"היה לנו בית קטן, מעט חדרים, ברוך ה' הרבה ילדים. היינו שמונה, ואחי הרב אברהם יצחק נפטר. היו בבית המוני ספרים, ממש מספר שאין לו שיעור. היו ספרים בכל החדרים, גם בחדרי הילדים, מעל ארונות הבגדים. היום כשאני חושבת על זה אני לא מבינה איך הסתדרנו. שנים רבות לא היתה אצלנו חלוקה לחדר בנים ולחדר בנות, פשוט לא היה מקום בבית.

"החדר של אבא היה החדר הגדול בבית. הוא תמיד טען שבבית שבו יש ילדים קטנים אסור שיהיו רהיטים יקרים ושטיחים יקרים, כי אז הילדים במתח שמא ילכלכו וההורים במתח שמא הילדים יזיקו, וזה לא בריא לאקלים הביתי. הוא חזר על זה פעמים רבות, גם כשהדריך את התלמידים. זה לא היה רק מתוך אילוצים; הוא אהב את הצניעות והפשטות וחשב שזה נכון כערך כשיש ילדים בבית".

הפינות של אבא

צילה מתארת את הבית בשפה ציורית ובכישרון, תכונה שאותה ירשה כנראה מאביה זצ"ל. היא מגיעה לפרטי פרטים, כאילו רק אתמול היתה ילדה קטנה בבית הפשוט בכפר הרוא"ה.

מה היה בחדר של אבא?

"קודם כל, ספרים, ספרים וספרים. שולחן כתיבה, שעליו כתב את דברי התורה שלו ואת הספרים שכתב. על השולחן היו עשרות מכתבים. בכל יום הערימה הזו תפחה בעשרות מכתבים. הוא אמר שכשהוא לא עונה על המכתבים הוא עובר על עבירות שבין אדם לחברו. אנשים חשבו שהוא זריז, כי על כל שמחה או להבדיל אבל קיבלו ממנו מכתב, אבל הוא תמיד הרגיש שהוא בחוסר זמן.

היתה בחדר תמונה ענקית של הר הבית, ומעל החלונות תמונות של סבא זצ"ל, של הרב קוק, של הרב חרל"פ ושל הנצי"ב מוולוזין, והיה גם הסטנדר שלידו נהג להתכונן לתפילה. אבא היה הרבה פעמים ספון בחדרו, וידענו שאסור להפריע לו. אני זוכרת ממש את ה'טקס' שבו הייתי צריכה להזמין את אבא לארוחת צהריים, והוא מחווה אלי תנועה של 'אל תפריעי לי'. הייתי חוזרת גם פעם שלישית, אבל אני זוכרת שהיה לי קשה להפריע לו, כי החדר שלו היה 'לפני ולפנים'".

את מתארת חיים שעלולים לגרום לתסכול: אבא שאינו פנוי לילדיו, בית שהמצב הכלכלי בו דחוק. לא היתה בכם מרירות?

"זה לא היה קל, היתה מרירות. אבא סיפר לנו שהוא הרגיש שאת אמא פוגשים בחיי היום יום, ומאבא נוצר איזה מרחק. אז הוא קנה לנו סוכריות קטנטנות, שהיה שם בחדרו מאחורי ארון הספרים. הוא היה מזמין אותנו אחד אחד, ובתיאטרליות היה פותח את השקית לאט, מחכה שנברך ושם לנו את הסוכריה בפה. הוא למד שהקשר דרך הפה הוא מתוק, וזו היתה הפריבילגיה שלו.

"אחר-כך הוא קנה שוקולד, וזה היה שדרוג של הפינוק, אבל צריך להבין איך הוא עשה את זה, לאט לאט, היה חותך קוביה ואת הקוביה היה חוצה לשניים ונותן לנו חתיכה קטנה. לגדולים היה נותן בול, לפעמים אפילו בול יקר. הוא לא היה מסוגל לזרוק בול. אני חושבת שהוא הרגיש בעצמו שהוא עלול להפסיד פה משהו, ומצא לעצמו אפיקי תקשורת אחרים".

בבית וכאיש ציבור

"אם דיברתי על תיאטרליות, היה לו כישרון תיאטרלי והוא ידע גם לשיר ולחרוז חרוזים. אנחנו גדלנו על קלאסיקות של סיפורים ושירים שהוא חיבר: 'וקנו את דיגי דג ובישלו אותו לחג'. היו כל מן סיפורים שהוא המציא: אוה מואה, הפיל הצעיר שלא שמע בקול הפיל הזקן ונפל לתוך הבור. ומה אוה מואה עשה לילד שדקר אותו באף? הוא עשה לו בונץ' במים.

"היו לפעמים ערבים שבהם היה לו זמן להרדים אותנו, או לילות שבת שבהם ישב לידינו. עד היום כשאני נזכרת בזה עולות הדמעות בעיני, איזו חמימות. היה פיצוי גדול מאוד. דווקא הפכים הקטנים הללו בפינות הלא שגרתיות שבהן אבא ידע להתייחס אלינו. כמו למשל הסידור הזה שהוא כרך עבורי במיוחד וביקש לחרוט עליו את שמי. באותו הזמן זה היה דבר לא שכיח.

"אבא תמיד כתב לנו. זה יכול היה להיות פתקית קטנה עם יחס, או פתק שהוא צירף בחבילה שאמא שלחה לי לאולפנא. בפתק הקטן הזה הוא היה כותב לי שבת שלום ומוסיף מספר מילים על החשיבות של ציון וירושלים. אבא שכותב בפתק כזה על ציון וירושלים זה אבא גדול!

"אם שאלת על מרמור, היה מחיר, אבל היתה תמורה בתפיסה של החיים, שאבא זה שליחות, אבא זה לשם שמים. בגלל שאתה באמת שותף לעשייה עמוקה ורחבה של שליחות ציבורית שאין לה שיעור. אבא לא היה עסקן ציבור, אבא היה איש ציבור וזה חלחל".

סבא עם יחס מיוחד

צילה מוציאה מתיקה צרור דפים מצהיבים, מכתבים ישנים וישנים פחות ותמונות. היא מראה לי מעטפה שעליה רשום: עבור רחל נריה ובתה, בבית החולים של קופת חולים, חדרה. "המכתב הזה", היא אומרת, "הוא הסיפור על רגל אחת. אבא היה בוועידה העשירית של הפועל המזרחי בירושלים, ואמא היתה בבית חולים בירושלים. במכתב אבא מציין את השכן שלנו שטרח והגיע לטלפון והודיע לו על לידתי. 'קודם כל מזל טוב על הולדת הבת', הוא כותב לאמא ודורש בשלומה לאחר הלידה.
בהמשך המכתב הוא מתאר את הנעשה בוועידה, ולבסוף הוא כותב 'לאט לאט מתרגלים להכניס ב'הרחמן' אחרי 'את בני' גם את בתי שתאריך ימים. תמסרי לה ד"ש מאבא ושלא תיעלב שעוד טרם בא לראות אותה. בין כך ובין כך אינו מבין גדול בתינוקות בני שבוע או בנות שבוע'. היא ילדה לבד, ולא כי בעלה היה במלחמה חלילה, אלא בוועידת הפועל המזרחי.

איך היה הרב נריה כסבא?

"היום בשביל כולם 'סבא נריה' זה מותג. לילדים הגדולים סבא לא היה דמות מנוכרת או של כולם. הילדים שלנו ראו בו אדם שאיתו הם באים להתייעץ, אם זה על בן זוג ואם זה על המשך הדרך בצבא או בישיבה. אבא היה האדם שאיתו התייעצו לפעמים אפילו בציר עוקף הורים. פתאום שמענו שהם היו ב'כפר הרו"אה' והתייעצו איתו.

"אחרי מותו הסתבר לנו שכל נכד חשב שכלפיו היה לסבא יחס מיוחד. כשהיה חולה, אמי ביקשה שהנכדים לא יבואו לראותו. היא רצתה שהם יזכרו אותו במיטבו, אבל בכל משפחה היה נכד שחשב שעליו הגזירה לא חלה, כי אליו יש לסבא יחס מיוחד. וזה היה נכון, כי לכל נכד היה לו יחס מיוחד.

"יש לי פה גלויה שהוא כתב לבני במלאות לו שנה: 'למר יהודה בראלי בישיבת הכותל' הוא כותב לתינוק בן השנה. 'ליהודה, שכנו של מקום, בן השנה, מיטב הברכות ליום הולדתך, עלה וגדל בן החומות...' עם כל עיסוקיו הוא לא שכח את יום ההולדת".

צילה מראה לי תמונות של הרב נריה עם נכדיו, בהן הוא נראה מחובק איתם. "הוא היה אומר לנכדים 'איך סבא אוהב? חזק חזק חזק' ומחבק אותם חזק. טקס השוקולד חזר על עצמו גם עם הנכדים".

דמות דיוקנו

אבא זצ"ל ידע שהוא חולה מאוד?

"לא דיברנו על זה. אני חושבת שלא אמרו לו. אמי ודאי ידעה, ואני חושבת שכאדם נבון הוא ידע ששעתו קרבה. העובדה שהוא הלך להיפרד מהתלמידים מעידה שהוא כנראה ידע. הוא נסע באמבולנס לגבעת הישיבה ונפרד מהתלמידים. אחר-כך כולנו התכנסנו בבית והוא ברך כל אחד מאיתנו.

"אחותי הצעירה שהגיעה מרחוק באה מאוחר, ופחדה שהוא יהיה עייף ולא יהיה לו כוח לברך אותה. לראש הישיבה שאיתו, הרב צוקרמן, הוא הקדיש הכי הרבה זמן באותו אירוע, ואז אמרתי לאחותי בציניות 'מאירל'ה, תגידי שאת מהישיבה אז יהיה לאבא זמן אליך', כי לישיבה תמיד היה זמן וכוח".

היה לאביך יחס מיוחד לתאריך י"ט כסלו?

"אבא היה אדם מורכב. היתה לו פינה שובה וחמה בלב לחב"ד. כשהיה בארה"ב הוא לא פסח על ביקור אצל הרבי, ובספרי חב"ד מופיעים דברים שאנשים כתבו אחרי הביקורים של אבא. אי אפשר לומר שהוא בחר את התאריך, אבל בדיעבד אני יכולה לומר שהתאריך יפה לו".

מאז שנפטר הרב נריה עסוקה צילה בתו בעיקר בהנצחת זכרו ודמותו ובהנחלת מורשתו. בשנה שלאחר מותו כונס ערב גדול בשם 'שירים אערוג' לזכרו, ואחר-כך הוציאה צילה ספר בשם 'נרו מאיר' ספר שבו כונסו איגרות ניחומים המדברות בעד עצמן. אחר-כך יצרה צילה תערוכה ניידת שניתן להשיגה גם בפלקטים ניידים עוד יותר, ואחר-כך ניגשה לעבודת הכתיבה הגדולה של הספר 'שחר אורו'.

הספר מגולל את סיפור נעוריו של הרב נריה ועוסק רק ב-27 שנותיו הראשונות, עד להקמת הישיבה. הוא בן 500 עמודים, וצילה מספרת שעבורה זו היתה 'קצירת האומר'. היה לה "מבול של אומר" ממכתבים ופתקאות ששמר הרב נריה ומסיפורים שסיפר לה. היא החלה להקליט אותו בסיפורים עוד בחייו, כיוון שידעה שהוא "הביוגרף הטוב ביותר של עצמו", והוא לדבריה שיתף פעולה עם המגמה.

כעת הוציאה צילה ספר חדש לבני הנעורים. הספר 'אורי' מפגיש את בני הנוער בסיפור חייו של הרב נריה דרך סיפור מסגרת על נער שכותב עבודה אודות אתר האינטרנט של ישיבת 'כפר הרוא"ה'. במהלך העבודה מסתבר לנער שאחיו הגדול אורי שלמד בישיבת 'כפר הרוא"ה' היה קשור מאוד לרב נריה וחלם להוציא דיסק של שירי הישיבה.

במהלך הסיפור נפצע אורי כחייל, ואחיו הקטן מחליט להגשים את החלום ולהוציא את הדיסק. לספר שמציג את דמות של הרב נריה דרך הסיפור מצורף דיסק משיריו. מרגש במיוחד לשמוע את הרבה נריה עצמו שר כמה שירים.

"מה שכתבתי", היא מסכמת, "זה ממש מעט מן האור. במשפחה שלנו ברוך ה' הנכדים רואים את דמות דיוקנו של סבא בהירה בהירה, ולפני חודש נולד לנו עוד משה צבי במשפחה. נרו של אבא עוד מאיר".