בשבע 71: קשר משפחתי

ישראלים רבים מאוד מחכים בתור כדי לאמץ ילדים, אבל ההיענות לקבלת ילדים במסגרת של אומנה פחותה בהרבה מהנדרש. אלפי ילדים מחכים למשפחה שתסכים להתמודד עם הטראומות שעברו ולהעניק להם בית חם. מהי ההכשרה הדרושה למשפחה אומנת, איזה סיוע מקצועי וכלכלי מקבלים, מהי אומנה טיפולית, ומי מערים קשיים מול הנכונות והלב הפתוח של משפחות מיש"ע.

עפרה לקס , ט"ו בתשרי תשס"ד

לפני שבועיים מצא מרכז האומנה של מכון סאמט בית לעידו, ילד בן 9 שנולד לאמו הרווקה. כבר עשר שנים נכנסת ויוצאת אמו של עידו מההתמכרות לסמים. כשלאמא טוב – טוב גם לעידו, וכשהיא בתקופת משבר מרגישים את זה גם עליו. עידו לא ידע, עד לפני שבועיים, שבית נטוע במקום אחד. אמו נדדה בין דירות והוא נאלץ לעבור איתה. אב או בעל לא היו בתמונה, ובמקום זאת היא נוצלה על ידי סרסורים.

לפני תקופה מסוימת פנה בית הספר של עידו לרשויות הרווחה וביקש מהן להתערב, להוציא את הילד מחזקת אמו ולמצוא לו בית אחר, שיעניק לו אהבה, יציבות וביטחון.

בית לעמית

בשבוע שעבר, במהלך ערב הוקרה למשפחות אומנות שערכה עמותת לנ"י, קיבלה משפחתו של עמית תעודה מיוחדת. עמית הגיע אליה לפני כמעט שלוש שנים. "להורים האומנים הוא תואר כילד עם חסך התפתחותי שנבע מן הסביבה", מספרת נעמי נידם, מדריכת אומנה ומנהלת סניף בני ברק בעמותה. "הוריו הביולוגיים, שניהם עם בעיות נפשיות, לא הוציאו אותו כמעט מן הבית, הוא לא תמיד קיבל אוכל ולכן היה כמעט בתת-תזונה ובחיפוש מתמיד אחר אוכל. המשפחה שקיבלה אותו והסכימה להתמודד עם ילד שלא מדבר טוב, מתנהג בהיפר אקטיביות ולא מכיר סדר וכללים, וביקשה דבר אחד: שהילד לא יהיה עם בעיות נפשיות".

האבחון שערכו רשויות הרווחה לעמית נתן תחזית אופטימית, לפיו הפיגור שממנו הוא סובל הוא סביבתי בלבד, ושבעזרת טיפול נכון הוא יתוקן. המשפחה האומנת קיבלה את עמית בהרבה חום ואהבה, ובלעה גם את העובדה שהוא נהג להרביץ לילדיה.

אבחון שנעשה לעמית מאוחר יותר גילה שהוא סובל גם מבעיות נפשיות, אולם המשפחה לא ויתרה עליו ושלחה אותו לגן של ילדים עם קשיים רגשיים. היום, שלוש שנים אחרי, יש לו לאן לשאוף. עמית למד שיש אוכל בזמן, שיש מסגרת וסדר, ובעיקר שהעולם הוא מקום בטוח גם עבורו.

כל השמות בכתבה זו, כמו גם עידו ועמית, הם שמות בדויים לילדים אמיתיים. ילדים ספורים מתוך עשרות, שמחכים למשפחות אומנות שיאספו אותם מבתיהם ההרוסים, ממקלטי החירום שבהם הם שוהים ומהפנימיות שאמורות להוות עבורם תחליף לבית.

גם ההורים הביולוגיים בתמונה

עשרת אלפים(!) ילדים חיים בישראל של שנת תשס"ד חיים מחוץ למסגרת הטבעית הביתית שלהם. רובם עוברים לחיות בפנימיות ומיעוטם במשפחות אומנה.

נעמי נידם מסבירה שהמספר הגבוה של הילדים לא נובע מאצבע קלה על ההדק של הרשויות בהחלטה לנתק ילד מהוריו: "בכל רשות מקומית קיימת ועדת החלטה, שמורכבת מגורמים מקצועיים ומטפלים. לוועדות האלו מעלות העובדות הסוציאליות את המקרים הכי קשים שלהן.

"נעשים מאמצים רבים להשאיר ילד בתוך ביתו ומשפחתו: סיוע כלכלי, מועדוניות וחממות שבהן מבלה הילד את כל שעות אחר הצהריים עד שעת השינה ועוד. כדי שהוועדה תחליט שראוי להוציא ילד לגדול במסגרת אחרת יש להביא ראיות חותכות על הזנחה, התעללות רגשית, פיזית, נפשית או מינית. לאחר שהוחלט שהילד בכל זאת יצא מן הבית, הבקשה לשלב אותו במשפחה אומנת מגיעה אלינו".

נידם מציינת גם את המיעוט שאינו מלמד על הכלל: ילדים שמגיעים ממשפחות נורמליות לחלוטין, שמחלה ממושכת של אחד ההורים או האחים מונעת מן המשפחה לתפקד כראוי, ואז הם מבקשים, כצעד זמני, לשלב את הילדים במשפחה אחרת, שתוכל להעניק להם תנאי גדילה רגילים ולענות על צרכיהם הפיזיים והרגשיים.

אומנה בהגדרתה היא סידור זמני. רשויות הרווחה מנסות לאמוד את התקופה שבה ישהה הילד מחוץ לבית, ובינתיים העובדת הסוציאלית שאחראית על המשפחה הביולוגית מטפלת בה ומנסה לשקם אותה. תקופת אומנה מינימלית עומדת על שלושה חדשים, אולם פעמים רבות היא נמשכת שנים רבות.

ההנחיה הכללית לילד ולמשפחת האומנה היא לשמור על קשר עם המשפחה הביולוגית. תדירות הביקורים ואופיים תלויה בהסכמת הילד ובמצב משפחתו, כאשר לעתים, במקרה שהורים מסכנים את הילד מבחינה פיזית או נפשית, יתבצע המפגש בנוכחותו ובפיקוחו של אדם שלישי.

נידם מסבירה שהשניות הזאת של מגורים עם משפחה אחת וביקורים אצל משפחה אחרת אינה מזיקה לילד, להיפך: "מחקרים מצביעים על כך שמערכת יחסים טובה עם ההורים הביולוגיים עזרה לילדים מבחינה רגשית, משום שכל ילד אוהב את הוריו, אפילו אם הם מכים. אם הוא מרגיש שהם עושים מאמץ למענו, זה תורם לשלמות הפנימית שלו. הורים שאינם רוצים בקשר עם ילדם גורמים לו לתחושה של נטישה, והדחייה הזו היא חוויה שמשאירה בילד משקעים רבים, מעבר לקשיים האחרים שעמם הוא נאלץ להתמודד".

באופן פרדוכסלי, ילדים שקיים סיכוי כלשהו שישובו להתגורר עם משפחתם הביולוגית חיים בתודעה של ארעיות, הנובעת מן מחשבה מתמדת שמלווה את הילד ואת משפחתו האומנת שאולי יום אחד תהיה פרידה. הבעיה הזו מובנה בתוך שיטת האומנה, וגם איתה צריכים להתמודד הילדים שהחיים לא האירו להם פנים. גורמי הטיפול סוברים שבכל זאת מדובר ברע במיעוטו, משום שרק בצורה הזו מרוויחים הילדים מודל לחיקוי ויציבות מסוימת שאין להם במקום אחר.

למרות שהשיבה לבית הביולוגי היא האידיאל, רק כ-20 אחוזים מכלל הילדים שהושמו באומנה רגילה חוזרים בסופו של דבר להתגורר בביתם. הרוב ממשיכים שנים ארוכות במשפחות האומנה או במסגרות אחרות עד לבגרות.

לא ענף כלכלי

האומנה בישראל הופרטה לפני כשנתיים וחצי והוצאה מלשכות הרווחה העירוניות, כדי למקצע את הגורמים העוסקים בה וכדי להקל על איתור משפחות אומנה. העמותות שמחלקות ביניהן את האזורים בארץ הן מט"ב בצפון, לנ"י במרכז ומכון סאמט באזור ירושלים והדרום.

פרט לאומנה הרגילה קיימות גם אומנה פוסט-אשפוזית או טיפולית, לילדים שנזקקים לטיפול נפשי אינטנסיבי, אומנה שיקומית לילדים נכים ואומנה לילדים בעלי פיגור שכלי, שחלקן מנוהלות עדיין על ידי משרד הרווחה.

עמותות האומנה אחראיות על מציאת משפחות, הכשרתן והתאמתן לילדים שמופנים אליהן משירותי הרווחה. כמו כן מעניקות העמותות ליווי מקצועי למשפחה ולילד לאורך הדרך. משרד הרווחה מפקח על העמותות האלו ומעניק להן 75 אחוזים מתקציבן. שאר 25 האחוזים מגיעים מן הרשויות המקומיות.

בכל מדינות המערב אחוזי הילדים הנמצאים במשפחות אומנה ואחוזי הילדים הגדלים במוסדות ובפנימיות הוא 20-80, בהתאמה. במדינת ישראל המצב הוא הפוך בדיוק, ואין יום שבו לא מחפשים משפחות עבור ילדים שגילם נע בין 18-0 שנים.

דינה מאיר, מנהלת אזור ירושלים במכון סאמט, מונה את הרוב מ-8,000 הילדים שגדלים בפנימיות כממתינים למשפחות אומנה, מתוך הנחה שילד שגדל במשפחה נורמלית ויציבה (בניגוד למוסד) מקבל אינטימיות ואהבה, בצורה הקרובה ביותר למשפחה ביולוגית. מסגרת כזאת יכולה לשקם את הילד ולשבור את מעגל הקורבן שהופך להיות מתעלל בחייו הבגירים.

נעמי נידם תולה את האחוזים הנמוכים של משפחות האומנה בישראל בכך שהחברה הישראלית גידלה את ילדיה בתוך מוסדות כדוגמת בתי ילדים בקיבוצים, חברות נוער ופנימיות. היא מדברת על כך שאין די מודעות לנושא ושקיימת רתיעה טבעית, כיוון שמדובר במשפחה שלכאורה מתחרה במשפחה הביולוגית של הילד.

משפחות האומנה מקבלות מן המדינה דמי אחזקה חודשיים עבור הילד, שגובהם משתנה בהתאם לגילו ולקשיים שלו. הסכומים נעים בין 1,800 שקלים לילד 'רגיל' ו-3,000 שקלים לילד באומנה חלופת אשפוז. בנוסף לתקציב הזה, קיימים החזרי הוצאות שונים עבור שיעורי עזר, טיפולים פסיכולוגיים, טיפולי שיניים ואורתודנטיה, משקפיים, טיפולים פרה-רפואיים וכו'. בנוסף לכל אלה מקבלת המשפחה מענק, שבעזרתו היא אמורה לבצע רכישה ראשונית עבור הילד, שכוללת מיטה, מצעים וביגוד. ילד שמגיע למשפחה אומנת נושא בדרך כלל את כל רכושו עמו: שקית ניילון פשוטה ובתוכה מעט מאוד.

נידם טוענת שההכנסה הנוספת למשפחה אומנת היא לא הסיבה שבעטיה מחליטה משפחה לקחת ילד לביתה: "אם זה המניע, הוא מתברר במשך ההכנה לאומנה, ואנחנו מורידים את ההורים מהעץ הזה של רווח כלכלי. לא מתעשרים מזה".

לדבריה, מי שנענה לאתגר עושה זאת מתוך תחושה של שליחות חברתית, וכוח מיוחד בגידול ילדים. יש בין האומנות גם זוגות חשוכי ילדים, שמעדיפים את האומנה משום שהיא צעד הפיך, שלא כמו אימוץ. יש אחרים שהקן שלהם התרוקן והם מחפשים למלא אותו.

אומנה תחת עין ביקורתית

משפחה שרוצה לאמון ילד צריכה לעבור קורס בן עשרה שבועות בשם במ"ה, ראשי תיבות של בחירה מיון והכנה. במהלך הקורס המשפחה רואה במה מדובר, ומחליטה אם האומנה מתאימה לה ולכוחותיה. עמותות האומנה מצדן בודקות את התאמת המשפחות. ההכנה מסייעת להורים לעבור חוויות רגשיות, להתנסות בתרגילים שונים ולהבין לקראת מה הן הולכות.

מעבר למיון הקפדני, קיימת גם עמידה נוקשה ביותר על הקריטריונים של אישור בריאותי, הורים שלא עברו את גיל 55 ופינה בבית עבור הילד.

הקשחת הקריטריונים אינה גורמת למחסור במשפחות אומנה?

"תמיד יש ילדים שממתינים, בעיקר ילדים עם צרכים קשים יותר או עם סיפורים שמשפחות נרתעות מהם, כמו אם יהודייה ואב ערבי. אבל לא מדובר בהקפדה יתירה: הקריטריונים האלו הם ממש 'ייהרג ובל יעבור'".

חשיבות הקשחת תנאי הקבלה למשפחות אומנות מקבל משנה תוקף עם כמה סיפורים של בוגרי משפחות אומנה. אלו מספקים עדויות על התעללות מצד המשפחות שהיו אמורות להוות עבורם בית חם ואוהב.

נידם מודעת למקרים המזעזעים הללו. כמי שנמצאת 12 שנים בתחום, היא טוענת שהתדירות שלהם הולכת ופוחתת, כיוון שמאז שהופרטה האומנה נערכים ביקורים תכופים יותר אצל משפחות, ומנחות האומנה, שלא כבעבר, מגיעות לביקורים אצל כל המשפחות.

יש"ע מחוץ לאומנה

המערכת משוועת למשפחות שיסכימו לקלוט ילדים שביתם הוא מקור סבלם. משפחות דתיות בכלל ומשפחות ביש"ע בפרט מרבות להציע את עצמן למפעל האלטרואיסטי הזה, אולם דווקא אלו שזקוקים לידיים המושטות מערימים קשיים. המכשול העיקרי הוא חוסר הסכמה מצד ההורים הביולוגיים, שחוששים מהמצב הביטחוני ביש"ע.

מכשול נוסף טמון בהתנגדותן של עובדות סוציאליות בלשכות הרווחה העירוניות: הן צריכות לבקר את המשפחה האומנת, ואינן מעוניינות לחצות את הקו הירוק ממניעים אידיאולוגיים או מחשש ביטחוני. כך יוצא שהן משכנעות במודע ושלא במודע את המשפחות הביולוגיות לא להסכים להשמת ילדיהן במשפחות ביש"ע.

"התקשרו אלי שתי נשים, אחת מאלון מורה והשנייה ממבוא חורון", מספרת טלי חלף, רכזת ההשמה של לנ"י. "אמרתי להן שאינני ממשיכה אפילו עוד צעד אחד קדימה בתהליך, בגלל המיקום של יישוביהן. משפחות ביולוגיות מסכימות שהילדים יהיו באריאל או באורנית, אבל לא במקומות כאלה".

חלף מספרת על אחד הילדים שמשפחתו הביולוגית מתגוררת במרכז הארץ והוא מתגורר אצל משפחה ביישוב בשומרון. בכל שבוע מוציאה אותו המשפחה האומנת במונית ממוגנת ירי לביקור במשפחה הביולוגית: "זה לא פשוט. המשפחה אמנם מקבלת החזר הוצאות, אבל עד ההחזר היא משלמת בעצמה, ומדובר בהוצאה של 400 שקלים מדי שבוע".

בסופו של עניין, משפחות רבות ביש"ע אומנות ילדים מתוך יש"ע – ומכיוון שכך ההורים הביולוגיים אינם מביעים התנגדות. מעבר לכך, המקרים הקשים באמת, כאלה שמשפחות אחרות מתקשות לקבל אליהן, נשלחים למשפחות האומנה ביהודה ושומרון, ו'אפילו' לגוש קטיף.

נחום עידו, דובר משרד הרווחה, מגיב ואומר כי מדיניותן של עובדות סוציאליות בלשכות הרווחה שמתנגדות להשמה ביש"ע אינה מקובלת על המשרד, וכי אם יהיו תלונות – הן יטופלו.

היסטוריה של דחייה

כשהאומנה הרגילה אינה מסוגלת לתת מענה לילדים בעלי קשיים בתפקוד על רקע נפשי, הם מופנים לאומנה הטיפולית, פרויקט חדיש שמובילה עמותת 'שחר'.

"כל הילדים שאני מטפל בהם", אומר זכי חרוב, מנהל העמותה, "הם ילדים שמגיעים ממשפחתונים, פנימיות או ממשפחות אומנה רגילות, והמערכת הרגילה מתקשה להתמודד עמם".

'שחר' יצאה לדרך לפני שנה, והיא עובדת בצורה ממוקדת עם כל ילד. במהלך השנה החולפת מצאה העמותה בית לחמישה ילדים, וכעת היא בתהליכי קליטה של עוד חמישה. אחד מהילדים האלו הוא גדעון, ילד בן 10 שהגיע לפנימייה ממשפחה שלא רצתה לגדל אותו. גדעון נולד מחוץ לנישואין, והאב לא הסכים שהוא יהיה חלק מן המסגרת המשפחתית. בחופשות ובחגים לא היה לגדעון לאן ללכת, ונוצרה אצלו תחושה חזקה ומשמעותית של דחייה.

"ידענו שנצטרך להשקיע בו הרבה משאבים, כי ילד דחוי יעשה הכל כדי שידחו אותו שוב", מסביר חרוב. "הקסם של האומנה הטיפולית הוא בכך שמדובר בצוות שלם שזמין 24 שעות עבור הילד והמשפחה. הילד שמרגיש שיש מי שרוצה בטובתו מצליח להירגע ולהתפנות לעצמו".

גדעון אכן ברח מספר פעמים מהבית ועשה למשפחה מבחנים נוספים כדי לגרום לה לדחות אותו. כשזה קרה בפעם הראשונה התקשרה המשפחה לחרוב, והוא השיב להם שהילד נמצא כנראה בקרבת הבית ובוחן אם הוריו החדשים מחפשים אותו, וכך היה. רק לאחר כמעט חודשיים עלה גדעון על המסלול, אבל הדרך עוד ארוכה ועובדי 'שחר' מתאזרים בסבלנות וממשיכים להוות סביבה תומכת עבור גדעון ומשפחתו החדשה.

"ההבדל בינינו לבין האומנה הרגילה הוא במשאבים שמשקיעים בכל ילד. אצלנו, ילד לא נכנס למשפחה אומנת עד שפסיכיאטר לא מסתכל עליו, והוא עובר גם אבחון חינוכי וסוציאלי. פעם בשבוע מגיעה עובדת סוציאלית לבית השפחה, הילד הולך לטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי, ואנחנו גם עובדים עם צוות בית הספר בצורה צמודה.

"ריבוי המטפלים לא חונק את הילד", אומר חרוב, "אלא מעביר לו מסר. הפלטפורמה הגדולה של המטפלים מעמיקה בילד את התחושה שהנה, צוות גדול רוצה בטובתו. אנחנו מכשירים את המשפחות בצורה מעמיקה יותר, משקפים להם את המניעים של הילד ובכך מקלים עליהם. אנחנו גם ממיינים את המשפחות ביתר קפדנות, מוסרים שאלונים רבים ועושים ביקורי בית רבים כדי לא לטעות".

רק אחוז אחד מן הפונים להציע עצמם כמשפחת אומנה טיפולית מתקבלים. חרוב לא רוצה לשגות: אי התאמה של משפחה עבור ילדים שנושאים עמם חבלות נפשיות קשות יכול להוות עבורם מדרון תלול שאין ממנו מוצא.

נכים מכל הבחינות

"ילדים נכים הם בעלי סיכון גבוה שבמשפחות המוצא שלהם סבלו מהזנחה וחוסר טיפול, ובחלק מן המקרים גם התעללות", מספרת נילי דניאל, מרכזת תחום אומנה שיקומית במשרד העבודה שמתמקדת בילדים בעלי נכויות פיזיות, חושיות וקוגניטיביות עם תפקוד שכלי גבולי (השירות למפגר מפעיל שירותי אומנה בנפרד). "לילדים האלו הכי קשה למצוא בית, משום שמדובר בילדים שיש להם שילוב של נכות פיזית, הדורשת משאבים רבים מהמשפחה האומנת, נוסף להתמודדות עם הנסיבות שהביאו להוצאתם מן הבית".

משפחת כהן הגיעה לאומנה במקרה. צילה ושלמה, הורי המשפחה, שיש להם מספר ילדים משלהם, החליטו להתנדב במוסד לילדים נכים. "זה היה מזעזע", נזכרת צילה. "היתה שם קבוצה של עשרה תינוקות שהוריהם נטשו אותם, והמטפלת אמרה לי 'תבחרי את מי שאת רוצה'". באופן בלתי מוסבר נמשכו ההורים דווקא לאחד התינוקות, דוד. הם נהגו להגיע מספר פעמים בשבוע ולשחק איתו, ולאט לאט התחזק הקשר. המשפחה החלה לקחת אותו לשבתות הביתה, ולאחר מכן החליטה להוות עבורו משפחה אומנת.

"כשלקחנו אותו אלינו הוא היה בערך בן שנתיים", אומרת צילה. "הוא לא דיבר בכלל, היה אפאטי וגם בכה בלי קול. חלק מזה בגלל נכות פיזית, אבל ברור שזה גם בגלל שהוא גדל במוסד, טוב ככל שיהיה. המילה הראשונה שהוא הוציא מפיו היה שמו של אחד האחים בבית, כי אין כמו משפחה".

משפחתו הביולוגית של דוד לא התעניינה בשלומו ולא ביקרה אותו גם כשאושפז בבית חולים בשל קשיי נשימה. מצד שני, כשמשפחת כהן ביקשה להעניק לו בית קבוע היא נתקלה בהתנגדותה.

"בכל שנה העובדת הסוציאלית היתה צריכה ללכת לבית המשפט ולהאריך בעוד שנה את סידור האומנה שלו, בניגוד לדעתה של המשפחה", מספרת צילה. למרות שחלפו למעלה מעשר שנים מאז, ודוד נושא את שם המשפחה כהן, הוא עדיין כועס מאוד על משפחתו הביולוגית, אם כי אינו מדבר על כך במפורש. צילה אומרת שברור לה שחלק גדול מן הכעסים שהמשפחה נאלצת להדוף מכוונים למעשה למשפחה הביולוגית שלו.

לפני מספר שנים אושפז דוד לשיקום לאחר ניתוח במוסד שממנו לקחה אותו משפחת כהן. "הוא לא הרשה לנו לצאת מחדר האשפוז, אפילו לא לשירותים. הכינו אותנו שהוא יהיה בחרדת נטישה, אבל לא שיערנו שזה יהיה עד כדי כך. הוא פשוט פחד שנעזוב אותו".

צילה, שבעצם התגלגלה לאומנה, לא צפתה את הקושי הרב שכרוך בגידול ילד מסוג זה: "לפני שלקחנו את דוד חששנו מהצד הלוגיסטי. הוא היה חולני ופחדנו מאשפוזים רבים שינבעו גם מניתוחים שהוא ייאלץ לעבור ומכך שזה יבוא על חשבון ילדינו האחרים. החשש הזה התבדה, אבל הצד הרגשי היה קשה יותר. דוד קיבל שתי מכות: אחת פיזית והשנייה משפחתית. כל ילד שננטש מתחיל את החיים שלו בחוסר ביטחון בעולם ובסובבים אותו, וזה מלווה אותו כל החיים. תמיד יש לו הרגשה שהוא דחוי בחברה ושלילדים האחרים במשפחה מרשים יותר. כל גבול שאנחנו מציבים לו הוא בודק. הוא קודם עובר אותו, ואחר-כך בוחן את התגובות שלנו".

הבת הצעירה של משפחת כהן גדולה אך במעט מדוד, אולם התנהגותו לא השפיעה עליה: "הילדים האחרים שלנו לא התנהגו כך. הם הבינו, לאחר הסברים, מדוע אנחנו גמישים יותר עם דוד. זה יותר קשה בבית הספר הרגיל שבו הוא לומד, כשהמורה לא יכולה להיות גמישה עם ילד אחד לעומת הילדים האחרים".

לא להתייאש מהביורוקרטיה

צילה מודעת לחשיבות של המעשה שלה ושל משפחתה, אם כי הדברים אינם פשוטים: "יש לנו רגעים של תסכול ואפילו של ייאוש, אבל יש ברוך ה' אל מי לפנות לייעוץ. גם לפסיכולוגים וגם ולמעגל של האנשים שמטפלים בו פיזית".

צילה חושבת שמשפחה אומנת צריכה המון אורך רוח "וזה מעבר לחום לאהבה, אהבה ועוד אהבה שמרעיפים על ילדים כאלה". היא גם מציינת את התמיכה מהילדים הגדולים, שיכולים לסייע גם פיזית וגם בעצה טובה, ואת העידוד מצד המשפחה המורחבת והסביבה החברתית.

מעבר לכך, צריך זמן. במיוחד אם מדובר בילד נכה: "צריך להשקיע גם בילד וגם בניירת מול העובדים הסוציאליים. כל אבחנה שרוצים לעשות: אם רוצים שהוא ילמד בבית ספר רגיל, אם רוצים לבדוק כיוון טיפולי מסוים, צריך לפנות להמון רשויות, לתאם ישיבות בין גורמים ואחר-כך לבדוק מי יכול ליישם את ההחלטה שהתקבלה וכיצד. אם הוא צריך ציוד מסוים, צריך שוב לפנות לגורמים ולקבל אישורים מכמה גופים".

צילה סבורה שיש יתרון במשפחה אומנת קטנה, שאז ההורים יכולים לפנות מזמנם ומתשומת לבם לילד שהם אומנים. מצד שני, במשפחה גדולה הילד יכול ללמוד ולהיעזר לא רק בהורים. היום דוד הוא חלק ממשפחת כהן לכל דבר ועניין. עבור ילדי המשפחה הוא אח, ועבור צילה הוא בן: "הוא שלי", היא אומרת. "שלי לעולם ועד".

ofralax@walla.co.il

גילה מחפשת בית

גילה, בת 9, מגיעה מרקע קשה. הוריה היו נשואים ונפרדו, חזרו להיות ביחד ושוב נפרדו, כשבמערכת הזוגית שלהם קיימת גם התעללות פיזית ונפשית, וילדי המשפחה נמצאים בתוך הטלטלה הזו. מכיוון שכך, ההורים עסוקים בשלהם ואינם קשובים לצרכי הילדים. גילה ואחיה מוזנחים.

למרות שגילה היא ילדה נבונה מאוד ובעלת פוטנציאל גבוה, היא עברה מסגרות לימוד רבות ואף נשארה כיתה, משום שיש לה בעיות התנהגות קשות. היא חווה את עולם המבוגרים כתוקפני ביותר, ומגיבה.

"מי שייקח אותה אליו", אומרת נעמי נידם, "צריך לקבל אותה כמות שהיא, ורק אחר-כך, הרבה יותר מאוחר, לנסות ולשנות אותה. היא חייבת לחוות את הביטחון שכרגע אין לה ולהוציא את המטענים שהיא נושאת".

גם עולמה הדתי של גילה מבולבל. היא מגיעה ממשפחה חרדית, אולם אחיה הגדולים שהלכו בהתחלה לישיבות הפסיקו להיות דתיים ואביה נע בין העולמות. לנ"י מחפשת עבור גילה בית חרדי פתוח, כזה שיכול לקבל את העובדה שגילה באה מבית שצופים בו בטלוויזיה ומאזינים גם לשירים לועזיים. מצד שני, החינוך שעל ברכיו גדלה עד היום הוא חרדי, ולכן חשוב שזו תהיה משפחה מהמגזר.

המשפחה צריכה להיות גמישה ולאפשר לגילה להוציא את הכעסים שלה, להיות פנויה לא רק פיזית אלא גם נפשית. נידם מחפשת משפחה שאין בה הרבה ילדים קטנים, בגלל שגילה מקנאת, ושיש בה בנות גדולות, תלמידות סמינר, שיכולות לסייע להורים בנטל הגידול והטיפול בילדה שנחשבת לא קלה.

נעמי נידם, מנהלת סניף בני ברק, עיר שבה 65 משפחות אומנות, משבחת את הציבור החרדי ואומרת שהרצון להרבות במצוות ובחסד מובילה את המשפחות לקחת אליהן הביתה ילדים באומנה ולטפל בהן במסירות. "הרצון הזה הוא כוח גדול מאוד".

הטלפונים של עמותות האומנה:
צפון – מט"ב: 04-6591852
מרכז – לנ"י: 03-5280155
אזור ירושלים והדרום: 02-6733548
שח"ר: 03-6129347

אימוץ, אומנה והלכה

למרות שעמותות האומנה מדווחות כי קיימת היענות רבה ללקיחת ילדים באומנה בקרב משפחות דתיות, יש שנרתעים מההירתמות למעשה החסד ממניעים של חשש בדיני ייחוד וצניעות בין אב אומן לילדה ובין אם אומנת לבנה.

הרב חיים דרוקמן, שאימץ לפני שנים רבות בת, מתייחס לנקודה הזאת: "קודם כל זאת מצווה שראוי לעשותה, זה חסד שאין כדוגמתו; אחר-כך יש להתמודד עם השיקולים והשאלות".

הרב דרוקמן מחלק בין אימוץ לאומנה ובין אימוץ בגיל צעיר לגיל מבוגר יותר: "ילד שמאמצים אותו בגיל צעיר הרי זה בן לכל דבר. ילד שמאומץ בגיל מבוגר יותר מצריך זהירות רבה יותר, ואותו הדבר באומנה, שהיא סידור שמוגדר כזמני, והילד מודע לכך שאין מדובר בהוריו האמיתיים".

הרב דרוקמן מציע לאדם ירא השמים לשקול את מעשיו. לעתים הוא יצטרך גם לחבק את 'בתו' משום שזה הצורך שלה, וגם עבור חולים שיש להם צרכים מיוחדים התירו לחרוג מגדר ההלכה המותרת בדרך כלל. באופן כללי, אומר הרב, כל אחד צריך להשתמש בחכמתו בזהירות ולהתייעץ עם רב על המקרה הספציפי שלו.