בשבע 71: 'על דעת עצמי'

דניאל רותם , ט"ו בתשרי תשס"ד

שלוש הערות אולמרטיביות

א. שמעון פרס אמר שלא ינהל מו"מ עם ערפאת, יצחק רבין אמר שלא ייסוג מהגולן, בנימין נתניהו הודיע כי יבטל את הסכמי אוסלו, אהוד ברק הבטיח לא לחלק את ירושלים, שרון הצהיר כי דין נצרים כדין נגבה ותל אביב. זאת אומרת, שמבחינת עקביות, ימניות ואמירת אמת – אהוד אולמרט בהחלט מתאים להיות ראש ממשלה.

ב. לא במקרה נבחר דווקא העיתונאי נחום ברנע לחשוף בפנינו את עמדותיו של אולמרט. שר התמ"ס בחר בקפידה את מקום החשיפה: בעיתון הנפוץ במדינה, ביום ו' עתיר הקוראים, בעמודים הראשונים של מוסף השבת ואצל העיתונאי הוותיק והנחשב ביותר. זה לא המקום המתאים להציע בו תוכניות מדיניות חדשות, אבל זה המקום המושלם לרוץ בו לראשות הממשלה.

ג. גם בלי להסכים עימם, צריך להצדיע לראשי השמאל בעבר על יכולת העבודה הדיסקרטית שלהם בתחום המדיני. אצל פרס ורבין באוסלו, וגם אצל ברק בקמפ-דיוויד, התוכניות המדיניות פורסמו כשכבר הושגו כמעט כל ההסכמות עם הפלשתינים. ראשי הליכוד, לעומתם, מעדיפים קודם כל את הספינים התקשורתיים. גם אני.


שאלה אחת קטנה

לפי הבנות ז'נבה, מי יקבל את הבונקר התת-קרקעי של ראש הממשלה?

יומן, לא ימין

התקשורת הכתובה עסקה בסוף השבוע בשערוריות ובחיכוכים סביב התוכנית 'יומן' של ערוץ 1. הדחתו של דן שילון מהגשת התוכנית-שאנחנו-לא-רואים-כי-היא-משודרת-בשבת היתה הטריגר להתקפה עיתונאית חזיתית על מנכ"ל רשות השידור, יוסף (ג'ו) בראל. שני העיתונים הגדולים עסקו בגסיסתו המתמשכת של הערוץ הממלכתי, והתמקדו בעיקר בהתערבות פוליטיקאים בשידור הציבורי, שפיטורי שילון נחשבים המשך ישיר שלה.

כל מי שצפה באחרונה בערוץ הממלכתי (כלומר בני משפחתה של מיכל זוארץ) יתקשה שלא להסכים עם הטענות על הידרדרותו. גם הטענות על הבחישה הפוליטית במינויים ובתכנים נראות סבירות. אלא שבתוך העיסוק המתמשך בקשר שבין מנכ"ל רשות השידור ללשכת ראש הממשלה, נשכחה משום מה הפוליטיזציה האמיתית של התקשורת הישראלית.

אחרי הכול, הדחתו של מגיש 'יומן' לא באמת הורסת את השידור הציבורי. גם הצנחתו של אורי דן כחבר בפאנל התוכנית יכולה מקסימום להעביר כמה צופים לערוץ אחר, אבל לא הרבה יותר מזה. שכן התנהגותו של ג'ו בראל, או הופעותיו של אורי דן, ואפילו התגייסות כל משפחת שרון לשינוי פני הערוץ הממלכתי הם רק טיפה ימנית (ובעצם, כבר לא כל כך ימנית – פרטים אצל אריק) בים של תעמולה שוטפת-מוח מהצד הפוליטי השמאלי בתקשורת הישראלית. ודי אם אנקוב בשמותיהם של כל המגישים, הכתבים והעורכים של אותו 'יומן' לדורותיו כדי להבהיר את הנקודה.

שום פוליטיקאי ושום מנהל לא יוכל לסכן את תדמיתו ואמינותו של השידור הציבורי כפי שעושים זאת השדרים עצמם. כאשר כמעט כל אנשי האקטואליה בטלוויזיה הממלכתית הם אנשי שמאל, חלקם מערבה ממרצ; כשמגישים (כולל דן שילון) מרשים לעצמם להביע בחופשיות את דעותיהם הפוליטיות אל מול פני האומה; כשהתקשורת בוחרת לחגוג סביב פסטיבל יום ההולדת של ז'נבה (או שמא היה זה טקס ההשקה של שמעון פרס?) וסביב כל סרבן גיוס שיודע לנסח מכתבים; כשכתבי השטחים מביאים סיפורים מזעזעים ממחסומי צה"ל, בלי להזכיר את הסיבות להקמת מחסומים אלה; כשכל מינוי של שמאלן הוא תמיד מקצועי, אבל החשודים בימניות תמיד ייחשבו כפוליטרוקים; כשכל זה קורה – זהו ההרס האמיתי של התקשורת ושל הדמוקרטיה הישראלית כולה. בקונטקסט הזה – הטענה על כניעה לשלטון הימין במינויים ובשידורים היא לא יותר מבדיחה עצובה.



הפרויד של השבוע

כתב הספורט של קול ישראל, שלמזלו לא קלטתי את שמו, בעדכון נרגש מאצטדיון טדי: "ברגע זה, אחד משחקני בני סכנין מחבל כרטיס אדום".

פינת הפרסומת המעצבנת

אחד המפגעים הרדיופוניים של השבוע האחרון הוא פרסומת לתרופה האמורה לסייע לסובלים מנדודי שינה. בפרסומת שומעים כתב חדשות ("תמונות קשות, גדי") המסקר הפגנה של כבשים המתלוננות שכבר לא סופרים אותן. מצחיק? לא ממש. מקורי? ממש לא, שכן הפגנת בעלי-חיים זועמים כבר כיכבה לא מזמן בפרסומת לרשת כלבו גדולה. לעומת המקור החינני, הפרסומת החדשה עושה בעיקר חשק לתפוס את הכבשים הצרחניות ולהכין מהם שישליק.


מלה אחת טובה

למשה פייגלין, הליכודניק האחרון.


יודע את מקומי

מחקרים מלומדים הוכיחו, כי תינוק ממלמל רק מגיל ארבעה חודשים, אומר מילים שלמות בערך מגיל שנה ודורש את מפתחות האוטו מגיל 17. אבל כמו כל אב גאה וקצת אינפנטיל, גם אני תמיד בטוח שבני הקט משתייך לעשירון העליון של מחונני תבל, והציפיות שלי ממנו הן בהתאם.

"תגיד 'אבא'", אני מצווה עליו בערך חמש פעמים ביום. "תגיד 'א-בא'!"

"אני לא חושבת שהוא יענה לך", אמרה לי אשתי יום אחד, אחרי עוד ניסיון שלי לסחוט מהפעוט את המלה המפורשת, "הוא בסך הכול בן חודש וחצי".

"בטח שהוא יענה", עניתי, "זה ילד של רותם, גאון בהתהוות. חכי ותראי. תגיד 'א-בא'".

אבל יורש העצר הביט בי בעיניו העגולות והמדהימות (תבורך המשפחה של אשתי) ולהפתעתי הגיב בחוסר תגובה מוחלט.

"חמוד, תגיד 'אבא', בסך הכול שתי הברות נורא קלות – 'א', ואחר כך 'בא'".

"מממממאאא", ניסה היורש.

"לא 'אמא', 'אבא'!" התעקשתי. בתגובה, פרץ הילד בבכי מר מהסוג שרק נוזל לבן וטבעי יכול להרגיע. אבל אני סירבתי להיכנע, ואחרי הגרעפס הראשון של סיום הארוחה, ניסיתי שוב את מזלי.
"תגיד 'אבא'".

"א...לאנה", פלט היורש במאמץ עליון.

"הנה, הוא אמר!" ניסתה רעייתי לעודד את רוחי, "הוא אמר 'אבא'".

האמת, לי זה נשמע דומה יותר ל"אלי אוחנה", אבל החלטתי להסתפק בכך ולשחרר את הצוציק לנפשו. מאוחר יותר, כשהפעוט כבר ישן, ביקשה אשתי להבין את הצורך שלי בקריאתו של התינוק. "זה נראה כאילו אנחנו בתחרות למי הוא יקרא קודם, ואתה פשוט מת לנצח אותי".

"זה בכלל לא כך", התגוננתי.

"אז למה חשוב לך שהוא יגיד קודם 'אבא'?"

נשמתי עמוקות. "ברובד ההיסטורי-פסיכולוגיסטי", פתחתי בפרשנות מקצועית, "זה קשור לדרך שבה אני זוכר את עצמי כילד. הקשר שלי עם אמי מעולם לא היה טעון הוכחה. אבל להיות אבא זה משהו הדורש הכרה מצד הילד. זה מובן?"

"כן", אמרה הזוגה, "אתה מת לנצח אותי".

"יקירתי, את לוקחת את העניין הזה ברצינות רבה מדי", גיחכתי, "יגיד או לא יגיד - זה לא באמת כל כך חשוב לי".

ובאותו רגע, זה קרה. מכיוון חדרו של יורש העצר נשמע קול חרישי של תינוק, מהוסס אבל
ברור: "אאא-בא".

קפצתי בבת אחת. "הוא אמר 'אבא'! שמעת את זה? 'אבא', הוא אמר 'אבא'!" התעלמתי לגמרי מהעובדה המצערת שהבן שלנו התעורר מוקדם מדי, והתחלתי לרקוד משמחה בסלון ביתנו. רק למראה גבותיה המורמות של אשתי, עצרתי באמצע החגיגה ושלחתי בה מבט תמה. "מה קרה?"

"זה לא היה הילד שלנו", היא ענתה בשלווה, "זה הגיע מהדירה בבית הסמוך. אתה לא יודע לזהות קול של ילד בן שנתיים?"